חשבתי לעצמי שאם כבר אמות - לפחות זה יהיה בסטייל

מי שהתקשר באוקטובר 1973 למשרדו של אל"ם (מיל') שמחה מעוז (האוס) נענה באופן תמוה. "מצטערים, הרמ"ח יצא למלחמה", הייתה התשובה הקבועה - שגרמה למטלפן לגרד בפדחתו. בכל זאת, מעוז לא היה מח"ט הצנחנים וגם לא מח"ט גולני. הוא היה רמ"ח מחקר ופיתוח רב-שנתי - לא בדיוק האדם שאתה מצפה שידלג בין כדורים שורקים.

אף על פי כן, בחר מעוז לעזוב מיוזמתו את משרדו הנוח - ולצאת לשטח כאילו היה טוראי. "לא היה לי מינוי משנה או שום תפקיד פיקודי אחר", הוא מסביר, "אבל היה לי ברור שאני לא מתכוון לשבת במשרד שלי ולהתעסק בתכנון רב-שנתי כשבחוץ יש מלחמה. אז דיברתי עם ג'קי אבן, שהיה אז סגן מפקד האוגדה של אריק שרון, והוא זכר אותי ממפגשינו הצבאיים וידע שאני יכול להביא לו תועלת. כעבור זמן מה הוא הרים טלפון וביקש שאבוא. לא יכולתי לסרב - וגם לא רציתי".

מעוז הצטרף לחבורת הפיקוד של עוצבת אתגר, אשר לחמה בגזרת תעלת סואץ. הוא שהה עמה במשך שבוע ב"אזור הגשרים", שהיה נתון כולו להפגזות כבדות של האויב ולתקיפות מטוסים, וסייע בארגון הכוחות. למרות האש הכבדה, ביצע מעוז את משימותיו מבלי לתפוס מחסה. על כך הוענק לו עיטור המופת.

0 כמו טקסי במדבר 0

עם הישמע צופר האזעקה שהכניס את אוכלוסיות הערים אל מקלטיהן העזובים והמאזיבים, מעוז מצא לו מקלט דווקא בין כותלי הסכנה: בתעלת סואץ. "כשפרצה המלחמה נסעתי דרומה לשדה תימן, לצורך התחמשות - ועוד באותו לילה, בין 6 ל-7 באוקטובר, הדרמנו לסיני", הוא מספר. "הגענו לטסה בצהריים, וכבר כעבור שעתיים ירדו עלינו מטוסים מצריים. הפנמנו שיש פה מלחמה".

"לא היה לנו הרבה מה לעשות שם", ממשיך מעוז, "וב-8 בחודש קיבלנו לפתע פקודה לעזוב הכל ולדהור למטה למתלה עם כל האוגדה. אחד התפקידים שלי היה לעזור להניע את כל האוגדה, וזה היה דבר לא פשוט. דהרנו דרומה, וכנראה שהיינו יותר מדי טובים ויעילים, כי עוד לפני שהספקנו לומר ג'ק רובינזון, כבר היינו למטה. אבל מה, פתאום הסתבר לפיקוד שהחיילים באוגדה של ברן (אברהם אדן - ט"ז) - שהייתה מצפון לנו - אוכלים קש וגבבה, אז מיד קראו לנו לעלות בחזרה. ככה העברנו יום לחימה קריטי רק בתנועה, וללא שום מעשה.

"ישבנו שם במשך כמה ימים ולא עשינו שום דבר, חוץ מלהתחיל לתכנן את הצליחה. ג'קי היה האיש שאמור היה לנהל את כל החלק של הצליחה, ואני הייתי, כמו שאומרים, יד ימינו של טרומפלדור. התכנון היה שהגשר יהיה מצוין, ושהאויב לא יישב על הדרך - תכנון אופטימי ביותר. האופטימיות הייתה, כמובן, שגיאה ממדרגה ראשונה. בליל הצליחה, גשר הגלילים, שאמור היה להעביר אותנו לצד המצרי, נשבר בשעה שעשה את דרכו אלינו. זה היה דבר מתקבל על הדעת אם היה מדובר בתרגיל בפו"ם, אבל זו הייתה מלחמה - ואם צריך להביא גשר אז שיהיה גשר - כמו שאמר ביאליק.

"התפיסה של אריק שרון הייתה שצריך להתקדם ולא חשוב מה - והוא צדק. לקראת הבוקר של 16 בחודש, הוא הבין שאין גשר ושבשלב הזה כנראה שגם לא יהיה. בקרבת מקום היו לנו דוברות, שיכלו לשמש גם הן כאמצעי גישור. הן היו ענקיות ומגושמות, אבל בכל אופן היו יותר טובות מגשר הגלילים ששכב כמו לווייתן מת על החוף. בשלב מסוים, ג'קי נזכר שיש לנו גם תמסחים, כלי גישור אמפיביים שנוסעים במדבר כמו טקסי. אריק מיד אמר לג'קי 'תביא אותם'.

"התמסחים הגיעו לתעלה בבוקר, וישר הושקו למים. מיד אחר-כך הגיעה חצי פלוגת שריון מאחת החטיבות שלנו. הטנקים עלו על התמסחים ועברו לצד השני. כוחות צנחנים במילואים מהחטיבה של דני מט, ויחד איתם עוד איזה 30 טנקים, יצאו לחפש את האויב בצד השני של התעלה. הם התמקדו בעיקר בסוללות טילי קרקע-אוויר, ועשו עבודה טובה. הבעיה הייתה שהתמסחים היו די פגיעים, ולפי דעתי הפעילו אותם בבזבזנות. כך קרה שהם נפגעו מההפגזות חזור והפגע".

0 בשביל מה להתלכלך 0

בינתיים, הגיעו לאזור "ראש הגשר" (מתחם על גדות התעלה ממנו הייתה אמורה הצליחה להתבצע - ט"ז) הדוברות. האכזבה מ"הגשר שהפך לפגר", כדבריו של מעוז, ומהתמסחים הפגיעים, התחלפה ב"שישו ושמחו" על אמצעי הגישור האלטרנטיבי. "בצהרי ה-17 בחודש כבר היה גשר שהורכב מדוברות", הוא מספר, "אבל במקביל התחלנו לחטוף הפגזות לא נורמליות, ואף אחד לא עבר לצד המצרי. דם נשפך ואנשים נהרגו כדי להקים את הגשר, והאוגדה של ברן (אוגדה 162), שהייתה אמורה לעבור דרכנו לצד המצרי, לא הגיעה. אנחנו חיכינו, ועם ישראל חיכה - ומסביבנו הרעשה לא נורמלית. בסוף, אחרי כשבע שעות המתנה, הכוחות הגיעו.

"ברן עבר את גשר הדוברות והמתין בגדה המצרית. כעבור כשעתיים התחילו לטפטף היחידות שלו: הטנק הראשון עבר, השני עבר, ומשום שהטנקיסטים נסעו יותר מדי מהר בעקבות ההפגזה, הטנק השלישי קרע את הגשר בקצה הרחוק שלו. כל הצבא עמד וחיכה, עד שג'קי נזכר פתאום שאחד הטנקים שכבר עברו לצדה השני של התעלה יכול לשמש כגשר. אז העבירו את טנק הגישור למקום שבו נקרע הגשר בקצה הרחוק, וככה פתרו את הבעיה - עד שסיימו לתקן את גשר הדוברות.

"אחרי שכל העסק הזה נגמר, והלילה עבר, ג'קי, החפ"ק שלו ואני עזבנו את המקום כדי להביא את גשר הגלילים, שתוקן בינתיים. הגשר היה קשור לגדוד טנקים, ואנחנו נסענו בראש, בחזרה לעבר 'ראש הגשר'. זו הייתה המשימה הכי חשובה בכל הקרב הזה של האוגדה - הרי כל העסק היה למען זה. התחלנו לגרור את הגשר, וזה היה עסק ביש, כי זה היה אזור ביצתי. אם היינו סוטים קצת ימינה או שמאלה, הגשר היה מגשר את הביצה ולא את התעלה.

"בשלב מסוים, הצטרף אלינו קצין ההנדסה הפיקודי, ונסעתי איתו קדימה כדי לחכות לגשר בצומת לקסיקון-טרטור. בצומת היו איזה 50-40 טנקים שרופים שנפגעו בקרבות בלילות הקודמים. פתאום, משומקום, צצו מטוסים מצריים, שראו את זירת המתכת השרופה הזו. הם חשבו שאלה טנקים ישראליים פעילים, והתחילו להפציץ אותנו. אנחנו, שהיינו ביניהם, התחלנו לחטוף. הייתי על זחל"ם, והשבנו באש מהמקלעים. השתוללנו.

"ברגע מסוים, הזחל"ם, שבתוכו הייתה טונה חומר נפץ, התחיל לבעור. מיד ירדתי מהכלי, והלכתי לתפוס מחסה באיזה מקום. קצין ההנדסה היה בסביבתי, וכעבור זמן קצר התברר ששלושה חיילים מצרים שהלכו באחת התעלות של החווה הסינית זיהו אותו וירו בו. חוץ מהעובדה שזה היה מצער שבחור נחמד וחביב כמוהו נהרג, זה גם היה אסון - כי הוא היה היחיד שהכיר את המסלול של גשר הגלילים. אבל אצלנו לא איבדו תקווה, וג'קי והמג"ד של הטנקים שהובילו את הגשר, הלכו וסיירו לפני הגשר ובדקו לאן הולכים. ככה, העסק כולו התנהל עקב בצד אגודל - עד שהם הגיעו לתעלה.

"לי, בינתיים, היו דברים אחרים לעשות באותו זמן: לסגור חשבון עם שלושת המצרים. ביקשתי משני צנחנים שנשארו באזור עוד מהקרבות הקודמים לחפות עליי, והתקדמתי אל התעלה. נכנסתי לתוכה עם האקדח שלי ביד, והגעתי אל המצרים מהצד. השלכתי לעברם שלושה רימונים ופתחתי באש מטווח קצר. זה באמת היה אקט קטן וחביב של טקטיקת הפרט - לא דבר שצריך לבצע קצין בדרגת אל"ם.

"משם המשכתי אל 'ראש הגשר'. מיקמנו את הגשר, ומהרגע שהוא נבנה, ב-19 בחודש, ועד שהוכרזה הפסקת האש, בערב ה-22 בחודש, הוא הופגז באופן חסר תקדים. לפי מה שאני יודע, בערך 15 גדודי ארטילריה ירו עלינו קטיושות באדיבות אמא רוסיה, ואילו אנחנו השבנו אש באדיבות אמא אמריקה. זאת הייתה הפגזה כל-כך מסיבית, שהיו פעמים שלא שמעת את הפגזים הבודדים - שמעת רק רעש אחד גדול. ב-22 בחודש כבר החליטו על הפסקת אש, שהייתה אמורה להתחיל באותו ערב.

"זכרתי שקראתי פעם בספר 'בשדות פלשת' של אורי אבנרי, שלפני ההפוגות במלחמת העצמאות, המצרים ירו עלינו את כל מה שהיה להם. חשבתי לעצמי שהמצרים האלה ודאי לא השתנו, ושהם הולכים לעשות בדיוק אותו דבר לקראת הפסקת האש. ובאמת, כמה דקות לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, הם פתחו באש איומה, ממנה נהרגו חיילים רבים, ואני אפילו לא נפצעתי.

"הרי למה בעצם קיבלתי עיטור? כי יצאתי חי מהעניין. לא הייתי גיבור, רק הייתי מיואש. אף פעם לא נכנסתי למחסה, כי חשבתי ש'מה, אני צריך לשכב בחול ולהתלכלך, ולקום, ושוב לשכב' - לעזאזל עם זה, ממילא ידעתי שאני לא אצא חי מהעניין. אז חשבתי לעצמי שאם כבר אמות - אז לפחות אמות בסטייל".

רצה הוד

שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשאל"ם (מיל') שמחה מעוז (האוס) שימש עוזר ראש אגף התכנון, כבר קרצה לו האזרחות. הוא פרש מצה"ל בתזמון מדויק עם יום הולדתו ה-40, וכעבור שנים אחדות מצא תפקיד חלופי הולם: ראש מועצת הוד השרון.

מעוז כיהן בתפקיד בין השנים 1982-1978, בתקופה בה הוד השרון עדיין לא נחשבה לעיר. לעומת הזיכרונות הקשים שפקדו אותו בשנותיו האחרונות בצבא, הכניסה לביצה המקומית דווקא העלתה חיוך על פניו. "כל תהליך הבחירות היה פאן לא נורמלי", הוא מספר, "לנהל מערכת בחירות זה דבר עליז בצורה בלתי רגילה".

הבעיות התחילו כשמעוז נכנס ללשכה. "כשהפכתי לראש המועצה, נתקלתי פתאום בעם ישראל", הוא אומר. "ועם ישראל זה סיפור חדש: אני אוהב אותו, אלוהים אוהב אותו - אבל כשהוא בא לבקש טובה מהשלטון, הוא הופך לבלתי נסבל. תמיד אמרתי שתפקיד של ראש עיר יכול היה להיות פאן לא נורמלי - אם רק לא היו תושבים".