המחבל ירה ואני חשבתי: 'אלוהים, בבקשה תן לי לצאת מהבית הזה'

המחבל ירה ואני חשבתי: 'אלוהים, בבקשה תן לי לצאת מהבית הזה'

לוחם נחשון, רס"ן רועי יבלוצ'ניק, קיבל את צל"ש אלוף פיקוד המרכז על ניסיונו לחלץ את מפקדו תחת אש מבית בקלקיליה

במגרש האימים של הטיפול הנמרץ, בעודו פוקח את עיניו בתום ניתוח סבוך, שאל לוחם נחשון הפצוע, רועי יבלוצ'ניק, רק שאלה אחת: "מה שלום שלומי?" הוא שאל אותה באפיסת כוחות מוחלטת, כהסגרה חדה של מחשבה טורדנית שהדהדה בראשו מבעד לערפל החושים בו היה שרוי. התפרים שסגרו את הפצעים שנפערו בגופו עצרו את הדימום, אך לא את הדאגה למפקד הפלוגה שלו וחברו הטוב, רס"ן שלומי כהן, אותו ניסה לחלץ משדה הקרב.

אבל התשובה שקיבל הייתה הדבר האחרון שיבלוצ'ניק קיווה לשמוע. כהן, כך התברר לו, נהרג בפעילות בקלקיליה. נהרג, והותיר פלוגה שלמה מיותמת. "שלומי היה אדם עם הרבה מאוד נוכחות: גם גדול, גם יפה וגם אמיץ כמו לוחם אמיתי", מספר רס"ן יבלוצ'ניק, שהיה אז בדרגת סגן, וייכנס בקרוב לתפקיד סמג"ד נחשון. "הוא היה אדם מסודר מאוד, שידע תמיד מה הוא רוצה להשיג ואיך להשיג את זה. הוא גם היה מאוד אכפתי כלפי החיילים שלו, ודאג להם כמו אבא. עם זאת, הוא היה מ"פ דורש, ולא פעם הוכיח לחיילים שהם מסוגלים לעשות דברים שהם לא האמינו שיצליחו".

כשבליל 19 ביוני 2002 שמע יבלוצ'ניק על מטח יריות בסביבת הכוח שהוביל כהן בקלקיליה, הוא לא חשב פעמיים. יבלוצ'ניק, שהיה אז סגן מפקד פלוגת החוד של נחשון, סגנו של כהן, מיהר למקום ההיתקלות. הוא האמין שיצליח לחלץ את מפקדו - הרי כך כהן עצמו חינך אותו להאמין. לצורך כך ארגן הסמ"פ כוח חילוץ שיחדור למבנה ממנו נשמעו היריות, ינטרל את המחבל ויחלץ את המ"פ. הוא הסתער בראש הכוח, ואף על פי שנפגע מרימון ומאש מחבל מטווח קצר, הצליח יבלוצ'ניק, ביחד עם שניים מחייליו, לחסל את המחבל. על כך הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד המרכז.

לחץ. קודקוד נפל

היום רס"ן יבלוצ'ניק מנומר בכומתתו יותר מכל ברדלס מצוי, אך את דרכו הצבאית הוא החל דווקא בשורות הצנחנים. למעשה, היה זה תאקל עם המג"ד שגרם לו להיפרד מהכומתה האדומה ולעבור לגדודי השטחים. יבלוצ'ניק הגיע כמ"כ אל המחזור הראשון של גדוד נחשון, יצא ממנו לקורס קצינים ושב אל היחידה כמפקד מחלקה.

בתקופה ההיא עברו לוחמי נחשון טירונות רובאי 03 בלבד - לא משהו לכתוב עליו הביתה, אפילו לא להשוויץ בו בפני חבריך הג'ובניקים. אבל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה, במהלכם עמד הגדוד בכבוד במספר מבחנים מבצעיים, שודרגה הכשרת חייליו לרמת רובאי 07, והם צוידו במיטב הקליברים של שוק התחמושת.

עם פרוץ מבצע "חומת מגן", ההשקעה בנחשון הוכחה כמשתלמת. הגדוד כולו שותף בחלק ניכר מהפעולות שנערכו ביהודה ושומרון, ובמיוחד בעיר קלקיליה. עם תום המבצע, חזרו לוחמי נחשון לפעילות בט"ש רגילה, שוחקת לכאורה - אך דווקא שם הגיעה ההפתעה. ביום אחד ביוני, הופרה השלווה.

"זה היה השבוע האחרון של שלומי בתפקיד, שלאחריו הוא היה אמור להשתחרר מצה"ל", מספר רס"ן יבלוצ'ניק, "ואני - ביום רביעי באותו שבוע, בדיוק הייתי אמור להתארס, והכל כבר היה מוכן לזה. שלושה ימים לפני האירוע, קיבלנו לפתע פקודה שאומרת שביום רביעי נצטרך להיכנס לקלקיליה ולבצע גל של סריקות וחיפושים אחר פריטים חשודים ואמל"ח. שלומי לא הסכים בשום פנים ואופן שאהיה שותף לכניסה, ואמר לי: 'אתה אמור להתארס, ואין מצב שאתה נכנס פנימה'. אמרתי לו: 'אין דבר כזה שאתה תיכנס ואני לא', אבל הוא ענה לי: 'אני המ"פ של הפלוגה הזאת, ואני אומר לך שאני נכנס ואתה נשאר בחוץ. בפקודה'.

"הוא נתן לי פקודה לקחת מחלקה אחת מתוך השלוש שהיו בפלוגה, לשים אותה במעלה שומרון, ולעזור בהכנות של נגמ"שים, תחקירים ותדריכים. ביום רביעי לפנות בוקר שלומי נכנס לתוך העיר בראש שתי מחלקות, אותן הוא פיצל לשלושה כוחות עם נגמ"שים. לאורך כל שעות היום ביצעו הכוחות משימות וסריקות, ובשעות אחר הצהריים פגשתי את שלומי ואמרתי לו: 'אני אחליף אותך לכמה שעות כדי שתנוח'. אבל הוא ענה לי שאין כזה דבר, ושכל עוד החיילים שלו בפנים, הוא נשאר בפנים.

"אמרתי לו: 'תשמע, תסיים עם שני המעצרים שנקבעו לך, ואז אבוא להחליף אותך'. הוא ענה לי: 'אל תדבר שטויות, הכל יהיה בסדר. אל תדאג, ותהיה חזק'. סיימתי לדבר איתו ודרכינו נפרדו: שלומי הצטרף לשתי המחלקות לביצוע המעצר, ואני נסעתי למוצב ביישוב צופים, משם התכוונתי לנסוע לטפל במחלקה שבמעלה שומרון. מיד כשהגעתי למעלה למוצב, הרמתי טלפון לנהג של שלומי ואמרתי לו: 'לא משנה מה, איך שאתם מסיימים את המעצרים, תוציא את שלומי למוצב, כדי שיילך לנוח כמה שעות'.

"התכוונתי לסיים את השיחה, אבל אז הנהג אמר לי: 'חכה רגע, יש יריות'. מיד סובבתי את הטויוטה, וירדתי למטה. הערתי את המחלקה שישבה במוצב, ואמרתי להם בקשר שקרה משהו, ושהם צריכים להתכונן לכניסה. המ"מ שלהם ישר הזניק את שני הנגמ"שים שהיו לו שם, ואני, שהייתי בלי ציוד, לקחתי אפוד וקסדה מאחד החיילים, ונכנסתי פנימה לאחד הנגמ"שים שלהם. התחלנו לנוע לכיוון הכוח של שלומי, ובדרך עוד שמענו את הקשר צועק: 'יריות. לחץ על הבית. קודקוד נפל'".

דמות גדולה ומוזרה

שני הנגמ"שים בניצוחו של יבלוצ'ניק הגיעו אל מוקד הקרבות כעבור כ-15 דקות. שם פגש הסמ"פ באל"ם דוד מנחם, מח"ט הגזרה ולימים מח"ט כפיר, שהסביר לו על השתלשלות האירועים והדריך אותו. "התחלתי להרכיב את צוות החילוץ", מספר יבלוצ'ניק. "לא היה עליי מכשיר קשר, אז אחד המ"כים, יוסי טלבי, אמר שהוא יהיה הקשר שלי, וביחד עם החובש, פרדי יהב, הפכנו להיות חוליה אחת. נכנסנו לבית וסרקנו את הקומה הראשונה.

"זה היה בניין בן שלוש קומות, עם שתי דירות בכל צד. התחלנו לסרוק את הקומה הראשונה, ואיך שפתחתי את דלת הכניסה לגרם המדרגות, זיהיתי דרך החרך של דלת הברזל דמות שיורדת במדרגות. הייתי עם האצבע על ההדק, ועוד שנייה התכוונתי לפתוח באש, אבל פתאום הבן-אדם הרים ידיים. החלפתי איתו כמה מילים, והוא אמר לי ששלומי נמצא למעלה ביחד עם המחבל. נתתי הנחיה לקחת את הבחורצ'יק הזה למח"ט, ואני המשכתי למעלה בכוונה להגיע לשלומי כמה שיותר מהר.

"לפתע, בעודי מטפס בגרם המדרגות לקומה השנייה, נזרק עליי רימון מהקומה השלישית. זיהיתי את הנפילה, ומיד צעקתי 'רימון'. לא הספקתי להתחמק, אבל באורח נס הרימון רק שרט אותי בפנים והעיף אותי אחורה במדרגות. קיבלתי מכה חזקה בראש ואיבדתי את הראייה לכמה שניות. פרדי ויוסי ישר ראו שאני עם דם על הפנים, ומשכו אותי לאחד החדרים. פרדי התחיל לטפל בי.

"הדבר הבא שאני זוכר זה שכשחזרה אליי הראייה, פקחתי את העיניים וראיתי את יוסי עומד בפתח הדלת ומאבטח את הכניסה שאף אחד לא יוכל להיכנס. אחרי שנייה ראיתי אותו נופל אחורה, ויורה עם הנשק האישי. הפריים הבא שזכור לי הוא דמות גדולה ומוזרה עם אפוד מוזר, שעומדת בפתח הדלת ויורה לכיוונו של יוסי. המחשבה הראשונה שלי הייתה: 'אלוהים, בבקשה תן לי לצאת מהבית הזה'.

"שכבתי שם חסר אונים ומטושטש, ובאורח נס הצלחתי למשוך מהרצועה את הנשק האישי שלי ולהתחיל לירות על המחבל. פרדי, שהיה עם הגב למחבל, ראה שאני יורה בנשק, הסתובב ושנינו התחלנו לירות לכיוונו. פתאום נשמע פיצוץ עז: זה היה עוד רימון שהמחבל הצליח לשחרר. הרימון נעצר ביוסי, ששכב על הרצפה, ונהרג מהפיצוץ. המשכנו לירות בטירוף על המחבל, אבל למרות שפגענו בו, מהאדרנלין הוא לא נפל - וירה לי כדור בכתף. ירינו באמוק ורוקנו עליו כמעט מחסנית שלמה.

"באותו רגע, לא הרגשתי שום פציעה. לאט-לאט התרוממתי, ניגשתי למחבל, ווידאתי שהוא מת. ירדתי למטה והספקתי להגיד למח"ט שיש מחבל הרוג, חייל פצוע קשה ושלא הגענו לשלומי. המח"ט ישר אמר לי לעוף לאלונקה, אבל אני לא הרגשתי שום כאב ושום דבר. בדרך לבית-החולים עוד אמרתי לפרמדיק להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה שאני בסדר, אז הוא דיבר איתה ואמר לה שיש לי רק שריטה במצח ושהכל בסדר. דקה אחרי זה, הוא התקשר לבית-החולים והודיע שהוא מגיע עם פצוע אנוש עם דימום חמור, פצע פתוח בראש וחור בכתף. כשהגעתי לבית-החולים והדוקטור אמר מה הוא הולך לעשות לי, אמרתי לו שרק ירדים אותי קודם.

"רק יום אחרי זה, כשהייתי כבר בבית-החולים, נודע לי ששלומי ויוסי, שקיבל על פעולתו צל"ש לאחר מותו, נהרגו. זה היה קשה מאוד לקבל את הבשורה הזו, בייחוד כששלומי היה אחד האנשים שראיתי בו גם חבר וגם דמות לחיקוי. הוא היה אדם שדיברתי איתו בכל לילה, אדם שהייתי צמוד אליו כל הזמן, ושחלקתי איתו סודות רבים. זה פשוט נורא שבסוף אתה מוצא את עצמך שוכב פצוע בבית-החולים, ונאלץ לקבל את זה שהאדם שהיה הכי קרוב אליך, חוץ מחברתי אז ואשתי היום, נהרג".

ההיתקלות הקטלנית הכבידה על נפשו של רועי יבלוצ'ניק באופן שלא הכיר עד אז. אך גם בטרגדיות ההצגה חייבת להימשך, ובעיכוב קל שבו חייו של הקצין הצעיר למסלולם. הדבר הראשון שביקש יבלוצ'ניק להשלים היה טקס האירוסים, שנדחה בשל התקרית והפציעה. “אחרי ה-30 לשלומי, חיכינו עוד כשלושה שבועות והתארסנו", מספר רס"ן יבלוצ'ניק. “אבל אלו היו אירוסים צנועים, כי האירוע עדיין היה טרי ומאוד-מאוד כואב".

במקביל, עבר יבלוצ'ניק שיקום של חודשיים וחצי. איש לא חשב שיוכל לשוב לשירות קרבי מפציעה כה קשה, אך הוא הוכיח אחרת. “חזרתי להיות קמב"ץ בגדוד, אחרי זה מ"פ טירונים, ולאחר מכן מ"פ פלחו"ד. הפלוגה הזו כבר נקראה אז ‘הפלוגה של שלומי', ובכך סגרתי מעגל. בינתיים, נולדו לי גם שני ילדים, עמית ואופיר, ככה שלמרות הכל - החיים נמשכים".