החזקתי את המחבל וחיכיתי לפיצוץ. רציתי רק לסיים עם זה

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 3.4.09
החזקתי את המחבל וחיכיתי לפיצוץ. רציתי רק לסיים עם זה


סיפור צל"ש האלוף של מ"פ גולני ניתאי עוקשי לאחר מלחמת לבנון השנייה.



החזקתי את המחבל וחיכיתי ל פיצוץ. רציתי רק לסיים עם זה

  

סרן נתאי עוקשי, מ"פ בגולני, קיבל צל"ש על הלא ייאמן: לאחר שאזלו הכדורים במחסניתו, הוא זינק על מחבל ששלף רימון - והכניע אותו בידיים חשופות

 

 

סיפור הגבורה של סרן נתאי עוקשי, כך נראה, הוא גם סיפור השתקמותו של צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. עוקשי, מפקד פלוגת עורב של גולני, היה הראשון שקיבל צל"ש מאז ימיה הקודרים של המלחמה ההיא. האירוע בעקבותיו זכה באות סימל היטב את הערכים אותם רצה הצבא להחזיר לעצמו - ומה יותר סימבולי מכך שהוא התרחש בדיוק שנה אחרי הקרבות המדממים של המערכה בצפון.

זה התחיל בשמועה עיקשת, אך המשיך בצילומי מזל"ט שהוכיחו: סרן עוקשי הרג זוג מחבלים בידיים חשופות. באבחת היתקלות נקודתית, החזיר קצין גולני לחיים את עיקרון החתירה למגע - ואת הסומק ללחייהם של המפקדים הבכירים.

ב-21 ביולי 2007 הוזנק כוח מגדוד ברק של גולני לגדר המערכת ברצועת עזה, לאחר שזוהתה במקום תנועה חשודה. לוחמי פלוגת "אווזי הפרא", בראשות המ"פ עוקשי, נתקלו בשני מחבלים בטווח של מטרים בודדים. עוקשי והמ"מ, סגן יאיר רוזנברג, הסתערו לעבר אחד מהם, תוך מתן פקודות. בהמשך, זיהה סרן עוקשי מחבל שני החוצץ בינו לבין חייליו. הוא פקד על חייליו לשכב, והסתער עליו.

תוך כדי ההסתערות, אזלו הכדורים בנשקו של סרן עוקשי והוא עשה את הבלתי ייאמן וזינק על המחבל בידיים חשופות. הפלסטיני שלף רימון רסס, אך המ"פ לא איבד את עשתונותיו. עוקשי אחז במחבל באופן שיגרום לכך שהוא - כלומר הפלסטיני - יספוג את מרבית הרסס של הרימון. לאחר הפיצוץ, ועל אף פציעתו (ראו מסגרת), המשיך עוקשי לאחוז במחבל ולהיאבק בו. רק כאשר חברו לכוח הגיע למקום והרג את הפלסטיני, יכול היה המ"פ לנשום לרווחה. על מעשה זה הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד דרום.


מחבל על הדיונה

באמצע יולי 2007, לאחר חופשה בת חודש וחצי שלקח לכבוד הולדת בנו ליעד, התיישב סרן עוקשי בכיסא מ"פ הרובאית של גדוד 12. הפלוגה חתמה באותה עת שבוע ראשון בגזרה הצפונית בעזה, ועוקשי קיבל את המושכות הפיקודיות עליה בתום חפיפה מזורזת. שלושה ימים בלבד לאחר שהחל את התפקיד, הגיעה ההיתקלות אותה הועיד לו הגורל.

"בסביבות השעה 22:00, דיווחו התצפיות על זיהוי של שני ראשים באזור גדר המערכת", משחזר עוקשי. "למרות שהאירוע לא היה בגזרה שלי, ישר הקפצתי את הפלוגה. בקשר ביקשו ממני לבוא לחמ"ל הגדודי, אבל אני החלטתי שלפעילות הזאת אני נכנס ויהי מה - ולכן טסתי עם כיתת הכוננות ישירות לגדר. הגעתי לנקודת הכינוס, וראיתי שם את הסמג"ד מתחיל לתדרך את פלוגה א' ואת הסמ"פ שלה. פתאום הוא ראה אותי, ומכיוון שהכוח שלי היה מנוסה יותר, עם אמצעים רבים יותר ובפיקוד מפקד בכיר יותר, הסמג"ד העביר את המשימה אליי.

"עברנו תדריך מזורז, ונכנסו. היה חושך מוחלט, ולא ראינו שום דבר. יכולנו להתקדם רק בעזרת הליווי של הסמג"ד, שהכווין אותי בקשר 'ימינה' או 'שמאלה', ובעזרת המידע מהתצפיות. החלטתי לאגף את החשודים מאחור, כדי שאם יזהו אותנו או יחשדו במשהו, הם לא יוכלו לברוח בחזרה לרצועה - וגם על מנת לשמור לעצמנו את גורם ההפתעה.

"אחרי כחצי שעה של תנועה בשטח, עלה לאוויר מזל"ט. הוא זיהה את המחבלים תוך כמה דקות והראה שהם חמושים. בשלב הזה היינו במרחק של 500 מטר מהם, ובקשר הודיעו לי: 'הם חמושים. רשאי להרוג'. המשמעות של זה היא שלא צריך לעשות נוהל מעצר חשוד, ואם יש זיהוי - מותר לפתוח באש.

"המשכתי להתקדם עם הכוח בחושך מוחלט, מבלי לראות כלום. באיזשהו שלב, הודיעו לי בקשר שאני נמצא בסך הכל 100 מטר מהמחבלים. מיד פרסתי את הכוח, כדי שאם תתרחש היתקלות, נוכל לפתוח באש. במקביל, הרמתי את האמר"ל (אמצעי לראיית לילה) וניסיתי לאתר את המחבלים. שאלו אותי בקשר אם אני מזהה, וחשבתי שאני מזהה מחבל בערך 100 מטר מולי, אז עניתי 'יש זיהוי'. הסמג"ד איחל לי 'דרך צלחה', והמשכתי להתקדם.

"נענו לכיוון המחבלים, מתוך מחשבה שהם נמצאים 100 מטר מאיתנו, ובדיעבד הם היו רק 30 מטר מאיתנו. הטעות נבעה מכך שהמחבלים התמקמו על דיונה, ואילו אני זיהיתי אותם על הקרקע. פרסתי את הכוח כך שכיתה אחת התקדמה על הדיונה, וכיתה שנייה התקדמה למטה, איפה שחשבתי שזיהיתי את המחבלים.

"בעוד אנחנו נעים קדימה לכיוון המחבלים, פתאום שמעתי צרור - ואחריו שקט. התברר שחיילים הלכו על הדיונה, והמחבל, שהבין שעוד שנייה הם דורכים עליו, קם וירה צרור. המזל הגדול היה שהצרור עבר בין שני חיילים. אחרי רגע של דממה, פתאום שמעתי צרור נוסף, מצד ימין שלי. בדיעבד התברר שהוא כיוון אליי, ובנס הכדורים עברו ביני לבין עוד חייל.

"הסתכלתי ימינה, ולפתע זיהיתי אותו. מיד צעקתי 'נתקלנו מימין. קדימה להסתער', ואני, יאיר המ"מ וחייל נוסף הסתערנו באש. חיסלנו את המחבל הראשון, ונשכבנו מאחוריו. פתאום המחבל השני זרק רימון לאמצע הכוח שסרק את הדיונה, ובמזל אף אחד לא נפגע. שנייה לאחר מכן הוא זרק רימון גם עלינו. הוא נחת סנטימטר מהרגל של המ"מ, ובנס לא התפוצץ - הוא היה נפל. הבנתי שהמחבל הנוסף נמצא איפשהו בקרבת מקום, אז הרמתי אמר"ל והתחלתי לסרוק את השטח. וידאתי שאף אחד לא נפגע מהרימונים, וצעקתי למספרי הברזל להתפקד. בינתיים, חיפשתי איפה מתחבא המחבל השני".


אמרתי: 'אוי, שיט'

על אף שהלילה היה אטום מאור, על אף שהכוח היה מפוצל ומפוזר, על אף שהמחבל השני השיב מלחמה שערה - על אף כל אלה, סרן עוקשי לא אמר נואש. "משום מה, הייתי בטוח שהמחבל נמצא לפניי", הוא נזכר. "עלינו על הדיונה, נשכבנו עליה, והתחלתי לסרוק את השטח ביסודיות. כעבור שתי דקות בערך, הקשר שלי, שהיה מאחוריי, אמר לי: 'עוקשי, תסתכל אחורה מצד ימין'. לא היה לו אמר"ל או משהו שהוא יכול היה לראות, הוא פשוט זיהה בעיניים משהו חשוד.

"שכבתי על הגב, הסתובבתי והסתכלתי לאחור. שוב התחלתי לסרוק את האזור, ופתאום זיהיתי דמות עם מדי צבא, וסט, נשק - אבל מה, בלי קסדה. בהתחלה לא עיכלתי שזה מחבל, אז לקחתי קצת ימינה עם האמר"ל, וחזרתי לאותה נקודה כדי לוודא מה ראיתי. ואז, ברגע אחד, שנינו זיהינו זה את זה: הוא מסתכל עליי ואני מסתכל עליו ממרחק של עשרה מטרים. זה היה רגע מטורף.

"בלי לחשוב יותר מדי, קמתי וצעקתי לכל הכוח 'נוהל נמר. אף אחד לא יורה'. המשמעות היא שהמחבל נמצא בתוך הכוח הפזור, ואסור לפתוח באש, כדי שלא יהיה ירי דו-צדדי. קמתי, וכדי לא לבזבז זמן, הסתערתי עליו לבד. הסתערתי באש על המחבל, אבל אחרי שניים-שלושה כדורים, במרחק של כארבעה מטרים ממנו, נגמרה לי לפתע המחסנית. הבנתי שעשיתי טעות מקצועית קריטית: לא החלפתי מחסנית אחרי ההסתערות הראשונה.

"אם כל זה לא מספיק, אז תוך כדי ההסתערות, בדיוק כשיריתי את הכדור האחרון מהמחסנית, קלטתי פתאום שהמחבל מדליק ניצוץ. באותו רגע הייתי בטוח שזו חגורת נפץ. באינסטינקט, רצתי אליו וזינקתי עליו. תפסתי אותו בכתפיים ומשכתי אותו מאחור. הוא היה בתנוחת כריעה, והפלתי אותו על הצד. נעלתי לו את המרפקים מאחור, הדבקתי אותו לקרקע ונצמדתי אליו מאחור, כך שאם החגורה תתפוצץ, הוא יספוג הכל, וישמש לי כמחסה.

"זה היה סרט שרץ מהר - כאילו שאתה לוחץ קדימה בדי-וי-די והכל פשוט רץ. אתה אומר לעצמך 'אוי, שיט', ומבין שאתה עומד למות. אומרים שלפני שאדם מת, כל החיים שלו עוברים לו מול העיניים, אבל אני חשבתי רק על שני דברים: על המשפחה שלי - אשתי טליה והילד ליעד - ועל איך שאני מציל את החיילים שלי. המחשבה שאם לא אחתור למגע מול המחבל ושאם אני לא אחסל אותו הוא יפגע בפקודים שלי - זה מה שגרם לי לקפוץ עליו. והנה אני, מסתתר מאחורי המחבל, בטוח שאני עומד למות - ומחכה לפיצוץ. רציתי רק לסיים עם זה. רק שימות כבר.

"ואז נשמע 'בום' רציני. לא שמעתי כלום באוזניים, ושמתי לב שאני עדיין תופס אותו מאחור ושהוא עדיין ממשיך להיאבק. התברר שהניצוץ שראיתי היה מרימון עם פתיל שהוא ניסה להדליק, ואיך שקפצתי עליו, הרימון נשמט לו ליד הבטן. אחרי כמה שניות הוא התפוצץ, וכנראה שהאדמה ספגה הרבה מההדף, כי המחבל עדיין לא מת.

"יאיר המ"מ, שרץ אחריי כשהסתערתי, היה בערך במרחק ארבעה מטרים מהרימון, ועף ימינה מהפיצוץ. למרבה המזל לא קרה לו כלום, ומיד קראתי לו לבוא ולהרוג את המחבל. הוא הגיע, ובעוד אני מחזיק את המחבל מאחור, הוא חיסל אותו מטווח קצר. המשימה הושלמה, דיווחנו אחורה, בדקנו שכל הכוח תקין והתקפלנו החוצה. רק אחר כך, כשניתחתי את הסרט שצילם המזל"ט, ראיתי כמה נסים קרו לנו שם. האמת, לא האמנתי שיצאתי מזה בחיים".

 

אצבע אלוהים

 ההיתקלות אמנם עברה בהצלחה מרובה, אך יהיה זה לא מדויק לומר שלא היו נפגעים לכוחותינו. עוקשי שילם על אומץ לבו בפציעה באצבע ידו השמאלית. "בזמן הפיצוץ, אצבע שמאל שלי הייתה חשופה על ההדק", הוא מספר. "אחרי ה'בום' לא הרגשתי אותה והייתי בטוח שהיא עפה לי, נכרתה לי. רק אחרי שחזרנו לבסיס, ראיתי שיש לי אצבע ונשמתי לרווחה. התברר שרסיס של הרימון חתך לי את העצב, אז חיברו לי אותו חזרה בבית החולים".

אם היו בתי כנסת לאצבעות, כך נראה, אצבעו של עוקשי הייתה צריכה לברך "הגומל". כמו חיילי גולני, גם היא יצאה מההיתקלות הזאת בנס. "היום אני כבר עושה עם האצבע הכל, רק שאין לי הרבה רגש בקצה שלה, ולרוב אני מרגיש שם 'נמלים', אומר עוקשי. "אבל בגדול זה שטויות: הלוואי שבכל היתקלות יהיה לנו רק פצוע באצבע".



attachment 3.4.09-S-V5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה