טוראי שפירא תפש פיקוד

אביתר בן-צדף אתר הגבורה, במחנה 1979
טוראי שפירא תפש פיקוד


סיפור עיטור המופת של טוביה שפירא במלחמת ששת הימים



בפרוץ הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים היה טוביה שפירא בשלבים האחרונים של קורס המ"כים. כתשעה חודשים קודם לכן התגייס לגדוד הצנחנים 890 של יאיר תל-צור. לבחור הגבוה והממושקף מרעננה היה פה גדול, וכהרגל, היה "קאדריסט" (מאותם החברה', שחוטפים עונשים בקביעות). "רציתי להיות טייס, וניסיתי לעשות הכול למען זה, כולל לסבן, לא עברתי את מבדקי הראייה והגעתי לצנחנים". בצנחנים היה טירון רגיל. "הייתי עוזיסט. בצנחנים עוזיסט הוא חייל בינוני, הטובים קיבלו מאג, או לפחות מקלעון".

זמן קצר לפני קורס המ"כים החמיר הסגל את היחס אל המחזור של טוביה, אולי כדי להבהיר שהם עדיין חיילים פשוטים. טוביה היה חניך תורן, "במחנה, כמו במחנות רבים, היו אקליפטוסים, כמה שתגרף, תמיד יישארו כמה עלים ליד המאהל. כעונש עשינו את ה'סיבוב הלבן' [הקפת מחנה הצנחנים – אב"ץ]. הרבה זמן כבר לא עשינו את הסיבוב הלבן כעונש. דווקא בריצה הזו התפדלע מישהו, וחטפנו עונש נוסף – מסע אלונקות".

בלילה יצאה המחלקה לסיבוב הלבן הרגיל, כך שומרים על כושר. באמצע הריצה הגיע אליה הג'יפ של המ"פ איוואן, והנהג הורה לשוב מיד למחנה.

כוננות

קיבלו שקי חזה ומנות קרב אישיות. בבוקר לקחו אותם לגבעת ברנר.

בתחילת הכוננות פיצלו את המחלקה. רון סלוצקי, המ"מ, היה אמור לעבור לתפקיד סמ"פ, ולפלוגה הגיע מ"מ חדש, עמיחי ברוצינר, שחתם קבע כדי לחזור לצנחנים מ"גולני". עקב הכוננות, למחלקה היו שני קצינים. טוביה היה עם עמיחי. "היחסים בין המ"מ החדש לבין סמל המחלקה, שהיה גזעי, ותיק ומנוסה, היו רוויי מתח רב. הסמל לא קיבל את מרות הקצין החדש, שזה מקרוב בא.

"לא תמיד אתה יכול כחייל להרגיש במתח בין הסגל. הפעם זה הורגש!"

ערימת חיילים

נחל-עוז. עוד תחנה בנדודי הגדוד. "קיבלנו שם את תוצאות מבדקי הקצונה".

כל מיני רעיונות נטוו לגבי הצנחנים. בין השאר, חשבו שהצנחנים יצלחו את החולות מערבה קשורים חמישה-חמישה לצריחי הטנקים של חטיבה 7. במהלך ימי  הכוננות עשו הזחל"מים של חטיבת הצנחנים פעמים רבות את דרכם לשם ולכאן. "לנו, כחיילים, הדברים לא היו מובנים, כל פעם חשבנו שזו המלחמה ... כחיילים, לא ידענו שכל הנסיעות היו להטעיה".

את הפקודה "סדין אדום" ליווה חוסר אמון. רק כשמטוסי "פוגה" עברו נמוך מעליהם, הבינו שזהו זה.

בהמתנה שבר טוביה את משקפיו. "למרות שלא ראיתי בלי העדשה הימנית, המ"מ סירב לשחרר אותי לביקור אצל אופטיקאי". כתוצאה מכך, היה טוביה חצי עיוור כל מהלך הקרבות.


טוביה שפירא

"בתוך הזחל"ם הייתה ערימת לוחמים, היו שם הרבה מעל התקן – ארבעה-עשר, או חמישה-עשר, לוחמים, בין המושבים כרעו אנשים והוצאת הציוד הפכה למשימה קשה". טוביה היה בדופן הימנית מאחור. הטנקים של חטיבה 7 עברו אותם, והצנחנים נשארו לבד. "פתאום ראינו חייל ערבי שהרים ידיים. זו הייתה הפגישה הראשונה עם המלחמה". הזחל"מים התרחקו זה מזה, ולבסוף היו רק שני זחל"מים בכל המרחב: זה שטוביה היה בו וזחל"ם ממחלקה אחרת. הקשר עם הפלוגה ניתק. בזחל"ם היה רק מכשיר-קשר קטן (מ"ק 6 שטווחיו קצרים מאוד. אין זה מכשיר-קשר לפעולה רכובה). הם התקדמו צפונה אל רפיח.

"פתאום הבחנו בתעלת קשר ישרה וארוכה. ראיתי זאת מטושטש, כי בעין ימין (הצד של התעלה) לא ראיתי. בגלל הרעש גם לא הרגשנו שירו עלינו. המקלע 0.5 התחיל להרביץ".

חפרפרת

קרב. בלגן נוראי. רעש. צעקות. מאחור היה כל אחד בכוך הפרטי שלו, מבלי לדעת מה מתרחש. "מדי פעם כיוונו אותי, כדי שאוכל לירות עם העוזי. שאר כלי-הנשק הקלים הפסיקו לפעול, כתוצאה מהאבק". הם נסעו לאורך התעלה, כשהזחל"ם נמשך יותר ויותר אל היעד המצרי, שלא נשאר אדיש למראהו. אז פנה הזחל"ם מזרחה, וחצה את התעלה. "אחרי כמה מטרים, נעצר הזחל"ם. נפגענו מאחור על-ידי תול"ר. עמיחי וארנוואלד, מקלען הסיפון, נהרגו".

רגע של מבוכה.

"צעקתי לאנשים שיקפצו מהדופן השנייה. כך הזחל"ם הסתיר אותנו מהמצרים". כל מי שחי ירד. מסביב הייתה אש תופת. "באימונים ירד עלי המ"מ משום שלא זחלתי היטב. והפעם זחלתי! המרפקים נקרעו לי מזחילה. זחלתי כמו חפרפת".

סמל המחלקה התרומם, ונפגע קשה בצווארו. האנשים נותרו בלא המפקד. "ארגנתי הגנה היקפית, כי פחדתי שהמצרים ירדו עלינו, ויגמרו אותנו. היה ברור שמישהו צריך לארגן את העסק, ולא יהיה מצב-ביש". סריקה מסביב. חייל שוכב ובגדיו בוערים. "ניגשתי אליו כדי לכבות את האש וראיתי שהוא הרוג".

בנקודה זו הצטער טוביה על הנטישה החפוזה. הם היו זקוקים למים, לתחבושות ולנשק הכבד של הכלי. "לקחתי אתי עוד חייל, וניגשנו לזחל"ם, אולי נצליח להציל משהו. המ"מ והמקלען שכבו שם הרוגים. ניסינו להתקשר אל הגדוד ולא ענו לנו. לקחנו ג'ריקן מים, את מכשיר-הקשר ואת המאג, וחזרנו".

חלבה מקופסה  

הזחל"ם של עמיחי, הסתבר אחר כך, נמשך ימינה (מזרחה) יתר על המידה, וחדר לגזרתו של גדוד אחר. את זה לא ידעו אנשיו, אלא כששבו אל פלוגתם. "לא ידעתי היכן אנחנו ומה יש מסביב. אז גילה איתן רמתי, אחד האנשים, ריכוז של זחל"מים מדרום לנו, ויצא להזעיק עזרה".

ריצתו של איתן משכה אליו את אשו של המוצב המצרי.

טוביה חבש את הפצועים. התחבושות אזלו. את רגליו של ספי המקלען חבש בגופייתו. אחד הבחורים נכנס להלם – עוד לוחם אחד נגרע. "היה בערך שתיים בצהריים, איתן לא חזר, וראיתי שהמצב קשה, אין מספיק לוחמים, ואם לא תגיע עזרה, המצרים יעלו עלינו".

טוביה החליט לקחת עמו חייל, ולרוץ אל ריכוז הזחל"מים. אולי זה יציל את החברה'.

"יצאנו מהשטח, ופתאום הרגשנו שיורים עלינו. בחול אתה רואה זאת היטב. רצנו מהר והגענו לזחל"מים. איתן היה שם". אלה היו זחל"מי התאג"ד של גדוד הנח"ל  המוצנח, ששהו בשטח מבלי להעלות על הדעת, שהם בפאתי יעד שטרם טוהר. "התחלתי להתרוצץ בין המפקדים ולהסביר להם על היעד הזה ועל מה שקרה לנו". לבסוף החליט טוביה לפעול בעצמו - "לקחתי זחל"ם שהוביל ג'ריקנים של דלק, ופיניתי ממנו את הג'ריקנים. עלינו על הזחל"ם ונסענו לחלץ את האנשים".

המצרים ראו את הזחל"ם מתקרב, ופתחו עליו באש. מזל ומיקום מוצלח סייעו לטוביה לחלץ את כל חבריו מתוך היעד הזה. "היינו די מבולבלים. ישבנו בתוך מחפורת ליד התאג"ד, ואכלנו. זללנו חלבה מקופסה, ואז התרחש המפגש המפורסם בין דובי לסטלין: טנק 'סטלין', שהתקרב לתאג"ד, הושמד בירי ררנ"ט על-ידי הצנחן דובי".

רגיעה. בעוד ששרידי המחלקה נינוחים מעט במחפורת, ניסה טוביה לשווא לשכנע מפקדים, שיתירו לו לשוב אל היעד, כדי לחלץ את גוויות חבריו שנפלו. "הסבירו לי שמיד הם יוצאים לטהר את היעד, ואמנם, כך עשו".

אין פחד

לטוביה ולחבריו לא היה כל ניסיון בלחימה בטרם נכנסו עם הזחל"ם מכרם שלום לעבר רפיח. "הייתה לי תחושה כבדה של ניתוק, לא של פחד. הייתי בירכתי הזחל"ם, היה רעש, הייתה צפיפות. מדי פעם שמענו את ה-0.5 יורה ...".

"ולא פחדת כלל?"

"אינני זוכר שמישהו פחד. אדרבא, הייתה תחושה של ביטחון. הכול הלך חלק כל כך – נוסעים ויורים! לכן אולי, הסתבכנו בתוך היעד המצרי. הפעם היחידה שפחדתי הייתה כשירדנו מהזחל"ם. חששתי שהמצרים יעלו עלינו, לכן ארגנתי את ההגנה ההיקפית".

מטבעו, נוטה טוביה לפעול במצבי לחץ. "מצבי לחץ אינם גורמים לי שיתוק. אני פועל, וזה מעלה לי את הביטחון העצמי. לא תמיד זו התגובה הנכונה, אבל זה טבוע באופי שלי. במלחמה, הדחף שלי לעשות הציל את חיינו".

לאחר המלחמה זכה טוביה שפירא בצל"ש מ"רפול", המח"ט שלו. כמה שנים לאחר מכן קיבל את עיטור המופת על מנהיגותו  ועל הטיפול בפצועים תחת אש. אז כבר היה קצין מילואים, בוגר החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הצל"ש לא השפיע יתר על המידה על עתידו בצבא. בקורס הקצינים שלו, הראשון אחרי המלחמה, היו שפע צל"שניקים. הדבר היחידי היה שהוריו הוזמנו לשבת על בימת המכובדים במצעד צה"ל בשנת העשרים למדינה. "אחר כך הם קיטרו שהפקקים בדרך היו כל כך איומים, עד שהם לא יכלו לחזור הביתה לרעננה ...".

לצנחנים לא חזר לאחר הקורס. הוא מונה למ"מ מרגמות בחרמ"ש, כיוון שרצה להיות בשריון. "לאחר המלחמה היה לשריון שם כל כך מפואר, ורבים מהקורס שלנו עשו הסבה לשריון". עם מחלקתו היה בתעלה בעת מלחמת ההתשה עד שהשתחרר באמצע שנת 1969.

כיום, שלוש-עשרה שנים לאחר מכן, מסתכל סרן (מיל') טוביה שפירא על המאורעות בפיכחון מבוגר. לדבריו, זו הייתה בעיה של ניסיון קרבי ושל חוסר בציוד בסיסי (כלי-נשק ומכשירי-קשר אמינים). אין הוא מעוניין כלל לשפוט את מה שאירע שם, בחולות מזרח סיני. "נקודת הראות שלי, כחייל, הייתה מצומצמת מאוד".

לקחי האירועים, לעומת זאת, מנחים אותו מאז. ראשית יש למנוע חיכוכים בין האנשים ובקרב הסגל. "לא שמעתי הרבה במלחמה, אך צרם לי מאוד שהמ"מ והסמל החליפו ביניהם האשמות". בפלוגת מילואי החרמ"ש, שהוא סגן מפקדה, הוא נוקט בגישה מיוחדת – "דאגנו להוציא גורמים שליליים שאין להם תקנה. עדיף להיות עם פחות אנשים ועם אווירה טובה. עדיף שיהיו לך אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם, שיסמכו אלה על אלה ושידעו את תפקידם".

נקודה אחרת למחשבה הנה התרגול. "אחת התרגולות החשובות היא ההיתקלות". כל אחד חייב לדעת מה הוא עושה, וכאשר הכול מוליך לקרב, החיילים צריכים לדעת היטב את משימותיהם. "צריך להבהיר לאנשים איפה הם נמצאים ולאן הם הולכים. זה חשוב, כדי שתהיה להם התמצאות בשטח בכל מהלך הקרב, ובעיקר, אם ייאלצו לנטוש את הרכב שלהם".

אני יודע

ניסיונו האישי הביא את טוביה לגבש עמדה לגבי קור-רוח. לדעתו, זו היכולת לבחון בכל מצב את כל האפשרויות שבפניך, למרות מצבך. "יכולת זו חשובה ומושגת על-ידי תרגולים אין-ספור לגבי כל מצב אפשרי, כדי שלא תעמוד דווקא בקרב, מול מצב מביך, דווקא פה, זו הפעם הראשונה שאתה עומד מול הדבר הזה, שמאיים עליך!"

לדעתו, אפשר לאמן חיילים, כדי שיידעו לתפקד גם במצבי מלחמה. "כל אחד יודע היטב את יכולתו ומודע לאי-יכולתו. בתחושה הבסיסית, אני יודע את הדברים, שאני צריך לעשות, אני תולה את עיקר ההצלחה לתפקד היטב, גם במצבים קשים".   
   

פורסם בתשל"ט.


attachment ׳˜׳•׳‘׳™׳” ׳©׳₪׳™׳¨׳-1979.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה