הם דפקו על הפילבוקס טילים בכזאת כמות מטורפת, שהוא פשוט נזל

הם דפקו על הפילבוקס טילים בכזאת כמות מטורפת, שהוא פשוט נזל

קצין הצנחנים, סרן (מיל') אלעד יעקובסון, המשיך לפקד על חייליו בעת התקפה כבדה של חיזבאללה ב-2005 - אף על פי שנפצע. על תפקודו קיבל את צל"ש מפקד עוצבת הגליל

גם בצה"ל, מתברר, כמו בכל גוף היררכי שמכבד את עצמו, יש אריסטוקרטיה. אבל מי שמצפה לראות חיילים עם פיאה נוכרית מלאת תלתלים לבנים, כדאי שיחזור לקרקע המציאות. בגרסה הצבאית, על ראשיהם של האריסטוקרטים נחה מצנפת מלאכותית ומלאת חול.

סרן (מיל') אלעד יעקובסון היה, ועודנו, סוג של יורש עצר כזה. "לאחר שנתיים של לימודי עתודה, התגייסתי בשנת 2000 לגדוד 202 של הצנחנים - והייתי 'נסיך'", הוא מספר. "כלומר, הייתי במסלול מיוחד שבו עליתי למסייעת אחרי שמונה חודשים בלבד, הגעתי למחלקת 'גיל', ותוך זמן קצר יצאתי לקורס קצינים".

לאחר שעל כתפו התיישב הארון, הפך יעקובסון למ"מ 'גיל' בפלוגת החוד ובפלוגה המסייעת, שימש סמ"פ במסייעת, ובתום קורס מ"פים, התמנה למפקד פלוגת המסלול של מחזור מרץ 05'. עם סיום האימון המתקדם, עלה עם חייליו לקו בכפר רג'ר, ושם הוא למד על בשרו שהדם שזורם בעורקיו אינו דם כחול - אלא אדום.

ב-21 בנובמבר 2005 ביצע חיזבאללה תקיפה רחבת היקף של מוצבי צה"ל בגבול הצפון. לוחמי הארגון ניסו לחטוף חיילים מעמדות הצבא בכפר רג'ר ושיגרו טילי נ"ט, רקטות ופצצות מרגמה לעבר גבול הצפון. עם תחילת התקרית, נע יעקובסון תחת אש כבדה אל לוחמיו בכפר רג'ר, ופיקד עליהם מאחת העמדות שהותקפו. הוא נפצע בידו, אך המשיך לפקד על אנשיו, ובכך מנע עם חייליו את החטיפות המתוכננות. על מעשים אלו, ועל פעולות הסחה שיזם עוד לפני התקרית, הוענק לו צל"ש מפקד עוצבת הגליל.

0 שפריצים של דם 0

הקו הצפוני של פלוגת המסלול בגדוד 202 נפתח דווקא בשקט. אפילו בשעמום. אבל כמו תמיד, מפיק האירועים נסראללה דאג שהלוחמים לא יישארו חסרי מעש זמן רב. "העניין הזה של השעמום מאוד מטעה - כי תמיד משעמם עד שקורה משהו", מבהיר יעקובסון. "בדיוק כשהתחלפנו עם הפלוגה שהייתה לפנינו בקו, הגיעה התרעה מודיעינית על אירוע שהחיזבאללה מתכוונים לעשות - התרעה שנמשכה חודש ומשהו - ונערכנו בהתאם.

"בקצה הכפר היה פילבוקס שהשקיף למטה על הוואדי. כמה ימים לפני האירוע, קיבלנו פקודה לאייש אותו לצורך תצפית, אבל הנטייה הטבעית שלי הייתה להכניס לתוכו כמה שפחות חיילים - כי המקום היה מבודד יחסית ומסוכן.

"ביקשתי שוב ושוב מהחטיבה להוציא מהפילבוקס את החיילים, כי ידעתי שהמקום מסוכן. שוב ושוב סירבו לי, ורק יום-יומיים לפני האירוע אישרו לי לעשות את הזה. את הנטישה ערכנו באופן רגלי באחד הלילות, כך שהחיזבאללונים כנראה לא שמו לב לכך - מה שגרם להם לחשוב שעדיין יש שם כוח בפנים.

"בצהרי 21 בנובמבר 2005, בדיוק כשסיימנו ישיבת סגל בטוליפ, יצאתי עם הרס"פ לעשות סיבוב במוצב. איך שיצאנו, התחיל ירי פצמ"רים על המוצב והגזרה. זה לא היה משהו שגרתי, מיד הבנתי שמדובר באירוע. קראתי לחפ"ק, נכנסתי לרכב, ונסענו החוצה מהמוצב. בין טוליפ לבין המוצב המחלקתי הסמוך למחסום היה ציר באורך 800 מטר, שכולו נצפה על-ידי החיזבאללה. מכיוון שהם רצו למנוע מכוחות תגבור להגיע, הם ניסו להפציץ עם נ"ט את כל מי שנע על הציר. נסענו וראינו איך פצמ"רים ונ"טים חותכים אותנו מכל הכיוונים. הם פשוט ריכזו עוצמת אש שלא ראיתי בסיטואציות אחרות, על גזרה מאוד קטנה.

"שיערתי שככל שניסע מהר יותר, כך יהיה קשה יותר לפגוע בנו. נסענו למוצב הקדמי, שנמצא בכניסה לכפר, עצרנו את הרכב, ופרקנו החוצה. שניות אחרי שעצרנו, טיל נ"ט פגע פגיעה ישירה ברכב - והקשר והנהג שלי נפצעו מרסיסים. הקשר שלי לא יכול היה ללכת, אז גררתי אותו למחסה בטונאדות שהיה שם, והנהג הצטרף בכוחות עצמו. חיפשתי אויב, אבל לא ראיתי אף חיזבאללון מתקרב. זה יצר אצלי לחץ. חשבתי שאם אני לא רואה אותם אז כנראה שהם מגיעים מכיוון נסתר.

"במצב חירום, הכוח שנמצא בסמוך למחסום צריך להיכנס למרחב המוגן שבתוך המוצב המחלקתי - ובכך לעבות את עמדות התצפית שיש שם. הסתכלתי לעבר המחסום ולא ראיתי אף אחד - רק הנחתי שהם בתוך המוצב. פתחתי באש לעבר הצד של החיזבאללה, והחלטתי להיכנס למוצב כדי לוודא שכולם באמת בסדר ושלא התרחש אירוע חטיפה. נכנסתי לתוכו, עשיתי סיבוב וראיתי שאין אף אחד במגורים. הלכתי למרחב המוגן וראיתי שהחיילים שם. חלקם היו פצועים. עליתי אל עמדה מבוטנת שחלשה על המחסום, וכשנכנסתי ראיתי את המ"מ עידו הלר ביחד עם החובש גיל מלצר - רוכנים שפופים ליד חרך העמדה. חשבתי לעצמי שכנראה הם יודעים מה קורה - אז התכופפתי גם אני.

"ניסיתי להרים את הראש כדי לראות מה העניינים בחוץ, ולפתע קיבלנו נ"ט לתוך עמדה. פלטתי איזושהי קללה, ואיך שסיימתי אותה חטפנו נ"ט נוסף דרך החרך. צעקתי לחבר'ה לפרוק מהעמדה. יצאנו החוצה, ולפתע קיבלנו נ"ט מכיוון אחר - ונפצעתי ביד שמאל. הסתכלתי עליה וראיתי שפריצים גדולים של דם. הבנתי שמדובר בפגיעה בעורק ראשי. גיל חבש לי את היד, ובמוצב פגשנו חייל שהיה מתנדב במד"א, ששם לי ח"ע. למרות זאת, המשכתי לדמם".

0 סיירת מטכ"ל לבנונית 0

החובשים הפעילו עוד ועוד לחץ על הפצע של יעקובסון, עד שהדימום נחלש. חרף הכאבים שדקרו את ידו השמאלית, מה שהטריד אותו היה בעיקר הראש. "לא הפסקתי לחשוב על זה שאני עדיין לא רואה אויב, וזה סתר את ההנחה שלי שמדובר במתאר חטיפה", הוא מסביר. "ניסיתי לקבץ את כל הכוחות בנקודה אחת, ואז נזכרתי שהכוח היחיד שנמצא בחוץ היה של המארב ששמנו בבית. לקחתי מ"כ עם חוליה וביקשתי ממנו שייצא החוצה ויחבור למ"מ - ושביחד איתו יחברו לכוח שנמצא במארב בבית. במקביל, הוריתי לכל הכוחות לירות לעבר אזורים שמהם היה חשש שיורים עלינו.

"ברגע ההוא כבר לא היה לי קשר, כי הוא נפצע. בנוסף לכך, הייתה לנו בעיית מיסוך. אז תפסתי את אחד החיילים, והוריתי לו להעביר פקודה למ"מ להחזיר את הכוח שבמארב בחזרה למוצב - כדי שהם לא יישארו לבד. לא היה לנו איך לעשות את זה, אז העברנו את ההודעה למ"כ ולמ"מ בהודעות אס-אם-אס. ובאמת, המ"מ חבר לכוח במארב - שם סיפרו לו שאחד החיילים בכוח, דוד מרקוביץ, הוריד ארבעה מחבלים - שבדיעבד נודע לנו ששימשו כוח חסימה.

"הכוח מהמארב חזר, והיה חשוב לי לוודא שהם בסדר. בשלב הזה כבר הגיע כוח של סגן מפקד החטיבה המרחבית, ואותי פינו בשני אמבולנסים לבית-חולים. הגעתי אליו כ-50 דקות אחרי שנפצעתי. היה קשה להכניס לשם אמבולנסים, כי החיזבאללה טיווחו כמות אדירה של טילי נ"ט ופצמ"רים על שטח קטן מאוד. לכן, עצם העובדה שהצלחתי להגיע מטוליפ למוצב המחלקתי נמצאת בעיניי בגדר נס: שנייה אחת פחות או שנייה אחת יותר - וגם אנחנו היינו עפים מהדרך.

"בסוף התברר לנו שהחיזבאללה ניסו לחטוף חיילים דווקא מאותה עמדה בקצה הכפר, אותה פינינו לילה אחד או שניים קודם לכן. כך קרה שאת מבצע החטיפה הם כיוונו לעמדה ריקה. זה היה מזל כל-כך גדול, שאי-אפשר לתאר. היו שם באזור ה-70 לוחמי קומנדו של החיזבאללה, וממה שאני הבנתי זה היה מבצע שהם תכננו במשך חודשים רבים, ובוצע על-ידי ה'סיירת מטכ"ל' שלהם. הם היו שם עם אופנועים, עם נ"טים מטורפים, עם וסטים ושכפ"צים. אפילו 'מדונות' היו להם. החיילים הכי טובים של החיזבאללה באו מוכנים עם מטענים ודפקו טילי נ"ט על הפילבוקס בכזאת כמות מטורפת - שהפילבוקס פשוט נזל.

"הם פרצו את הדלת כדי לחטוף חיילים או את גופותיהם, ולפתע ראו שאין שם אף אחד. זה כמו שסיירת מטכ"ל שלנו הייתה מתאמנת חצי שנה בשביל מבצע אחד, ומתכוננת עם הציוד והכוחות הכי טובים שיש - ובסוף, לא רק שהם לא משיגים את המטרה, אלא גם חוטפים הרוגים - ועוד מחיילים מפלוגת מסלול של האויב. זה בערך היה גודל המכה בשביל חיזבאללה".

 מהשיקום - ללבנון

השיקום שעבר סרן (מיל') אלעד יעקובסון לאחר פציעתו ארך יותר משנה. אבל זה לא הפריע לו לקחת פסק זמן מר"ם 2 כבר כעבור שמונה חודשים - כדי להשתתף במלחמת לבנון השנייה.

ביולי 2006, שכשנפתח הפרק המי יודע כמה במלחמת ישראל וחיזבאללה, נסע יעקובסון למח"ט הצנחנים דאז, חגי מרדכי, וביקש ממנו להצטרף לכוח כלשהו, כל כוח שרק ירצה. "אמרתי לו שמבחינתי אני מוכן גם להיות נושא המימיות - רק שיכניס אותי ללבנון", מספר יעקובסון. "הוא הסכים, ואת כל המלחמה העברתי בחפ"ק המח"ט, שבין היתר עבר במארון א-ראס, בבינת ג'בל, בדבל ובעייתא א-שעב".

מבחינת המ"פ המשתקם, קיץ 2006 היה המשכו הישיר של חורף 2005. רק שהפעם, הוא היה ער בהרבה למוחשיות הסכנה. "לפני שאתה נפצע, כל הנושא של מה יכול לקרות לך הוא מאוד ערטילאי", מסביר יעקובסון. "לעומת זאת, אחרי שאתה נפצע זה עולם אחר לגמרי. רק אז אתה באמת מבין מה זו פגיעה, וכמה קרוב למוות אתה נמצא. אחרי הפציעה ראיתי את המלחמה בצורה שונה, לפי דעתי לחיוב, כי היא פירקה לי את הזעזוע של הפציעה. זה כמו שאומרים שאם אתה נופל מסוס אתה צריך לקפוץ עליו מיד בחזרה - אחרת תמיד תפחד לרכוב על סוסים. אז אולי בזכות מלחמת לבנון השנייה היום אני כבר לא מפחד ממלחמות".