טנק בודד על הגדרות

אביתר בן-צדף אתר הגבורה, במחנה 1979
עזרא בוש 1979

עזרא בוש 1979


סיפור עיטור המופת של הטנקיסט עזרא דרוש (ברוש) בקרב תל-פאחר במלחמת ששת הימים. הטנק של עזרא ברוש הוביל את כוח הטנקים בראש גדוד "ברק" בדרכו לכבוש את תל פחר במלחמת ששת הימים * "נפלתי על הסיפון. ראיתי, שאין לי רגל" *



"פתאום, הכל שחור, ומצלצל לך באוזניים. אתה עובד כמו רובוט, אוטומטית, מתורגל, כמעט מבלי לחשוב. שחררתי את מדוכות העשן, הפעלתי את בַקר המפקד, כדי שאחרים יוכלו להיחלץ מהתובה. יצאתי החוצה לראות את האנשים, ונפלתי על הסיפון. ראיתי, שאין לי רגל".
סגן (מיל') עזרא ברוש היה בן 27 כשנקבע להוביל עם מחלקת הטנקים שלו את גדוד "ברק" של "גולני" מכפר סאלד אל מרומי הרמה – אז ”הסורית". מורה לנהיגה, נשוי ואב לשניים.
"פעם ראשונה תחת אש"
הוא עלה ארצה בן שש, עם אחיו – שני יתומים, פליטים מהונגריה, שמצאו בית חם ואוהב בקיבוץ אלונים ("עד היום, למרות שעזבתי, אני מרגיש קשר הדוק למקום"). לאחר מבצע "קדש" התגייס לשריון. קורסים על גבי קורסים – גם לאחר שהוסמך כקצין. השתחרר אחרי חצי שנה קבע, והוצב לחטיבה צפונית. שנים היה עם אותה המחלקה, וצבר מעמד ויוקרה. "הייתי הקצין הוותיק בפלוגה וזה מעמד של אחריות מרובה". אולי משום כך נבחר להוביל את הכוח. "כטנק מוביל, אתה יודע שאתה על הכוונת. זה מכניס אותך לדריכות, לא לפחד".
יציאה של שבת אחרונה לפני המלחמה. בירכתי המחשבה מנקרת המשימה שכבר קיבל. אף מלה! "למרות שידעתי שברור שהמלחמה תפרוץ, הרגעתי את כולם בבית – הכל יהיה בסדר". וזו לא הרגשה שמהשפתיים החוצה – "ידעתי שיש לי אנשים טובים, ידעתי שכולם רוצים להכניס לסורים. הייתה לנו הכנה נפשית לא רגילה".
הטען-קשר נעלם
אותו הרגע של הפגיעה, שישים מטר מהגדרות של תל פחר, היה נואש. מדדה על ימינו טייל על סיפון ה"שרמן" שלו (M-50 עם תותח 76 מ"מ. במלחמת ששת הימים עוד יכלו לעשות משהו. "לא נגד טנקי T"). "ראיתי שיוסף מולכו, הטען-קשר, קפץ החוצה. משכתי החוצה את עודד גולן, התותחן, שנתקע בפנים, וזרקתי אותו למטה. זו הייתה הפגיעה הקשה ביותר שלו. חיים כהן, המקלען, יצא מתאו, וגם ראובן דנגור, הנהג, היה כבר בחוץ [ב"שרמן" היו אז חמישה אנשי צוות]. קפצתי למטה". בגדיו בערו. התגלגל בחול לכבותם.
רגע של התארגנות. מה קרה? איפה אנחנו?
רגע של ייאוש. יוסף, הטען-קשר, נעלם. מאוחר יותר, יאתר אותו ראובן, הנהג, הרוג ליד גדרות המוצב.
רגע של מציאות. "נתתי מיד פקודה לקפוץ הצדה מהטנק. ה'שרמן' היה מלא תחמושת ודלק. אם נחטוף עוד פעם – יהיה אסון! כשראיתי שלא יורים ישירות על הטנק שלנו, חזרנו אליו, יותר לא פגעו בנו".
דרך שדה התורמוסים
הטנקים של עזרא היו מחלקת החוד של גדוד "ברק". בדרך אל רמת הבניאס צריכים היו לעבור כמה מוצבי ביניים של הצבא הסורי, כשהם נעים מדרום לצפון. תדרוכים והרבה תצפיות אישיות במשקפות גילו למפקדי הכוח שמץ מהעומד לקדם את פניהם – שפעת מוקשים ואמצעים נ"ט.
נעים, מ"פ מ"גולני", מנווט. "כשחצינו את הגבול. הייתה לי הרגשה רעה לגבי הניווט. ואז פשוט ... ככה ... קיבלתי רשות לסטות, ולהוביל את הכוח דרך השדות המעובדים. שדות תורמוסים היו שם. ידעתי, שהיכן שמעבדים – אין מוקשים".
בורג' בביל נפל בידי הכוח. ממשיכים. כשמונה מאות מטר מתל פחר החלה הפגזה כבדה. צריכים לאגף אותו ממזרח, כשהטנקים משמשים בסיס אש, ללקיחת המוצב מאחור, מלמעלה; ולהמשיך הלאה – למשימתם הרצינית: מוצבי רמת הבניאס. ההפגזה טרפה את הקלפים. הכוח נפגע על ציר ההטיה – הדרך, שסללו הסורים לאורך התוואי המתוכנן להטיית מקורות הירדן. הציר היה מטווח היטב, ולברוח ממנו לא היה אפשר: משמאל – תהומות; מימין – מצוקים. הכוח נפגע לפנים ומאחור. בלגן לא קטן. "מוסה קליין [מג"ד "ברק", שנהרג בקרב על תל פחר] קרא לי לעזוב את בסיס האש, ולעלות עם הטנקים שלי אל המוצב. עליתי! היום, אני חושב, שזה שיגעון. בעצם, לאן? זו לא דרך לטנקים! אבל אז, באותו הרגע, אמרתי לעצמי – אם אנחנו לא עולים, כל העסק אבוד!"
מהומה. הכל מנסים, לשבור מן הציר, ולמשוך מעלה – למגע עם האויב. עשרות זחל"מי "גולני" וארבעת הטנקים מול אויב נחוש, יורק אש נ"ט. "התקדמנו במרווחים נאותים בין הטנקים, והגענו עד למרגלות התל. כבר בהתחלה נפגע הטנק של יעקב העליון, והוא נפצע. אני, הסמל והגור המשכנו".
טנק דומם
לאחר הקרב התברר, שהכוח נלכד באש של שני מוצבים: של תל פחר המותקף ושל רמת הבניאס, שסייע לו.
הם הגיעו קרוב מאוד לגדרות. "ידעתי את התכנית, והכרתי את המוצב. מאחור, ממזרח, היה שער לאספקה. רציתי לרוץ לאורך הגדרות, ולהיכנס דרך השער הזה".
העיקר קור-רוח. "לקחת סיכון מחושב היטב", מדגיש עזרא. כמו למשל, חשופים כצריח. "איך אפשר לנווט מתוך הטנק, עם פריזמות ועם פריסקופ? מוכרחים להוציא את הראש, ולראות היטב!" זה עניין של נחישות-דעת ושל תרגולים אין-ספור.
"פחד? אדם צריך להתגבר על עצמו. ולא, הוא מסכֵן. אין לי טענות כלפיו. לא כל אחד יכול לעמוד בתופת כזו.
"ידעתי, שכל אחד מהמחלקה שלי יעמוד בזה בכל רגע ורגע, וזה נותן לך כוח לעשות דברים בשקט. זה לא אומץ!"
פתאום נעצר הטנק. "חטפנו בגל המניע, וגמרנו את המלחמה" הטנק נעצר ממש על הגדרות – מטרה לכל אש. "עוד כמה עשרות מטרים, והייתי מגשים את תכניתי", נזכר היום עזרא. אבל באותו הרגע, הייתה דממה. ושוב פגיעה. "עד היום איננו יודעים מה פגע בנו. הראשון היה פגז של T-54 מרמת הבניאס".
ואז בא התול"ר. ישר מלפנים, מתל פחר.
המטען החלול פגע בצריח, וחדר אותו. "הוא עבר לי בין הרגליים. רגל שמאל, שהייתה בנתיב שלו נחתכה בלי קונצים מעל הקרסול". המטען עבר מאחורי רגל ימין, ושרף אותה.
"לא פחדתי מהמרגמות! רק ממטען חלול", הוא משחזר. את זה מכניסים כשהשריונאי כבר בתרגולת הראשונה של "צוות, בזוקה, אש!"
בשטח ההיערכות ניתנה הוראה לסגור את כל מדפי הטנקים, ולהשאיר רק חרכי הצצה על-ידי תקיעת כפיסי עץ בין הכלים למדפים. "נתתי לצוות שלי הוראה הפוכה – להשאיר כמה שיותר פתחים, כולל פתח ההצלה, למטה. ניסע, אולי באבק, אבל זה טוב נגד מטענים חלולים.
"למעשה, הדף לא קיבלנו. נפגע מה שעמד בדרכו של המטען – הרגליים שלי".
בודדים ליד התופת
"בעין אחת לא ראיתי כלום. הבגדים בערו לי. כל זה לא היה חשוב, אתה חושב על הצוות שלך, לא רק על עצמך".
למרגלות הטנק הפגוע הוציא ראובן, הנהג, עזרה ראשונה ומים, וחבש את עודד, התותחן, ואת עזרא, מפקדו. "החבישה הייתה טובה מאוד, ולא איבדתי דם רב".
הטנק, שהעלה עשן רב עם הפגיעה, לא ספג יותר. זה אִפשר לשלוח את הנהג פנימה לנסות להתקשר למ"פ ולמג"ד, ולספר להם מה קרה. הנהג הפך לרץ של עזרא, וקישר אותו עם שאר טנקי המחלקה, תוך שהוא מסתכן הלוך-ושוב, ומביא עמו מזון וחומרי חבישה אל הטנק הפגוע.
התופת רגשה לידם, והם היו לידה. עולם קטן של בדידות בסערת הקרב. "כשראיתי שכולם בחוץ, אף אחד לא יישרף לי בפנים הטנק – השתחררתי מהמתח. אתה שוכב ופתאום הכל רץ בעיניים – הבית ... החברה' ... פתאום אתה נזכר בילדים ...".
תוך שהם שכובים שם החלו להגיע אליהם פצועים מ"גולני", שירדו בכוחות עצמם מהתל. "אתה מרגיש היטב כשאתה יכול לעזור. בסוף היה לנו תאגיד פרטי ...".
ירדו מסודרים, עם נשק. "אולי, לא בכל רגע אתה חושב על השבי. קודם חשבתי על המשימה קדימה, על רמת הבניאס. אחר כך, על הפינוי. עכשיו, גם על זה".
תרדמה. שחרור אמיתי לרגעים ספורים.
"ואז בא שקט והצליל הזה, של זחל"ם הפינוי. כל כך נעים. אבל גם ברגעים האלה אתה מוטרד – איפה הטען-קשר?"
מתחילים לפנות. "בידיים של הרופא אתה נכנס לחוסר הכרה, אם בגלל הסמים ואם בגלל שאין לך יותר אחריות".
סיכום ביניים: יותר מארבע שעות שכב עזרא ליד גדרות תל פחר, עד שראה אותו רופא.
"אני אתגבר"
"כששכבתי שם, ליד הטנק שלי, חשבתי: רגל שמאל – זה הקלאץ'. לא נורא, אפשר ללמד נהיגה בלעדיה. למעשה, לא הכרתי פצועים, ולא ידעתי מה זו נכות. הייתה לי הרגשה – אני אתגבר".
נרקוזה. שוב ער. "שיחדתי מתנדבת שעזרה לאחיות, שתצלצל הביתה. לא רציתי שאשתי תחכה עד שיודיעו לה מהשלישות. הייתה לי הרגשה שהכל בסדר, אחזור לעבודה.
"אחר כך, כשזה מסתבך – אתה מאוכזב!"
"בבית-החולים אתה מפסיק להיות גיבור. ובכל אופן ההרגשה, אתה חייב לדאוג לעצמך". ואז, מתנפצות התקוות. "ראיתי שוב את המוות בעיניים". גם אז צריכים הרבה קור-רוח. חטף טרומבוזה בריאותיו. "כולם מסתכלים עליך כמו על מת, ואתה ממשיך להיאבק ולהישאר ערני". לילה אחד, בשיא ההסתבכות, חיברו לו בטעות חומר מסוים במקום חמצן, "אתה נחנק, וברגע האחרון, ממש בשנייה האחרונה, אתה מצליח לקרוע את הצינורות ...".
מורפיום. "זה לא טוב. יש לי ניסיון, קיבלתי הרבה מורפיום, וזה נורא. צריך להתגבר על זה"
מתגברים. רוצה לחיות ורוצה לחזור לנהיגה. "כבר כשקיבלתי את הפרוטזה הראשונה, ניסיתי אם אפשר לדרוך אתה על הדוושה. ככה זה ... זה עניין של אהבת המקצוע".
עזרא ידע שלא ישוב להורות על משאית – בגלל הפגיעה בעין, "עם זה – ככה, כדי להוכיח לעצמי, הוצאתי מיד רישיון הדרכה לאוטובוס, ראיתי בזה אתגר".
חמישה חודשים אחר שקפץ – נפל – פצוע מהטנק שלו, ליד גדרות תל פחר, כבר ישב עזרא ברוש במושב הימני של מכוניות נושאות שלטי "ל".
צוות מלוכד
אל"ם אורי רום, מי שהיה המח"ט [חטיבה 37 "ראם" – חטיבת המילואים השנייה של גיסות השריון], ציין אותו לשבח. אחר שנים קיבל את עיטור המופת. "זה לא אישי. אני מייצג את המחלקה שלי, משך שנים שמרתי בכוח על הצוותים שלי. לא נתתי להפריד ביניהם. החברה' היו מלוכדים ... אכלנו ממסטינג אחד.
 
עזרא ברוש
"בשריון אתה רואה צוותים ביחד. אצלנו הייתה המחלקה ביחד – באוכל, בקפה, בערב, בקומזיצים. גם בבית, לאחר המילואים , אנו נפגשים – עד היום. כמ"מ, זה נותן לך הרגשה טובה מאוד. מחלקה כזו נותנת לך אפשרות לפעול: אתה נותן סימן וכל המחלקה אחריך".
והם מלוכדים עד היום. "נסעתי לבקר את החברה במילואים. הם עדיין יחד. יש ביניהם צוותים שהיו יחד במבצע קדש. אתה יודע – כשאתה במצבי לחץ זה מלכד, אחד עוזר לשני. זה לא עניין של גבורה. אנשי מילואים שקולים יותר, הם אינם ששים לעשות שטויות, ולהטיח את הראש בקיר".
עד היום הוא גאה באנשיו. "לא הייתה, ואפילו לרגע אחד, הרגשה שאנחנו לבד. ראיתי את הטנקים שלי, הם ירו על המוצב וסייעו ככל יכולתם, ללוחמי 'ברק'. הם דאגו לנו לציוד עזרה ראשונה ולאלונקה. החברה לחמו בשביל המחלקה, בשביל המדינה, בשביל דבר שהיו בטוחים בו, למען דבר שרצו – לשחרר את הגליל מאימת הסורים".
עזרא לא פקפק אף לרגע ביכולת אנשיו. בתדרוך אמר להם, כשיגיעו לבניאס, הכוח יעבור במים, כיוון שהגשרים לא יוכלו לשאת עליהם את הטנקים. לכן יצטרכו כמה אנשים לרדת מהכלים למים, ולנווט בנצנצים את הכוח במעבר הלילי הרטוב. "היו שם כאלה שאמרו לי בפירוש בתדריך – את זה לא! מה פתאום לעמוד בלילה במים הקרים? אבל בקרב – אף אחד מהם לא הכניס לרוורס. בשטח שלך, הוא מפחד ממים קרים. ובקרב – הוא רץ להביא לך תחבושות".
תחבושות נטושות
רגעים של אי-אמון. עד שיצא בראשונה מבית-החולים, לא יכול היה לשוב לתל פחר.
"החוליה הטכנית, שפינתה את הטנק שלי, צילמה אותו לפני הפינוי. בתחקירים טענתי תמיד, שהייתי על הגדרות של המוצב. לא קיבלו את זה! אחר כך יצאנו לשטח. שם, בדיוק במקום שהראיתי ודיברתי עליו, היה הטנק. מצאנו את התחבושות שפתחנו, את התרמיל האחרון שזרקנו אחר ירי, את האביזרים שנשפכו מהטנק בפגיעה, ואת הגל המניע שנשבר ונזרק".

ראה גם
 


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה