אחים לחרב

כתב: דניאל אדלסון, צילום: הדס בן שוש ביבשה גליון 6 יוני 2008
אחים לחרב


מחוברים לצפון בטבור, מכירים כל שיח בר בגזרה, דבקים במשימה בכל מחיר ומסתערים באומץ לב. לוחמי הגדוד הדרוזי חרב מצליחים לשמור על חוד הלהב המבצעי עם רזומה של הצטיינות יחידתית במלחמת לבנון השנייה וחיילים מצטיינים רבים. מה עומד מאחורי המסורת של הצלחת הגדוד שהוא בעצם משפחה גדולה? גדוד חרב זכה בצל"ש אלוף פיקוד צפון על לחימתו במלחמת לבנון השנייה



שבוע לאחר תחילת מלחמת לבנון השנייה כבר היה ברור כי כוחות יבשה יכנסו לשטח האויב. מפקד עוצבת הגליל אז לא חשב פעמיים. היה לו ברור מי הראשון שישלח למשימה. "הייתי ועודני משוכנע", אומר היום תא"ל (מיל') גל הירש, "שהכוח הנכון להפעילו ראשון הוא גם הכוח שהתאמן ארוכות לקראת המלחמה, תרגל לילות כימים שיטות ללחימה בחיזבאללה והכין את עצמו מתוך אחריות ורצינות רבה". בחירתו של תא"ל (מיל') הירש בגדוד חרב לא הפתיעה אף אחד. האמון המלא שלו בלוחמי הגדוד ומפקדיו הספיק להיבנות הרבה קודם לכן, בשנים של לחימה ארוכה בגבול הצפון. "זו קבוצה של לוחמים עזי נפש, מאופקים ואיתנים. במשך הקרבות הטלתי על הגדוד משימות קשות מאוד בלוח זמנים מהיר ובתנאי שטח קשים. הוא מעולם לא איכזב. הגדוד היווה מופת לכל הגדודים הלוחמים בצה"ל - משלב ההכנות למלחמה ועד לקרבות במהלכה. בשקט, בהצנע לכת ובאומץ הם פעלו ללא הפסקה, שמרו על רוח טובה והקפידו להיות כל העת בחוד, במוקד הלחימה של האוגדה".
גם היום, זה לא סוד שלוחמי הגדוד הדרוזי חרב עומדים בחוד הלהב של הלחימה בגבול הצפון. הגדוד, שבקושי הספיק למחוק את החיוך בעקבות קבלת צל"ש מפקד פיקוד הצפון על 29 ימי לחימה רציפה במלחמה האחרונה בלבנון, מתגאה השנה ביבול של 11 חיילים מצטיינים. ממצטיין הנשיא (סמל פואד עמר) ועד מצטיין קצין לוגיסטיקה פיקודי (רס"מ ויאהם קורדאב). וזו, רק כדי לסבר את האוזן, עוד נחשבת יחסית לשנת בצורת.
המלחמה האחרונה הזכירה לכל עד כמה נפיץ הוא קו גבולה הצפוני של מדינת ישראל ובעיקר עד כמה נדרשת רגישות מהכוחות שפועלים באיזור. "הגזרות שלנו בעייתיות בגלל שתי סיבות", מסביר המג"ד סא"ל סובח, "אחת: ההתמודדות מול אויב משמעותי - החיזבאללה. שתיים: אין לנו הזדמנות שנייה. כאן כל טעות הכי קלה יכולה לגרור מלחמה". העובדה כי עד היום הצליח הגדוד לפעול בכמעט אפס טעויות או תקלות, מתבלטת דווקא על רקע חוסר היציבות באיזור. "למרות שאין פה ירי כל יום ונראה כאילו הכול מתנהל על מי מנוחות", אומר המג"ד, "ברגע שמשהו מגיע, הוא מגיע במסה מאוד רצינית".
למעשה, הצליח גדוד חרב לפצח את אחד האתגרים המרכזיים ביותר שעומדים כיום בפני כוח חי"ר בצה"ל - שמירה תמידית על רמת המבצעיות של החיילים. איך עשה זאת? מה עומד מאחורי הצלחת הגדוד ומה הופך את חייליו לבין המצטיינים שבצה"ל?

הסיבה: שושלת לוחמים
פחות ממיליון דרוזים חיים בעולמנו כיום. שלושת הריכוזים הגדולים ביותר נמצאים בסוריה, בלבנון ובישראל. מאז התפצלה הדת הדרוזית מדת האסלאם השיעי במאה ה–11, מנסים בני העדה לשמור בקנאות על ייחודם הדתי והתרבותי. בכל הנוגע לדתם רב הנסתר על הנסתר גם כך. קשרי נישואין מחוץ לעדה אינם מקובלים ומעטות הן המשפחות שעוזבות את ההתיישבות הדרוזית בכפרים.
נכון לסוף שנת 2006, נמנו בישראל כ–118 אלף דרוזים, רובם מתגוררים בכפרים שבגליל ובגולן ומיעוטם בכרמל. רצון החברה הדרוזית ומנהיגיה להתערות חברתית ופוליטית במדינת ישראל הוביל לשילוב דרוזים במערכת הביטחון. כך התאפשר להחיל את חוק גיוס החובה על בני העדה משנת 1956. למעט כ–20 אלף תושבי הכפרים ברמת הגולן שאינם מחויבים בגיוס, ניתן למצוא כיום את הדרוזים כמעט בכל יחידות צה"ל, בכל הדרגות ובכל שדרות הפיקוד. החל באלוף (מתאם פעולות השטחים אלוף יוסף מישלב), דרך טייס, לוחמים בשייטת, שלדג, מפיק בגלי–צה"ל וכלה בנספח צה"ל לשעבר ברומניה. ובמספרים: שיעור הגיוס לצה"ל בקרב צעירי העדה עומד כיום על 84%, מתוכם 74% קרביים. גדוד חרב קולט 65%-70% מהם.
כל ההקדמה הזו באה כדי להמחיש נקודה אחת: חייל בגדוד חרב לא צריך לעשות עבודת שורשים יסודית כדי לגלות מי שייך למשפחתו המורחבת. היא כבר כאן, לצידו מסביב לשעון - במארב, בשמירות ובתורנויות מטבח. המרקם החברתי הייחודי של בני העדה הדרוזית בישראל מוביל לכך שאם נפרק את אילן היוחסין הגדודי נגיע בעיקר לשלושה ענפי משפחות: גנאם, חלבי ופארס. אין הרבה יחידות צבאיות בעולם בהם מושגים כמו "אחים לנשק" ו"אחוות לוחמים" מקבלים משמעות מעשית. קשר המג"ד סמל ג'מיל איברהים התגייס לגדוד אחרי המלחמה. "הסיפורים על הגדוד הלהיבו אותי יותר מכל סיירת" הוא אומר, "יש לי אח מ"פ בשריון ועוד אח בסיירת אגוז, אבל כשמגיעים הביתה אני מרגיש יותר גאה במה שאני עושה. אני נלחם עם העדה שלי".
סוד כוחו של הגדוד?
"בטוח. זה גיבוש, זאת אחווה. מי שמחפה עליך כשאתה במבצע זה אח שלך במלוא מובן המילה. אתה תעשה הכול כדי להגן עליו. שניכם מאותו הכפר, גדלתם יחד ועכשיו אתם גם לוחמים ביחד".
מפקד הפלוגה המסייעת רס"ן יניב מרעי, הוא גם במקרה אחיהם הגדול של התאומים–סמלים עמיר ועמרי מרעי המשרתים בגדוד. הוריהם של השלושה חתמו על אישור מיוחד שיתיר את האיסור הצה"לי בנוגע לשירות אחים לוחמים באותו גדוד. מטעמים ברורים השלושה משרתים בפלוגות שונות. "האמת, גם אם הייתי משרת תחתיו ישירות, לא היתה לי שום בעיה לקבל ממנו פקודות", אומר האח הקטן עמיר. "הוא מבחינתי מפקד ואני חייל". התאומים–סמלים נשבעים שלא התגייסו לפה בגלל האח הגדול והוא מצידו בטוח שהם פשוט הלכו בעקבותיו. למרות הוויכוח כל האחים מסכימים שמדובר ביתרון. "במיוחד כשסוגרים יחד שבת", אומר רס"ן מרעי, "אז ההורים באים לבקר ועושים עם כולם על האש".
לאילן יוחסין בגודל של בונסאי יש גם חסרונות. "כשיש אירוע משפחתי גדול, או חס וחלילה מישהו קרוב מת, חצי גדוד לא נמצא", אומרת מש"קית הת"ש רב"ט אוולין גרבר. במפקדת הגדוד משרתים עשרות בודדות של חיילים שאינם דרוזים. זה לא מפריע להם להרגיש חלק מהעדה. "זה מדהים", אומר שליש הגדוד סגן דותן אהרון, "אני מכיר כבר את כל הזמרות הלבנוניות שקיימות ותמיד כשיש איזה דיון במפקדת הזרוע או בפיקוד אני פותח במשפט 'אצלנו בעדה'". מש"קית ת"ש רב"ט נועה פלדמן: "גדלתי במרכז וכשהייתי שומעת ערבית סביבי, זה היה יוצר אצלי התנגדות. השירות פה פתח לי את המחשבה. כשאני מספרת לחברים על העדה הדרוזית, הם פתאום מגלים עולם אחר".
תגובות כאלה בדיוק מעוררות את התהייה אם מדיניות ההומוגניות של הגדוד אינה בעצם מכשול בדרך להשתלבות העדה בקרב האוכלוסייה הישראלית. אחווה ישראלית נוצרת, בין היתר, כשאוכלים מאותו המסטינג בטירונות, באימונים ובקו. "ברור שיש חסרונות בגדוד שכולו מושתת על דרוזים", אומר סא"ל סובח. "אבל זה בהחלט עיקרון. אני מנסה לשמר את הייחוד שלו כגדוד דרוזי. אם קצין דרוזי מתמנה לדרגת תת–אלוף, אז בעיני כלל הציבור ההישג הזה נזקף בעיקר לזכות אישיותו ולא לעדה. לעומת זאת, כשהגדוד הדרוזי מבצע פעילות בהצלחה, ההישג נזקף לטובת העדה. כשחרב מגן על ישוב לכל התושבים ברור שאלו שמגנים עליהם הם דרוזים.
"באופן אישי אני לא בטוח שדווקא שלוש שנים של שירות צבאי הם שיגרמו לדרוזי להתערות בחברה הישראלית. החיים נמשכים גם אחרי הצבא. יש מספיק מסגרות אחרות שיכולות לקרב בין דרוזים ליהודים: טיול לחו"ל, אוניברסיטה, השוק האזרחי. אז נכון, הצבא הוא פרק מאוד חשוב, אבל הוא רק חוליה מסוימת".

הסיבה: הגנה על הבית
במשרדו של מפקד הגדוד מונחת מעטפה ומתוכה מציצים ברכות מקושקשות בכל מיני צבעים. הכיתוב בערבית, המען והנמען בעברית: "לכבוד חיילי גדוד חרב, מתלמידי ביה"ס היסודי בית ג'אן". לדברי המג"ד, התמיכה של החברה הדרוזית בחייליה משתווה פחות או יותר לתמיכה של החברה היהודית בחיילים. מעורבות ההורים בשירות ילדיהם עומדת גם היא בסטנדרטים של שאר האוכלוסייה. סא"ל סובח: "אחיין שלי משרת פה בגדוד ויום אחד הוא החליט להיפקד. הרמתי טלפון לאבא שלו ואמרתי לו: 'אם עד מחר בבוקר הבן שלך לא כאן, אני לא יודע מה אני אעשה לך בבית'. למחרת בבוקר הוא התייצב". גם ההורים של סמל מג'ד בדר, לוחם בפלוגה המסייעת, מגלים בקיאות: "לפני שאני חוזר לבסיס ביום ראשון אמא שלי עושה לי מסדר ציוד - בודקת דיסקית, נעליים, כומתה. אם אעלה למשפט, היא תהרוג אותי".
את מסע קבלת הכומתה ומסע הירידה מהקו עושים חיילי הגדוד בין הכפרים מתוך כוונה לחזק את הקשר בין הגדוד לבין הקהילה שלו. גם ללב ציני ביותר צפויה עלייה ניכרת בטמפרטורות לנוכח המראה: כפר שלם - ובמיוחד בנות המין הנשי - יוצא לרחובות, מריע לחיילי צה"ל, מרים עמדות חאפלה, זורק אורז, ובעיקר - מנציח הכול בסלולארי.
"אלה החבר'ה שלנו, אנחנו גאים בהם", אומר קיזל עפו, תושב הכפר מע'ר ובעל דור שלישי מתקדם. לשאלה מדוע המכשיר של כולם פה על מצב מצלמה, כבר אין לו הסבר: "סתם, שיהיה. בישראל תמיד מצלמים". אנשי הכפר הספיקו להתרגל לפקקים שנוצרים בדרכים בעקבות המסעות. החיילים מצידם טרם התרגלו לאופן הפגנת החיבה שמשתכלל מדי מסע. הלהיט של מאי 2008: ריסוס בקבוקי קולה תוססים על ראשי הלוחמים.
בסופו של יום ומסע, הקהילה מוקירה את מגיניה והמגינים מודעים לגודל המשימה: הגנה על הבית, פשוטו כמשמעו. "אני מסתכל ממוצב זרעית ורואה מאחוריו את הכפר שלי". אומר סא"ל סובח. "זאת הגנה על הבית במובן הכי אינטימי של המילה, וזה משפיע על רוח הלוחמים". השפעה זאת לא התערערה גם במלחמה האחרונה, כשרבים מלוחמי הגדוד ומפקדיו מצאו עצמם נלחמים מול אויב שהוא גם בן העדה. "למרות זאת, אני לא מכיר שום מקרה של חייל בגדוד שפקפק במשימה על הגנת המולדת", אומר המג"ד. הקשר סמל איברהים: "במלחמה כולנו על מדים, כולנו חיילים. אם אתה לא תהרוג, יהרגו אותך. כמו שנסראללה לא הבדיל בין יהודי לדרוזי, גם אני לא. אני נלחם למען ביתי, למען משפחתי".

הסיבה: שטח מוכר
סיור קו עם מ"פ מבצעית והאח הגדול של עמרי ועמיר, רס"ן יניב מרעי, הוא חוויה לכל החושים. איכשהו, כשהגזרה שלך עוברת במטעי מטולה, בין עצי המשמש והדובדבן, החיים פתאום נראים הרבה יותר יפים. פותחים את הסיור עם קפה שנטחן מבעוד מועד. המילואימניק, שמוצמד לרס"ן מרעי לצורך סיור היכרות עם הגזרה, מסביר לו שנת שמיטה מהי: "בגדול, אתה יכול להיכנס לשדה ולקחת כמה שבא לך". חיוך ג'וקרי נמתח על פניו של המ"פ. בתחבולות תעשה לך ארוחה.
הפלוגה נמצאת בגזרה זמן לא רב, אבל החיילים מראים התמצאות בשטח של חיים שלמים. הנה דרך קיצור בין הפרדסים, הנה עץ הדובדבן הזקן ביותר באזור. "אנחנו חיים את הטופוגרפיה", אומר רס"ן מרעי, "יודעים לנצל את המשאבים פה בצורה שאף עירוני לא יוכל. במלחמה האחרונה תיבל הטבח שלנו את האוכל בזעתר שקטף. אלו דברים שאצלנו יודעים עוד הרבה לפני שבוע שדאות".
בדרך לנקודת גובה עוצרת מולנו טויטה אפורה, מהסוג שרק חקלאים מסוגלים להחזיק. "אחי", קורא לו רס"ן מרעי, "חייבים לבוא אליך, יום חמישי אנחנו יוצאים לתעסוקה". החקלאי עונה לו מתוך הרכב: "תביא את האישה והילדים, נביא להם דובדבנים". רס"ן מרעי: "לא, זה בסדר, אקטוף לבד. השנה שנת שמיטה ומותר לי לקחת כמה שאני רוצה". המילואימניק שאיתו תוהה: "הפכת לתושב מן המניין אה?". בסיום הסיור, שוב על כוס קפה ("20 אלף כוסות ליום כשצריך"), יסביר המ"פ: "נוצרה פה מערכת יחסים הדוקה עם התושבים. כשאני הולך ברחוב כולם מציעים לי קפה".
החברה הישראלית מוקירה אתכם?
"אצל תושבי הצפון אין לי ספק שיש הוקרה. הם יודעים מתי אנחנו מגיעים לגזרה ומרגישים בטוחים כשזה קורה".
סא"ל סובח: "אנחנו מחוברים לצפון בטבור. זה מרכז החיים שלנו. אנחנו שחקן מרכזי במלחמה נגד החיזבאללה. סוסים מנצחים לא מחליפים".

הסיבה: קבלת סמכות
בבוקר 12 ביולי 2006, בשעה 09:05, פתח ארגון החיזבאללה בירי מרגמות וקטיושות אל עבר יישובי הצפון. פעולות שהתבררו מאוחר יותר כפעולות הסחה. באותו זמן, פרצה חוליית מחבלים את גדר המערכת באזור זרעית, חדרה לשטח ישראל ותקפה בטילי נ"ט ובנשק קל שני רכבי האמר של חטיבת המילואים שסיירו במקום. מהירי נהרגו שלושה חיילי צה"ל. שני מילואימניקים נוספים, רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב, נחטפו אל עומק השטח הלבנוני ושאר הסיפור ידוע.
באותו יום בדיוק אמור היה גדוד חרב להחליף את כוח המילואים בגזרה. לדברי המג"ד האירועים לא פגעו ברוח הקרב של לוחמיו. "להיפך, זה רק חיזק אצלם את ההבנה, שאנחנו חייבים לשמור על המתח המבצעי ולהפנים שפה אסור לעשות תקלות. מבחינת האויב אנחנו מייצגים את צה"ל. אסור שיבחין לרגע בנקודת תורפה. אסור למצמץ".החיילים לא מתלוננים לרגע על הדרישות הגבוהות. זה חלק מתרבות, אומרים פה. "גם כשמשהו לא מוצא חן בעיניך בבית אתה לא קם וצועק על אבא", אומר סמל עזאם עזאם, "אתה מכבד ומוקיר אותו ולא משמיע ביקורת חזקה. לא עושים מהומות, אומרים 'או.קיי, זה חלק מהעבודה' ומנסים למרות זאת לבצע את המשימה. זה מסמל תפיסת עולם".
תא"ל (מיל') הירש מציין כי ערכיו של הגדוד הם הנכס העיקרי שלו. "הדברים הקובעים את התוצאה יהיו לעולם ערכים וקודם כל ערכים. הצלחת הגדוד לפני המלחמה, בזמן המלחמה ולאחריה נובעים מכך. מנהיגותם של המג"ד, המ"פים וכלל מפקדי הגדוד הם גורם מרכזי בעמידתו של הגדוד בכל משימה".
סא"ל סובח: "רמת הדוגמה האישית של המפקדים והחיילים פה היא מעל ומעבר. אנחנו יודעים לתמוך, להבין, להאמין זה בזה. הגדוד מפתח, מכשיר ונותן במה לחיילים. זה דורש הרבה השקעה והרבה שיחות לתוך הלילה. אנחנו מסבירים לחיילים שהעשייה שלנו בתוך הצבא היא חלק ממרקם שלם. זה לא רק שירות של שלוש שנים וטיול לתאילנד. זה חלק מאיזשהו מכלול".
ייתכן והמוטיבציה הגבוהה נובעת ממקום של להוכיח? רצון לחבר בדם את העדה הדרוזית לעם ישראל?
"מזמן הפסיקה העדה הדרוזית לנסות ולהוכיח. את הצ'קים פרענו מזמן. המוטיבציה הגבוהה של כל מי שמשרת בגדוד מגיעה מתוך הבנה מלאה שאין לנו מדינה אחרת וגם לא ארץ אחרת. בעיות המוטיבציה היחידות שצצות לא קשורות למערכת הצבאית, אלא לאיכות החיים בכפרים. מצוקת תשתיות, מצוקת השכלה, מצוקת תעסוקה כמו בבית ג'אן שהוא היישוב בעל שיעור חללי צה"ל הגבוה ביותר בישראל.
"האתגר הוא לעשות את המשימות בצורה הכי טובה שיכולה להיות, עם כל הקושי והבעיות. בזה אנחנו עומדים בצורה מצוינת. אז אפשר לבוא ולהגיד שזה נובע מתחושת המיעוט או הסברים מלומדים מפה ומשם, אבל אלו הן העובדות".




מסיירת דרוזית לגדוד עצמאי

מורשת הקרב של גדוד חרב מתחילה בשנת 1948, אז התגייסו דרוזים ליחידת המיעוטים בצה"ל

גדוד חרב כפוף לחטיבה המרחבית ברעם של עוצבת הגליל בפיקוד צפון, אך פועל גם ביתר גזרות העוצבה. תולדות הגדוד הם למעשה תולדות השירות בצה"ל של בני העדה הדרוזית.
גדוד חרב הוקם במתכונתו הנוכחית רק בשנת 1974, אך בסיסו הונח בשנת 1948 עם הקמת יחידת בני המיעוטים. היחידה הורכבה מ–400 חיילים בני עדות ודתות שונות, רובם דרוזים, שרצו לקשור את גורלם עם גורל מדינת ישראל. מפקד היחידה הראשון היה רס"ן טוביה לישנסקי. היא מנתה בתחילה שלוש פלוגות על פי חלוקה אתנית: דרוזים, צ'רקסים, בדואים וערבים–נוצרים. היחידה פעלה בגבול הערבה, ובעקבות הצלחתה ולפי בקשת מנהיגי העדה, הוחלט בשנת 1956 להחיל את חוק גיוס החובה על כל הדרוזים בישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט על הקמתה של סיירת דרוזית התנדבותית חדשה, שלוחמיה יעברו מגוון קורסים וישתתפו בפעולות מיוחדות גם מעבר לקו הגבול. הסיירת החדשה הוכפפה ליחידת בני המיעוטים ופעלה בצפון הארץ. בשנת 1972 הוחלט לפתוח בפני הדרוזים את כל היחידות בצה"ל.
בשנת 1974 מונה אל"מ (אז) בנימין (פואד) בן אליעזר למפקד יחידת המיעוטים והוא שינה את מבנה פעילותה. באישור הרמטכ"ל אז רא"ל רפאל איתן הפכה היחידה לעוצבה מרחבית בעלת אחריות על קו החוף הצפוני. במסגרת השינוי הארגוני הועתקה מפקדת היחידה לצפון ולוחמי הסדיר הצפינו אף הם כדי לשרת בגדוד חדש, גדוד חרב. המפקד הראשון של הגדוד היה סא"ל האיל סלאח. בנוסף הוקמו בעוצבה המרחבית גדודי חי"ר ממאגר המילואים של היחידה.
הגזרה שניתנה לגדוד התפרסה בין חיפה לראש הנקרה ועיקר תעסוקתו היתה במארבים מעבר לגבול, שמירה ואחזקת קו הגבול ובפעילות מודיעינית. הפעם הראשונה שבה השתתפו לוחמי הגדוד בפעילות מלחמתית היתה ב"מבצע ליטאני". משם נסללה הדרך לפעילותם במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה שפרצה בשנת 1987 ובמהלכה עצר הגדוד כאלף מבוקשים.
בשנת 2001, לאחר תקופה ארוכה בה הוצב באזור רצועת עזה, חזר הגדוד לשרת בגזרת גבול הצפון. במלחמת לבנון השנייה היה הראשון לחצות את הגבול ופעל ללא נפגעים לכוחותיו. על פעילותו במלחמה הוענק לגדוד ציון לשבח יחידתי ממפקד פיקוד צפון.


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה