מהמחלקה שלי יצאו רק שלושה חיילים ללא פגע. אני אחד מהם

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 17.7.09
פרוספר אטיאס

פרוספר אטיאס


סיפור לחימתו של איש גולני פרוספר אטיאס שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל על חלקו בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים



אם יש קלישאה צה"לית אחת ששחוקה יותר מאשר לוחמים בסיום שירותם הצבאי, נראה שזוהי "השקט שלפני הסערה". כל חייל זוכר שקט כזה: לפני שנחטפו חיילים, לפני שהתעופפו טילים, לפני שפרצה מלחמה. אבל יש שקט אחד, שלוקח בהליכה את כל ה"שקטים" שקדמו לו - וגם את אלו שהגיעו אחריו - ומדגים עד כמה קלישאה היא בסופו של דבר אמת. זהו השקט שלפני אם כל הסערות - מלחמת יום הכיפורים.

סרן (מיל') פרוספר (אשר) אטיאס, חייל של חורף 73', לא שוכח את השקט הזה עד היום. "ביום חמישי חזרנו לבסיס האם שלנו בטירה מקו משעמם בעזה, והיינו אמורים לצאת לרגילה", הוא מספר. "הזדכינו על הנשק, רוקנו את המחסניות, וביום שישי עמדנו סוף-סוף לצאת הביתה - אבל בצהריים אמרו לנו שיש כוננות ושאף אחד לא יוצא. זה היה מתסכל באופן בלתי רגיל, וכולם חשבו שזה סתם כדי לעצבן. למחרת, ביום הכיפורים, הלכתי לבית-הכנסת כדי להתפלל. לפתע, בסביבות 14:00 נשמעה אזעקה, מישהו הדליק רדיו ושמענו שפרצה מלחמה. זה היה פתאומי, בכלל לא דמיינו כזה דבר. בכוננות היינו לא פעם, אבל מלחמה - זה כבר עסק אחר לגמרי".

למרות ההפתעה, הסתגל אטיאס לקרבות במהירות, והבין שהוא נוטל חלק במשהו גדול - ולא פחות מזה, גבוה. ב-22 באוקטובר 1973 השתתף אטיאס, אז טוראי בחטיבת גולני, בקרב השני על החרמון. לאחר שמרבית אנשי הכוח נפצעו, הוא נותר מול עמדות הסורים וחיפה על פינוי הנפגעים. תחת אש רצופה ריתק את האויב במקלע שלקח מפצוע, ולאחר שאזלה התחמושת, סייע בפינוי. על כל אלה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

0 יאללה, הולכים לכבוש 0

כשפתח אטיאס את יום הכיפורים בתפילה - לא היה לו מושג עד כמה הוא יזדקק לה בהמשך. "כשהאוטובוסים באו לקחת אותנו צפונה, לא ידענו למה לצפות", הוא מספר. "מתוך אי-הוודאות הזאת, אצל כל אחד התעוררו תגובות שונות. חלק התלהבו, אחרים חששו, ואני בעיקר הייתי בסימן שאלה גדול וקיוויתי שיהיה בסדר.

"את הערב העברנו ליד בסיס רמת דוד, עד שנורו לאזור טילים, וכבר למחרת פנינו לכיוון רמת הגולן, שם שהינו בפארק הירדן, צפונית לטבריה. לאורך כל שעות היום נשמעו פיצוצים עזים, ובשלב מסוים ירדו מרמת הגולן כמה זחל"מים שלנו ונאמר לנו: 'הסורים כבר פה'. ובאמת, לא רחוק מאיתנו ראינו שבעה טנקים סוריים. המצב היה כזה שבין הטנקים האלה לבין תושבי טבריה עמדנו רק אנחנו - ולא הייתה לנו שום אפשרות לעצור אותם.

"המפקדים התחילו לחשוב מה לעשות. הם רצו להרכיב חוליות ציידי טנקים, והעבירו אותנו לרמת הגולן. הגענו לנפח, וכשהסורים כבר כבשו חצי מרמת הגולן אנחנו סתם הסתובבנו בפטרולים חסרי משמעות. אבל הדבר הכי גרוע שהיה שם היו ההפגזות: אתה יושב כמו מסכן מופגז כולך, ואפילו להסתתר לא היה איפה.

"בוקר אחד, כעבור יומיים-שלושה של סריקות באזור נפח, זיהינו לפתע שני מסוקים סוריים יורדים ומורידים אנשי קומנדו. ירדו מהם איזה 50-40 לוחמים, ואנחנו בסך הכל היינו מחלקה וחצי. הסתערנו עליהם מיד, ומכיוון שהם לא הספיקו להתארגן, תוך חצי שעה הצלחנו לחסל אותם. מצד שני, הם השיבו אש וספגנו ארבעה הרוגים - בהם הסמ"פ שלנו, יוסי גרוס. זה שפתאום היו לנו הרוגים, שינה את כל התמונה מבחינתנו.

"בינתיים, גם שמענו שהחרמון נכבש על-ידי הסורים, ושהיה ניסיון אחד כושל לכבוש אותו בחזרה. אני לא יודע להסביר את זה, אבל ידענו שמתישהו אנחנו נהיה אלה שיצטרכו לעלות לשם. ואז, ב-11 בחודש, החלה הפריצה לסוריה. הוטל עלינו לפרוץ עם זחל"מים קדימה, כשהטנקים לפנינו, ובעזרתם גם לכבוש מוצב בשם תל-דאור. ערכנו לפני כן תרגול קצרצר, היה תמרון קצת חפיף - ויצאנו לדרך.

"הגענו למוצב מבוצר מוקף בתעלות, ירדנו מהזחל"מים והסתערנו ברגל. זה היה מקום עם שטח עצום, ולשמחתנו הרבה כל הסורים ברחו - כי אם הם היו נשארים, קרוב לוודאי שהיה נגרם לנו נזק כבד מאוד. משם, המשכנו להתקדם לתוך סוריה. התחלנו לבצע סריקות, והלכנו לכל מיני בוסתנים וכפרים, כשברקע היה לנו בראש רק דבר אחד: החרמון.

"ואז הגיע היום, ואמרו לנו 'זהו, אנחנו כובשים את החרמון'. באותו רגע זאת לא הייתה הפתעה - כי אצל כולנו ישב בתת-מודע שזה יוטל עלינו. התכנסנו בחורשה ליד הכפר הדרוזי בוקעאתא, וקיבלנו תדריך חפוז מאוד: משהו בסגנון של 'יאללה, הולכים לכבוש'. לא עשו לנו הכנה ולא שום דבר, אבל הייתה התלהבות גדולה אצל הרבה אנשים. אני, לעומת זאת, הייתי רציני - ידעתי שזה לא יהיה משחק ילדים. סיימנו עם התדריך, והתחלנו להתארגן לקרב: לכל אחד היה משהו על הגב, ולי היה פק"ל רימונים וקלצ'ניקוב. זחל"מים לקחו אותנו לנקודת ההיערכות, ובדרך חיילי מילואים עודדו אותנו, צעקו כל מיני קריאות ומחאו לנו כפיים - זה היה מאוד מוזר".

0 מתוך החושך המוחלט 0

בתוך כל האנדרלמוסיה התודעתית שעטפה את לוחמי גולני החשים אל הקרב, בצבצה רק ידיעה אחת לא מנחמת במיוחד. "ידענו שאנחנו הולכים אל הלא נודע", מגלה אטיאס, "זאת הייתה עלייה חדה וקשה ביותר, אבל בגלל המתח אף אחד לא הרגיש את הקושי. היה אדרנלין עצום, ואפשר היה לחתוך את המתח בסכין. לפנינו הייתה הפגזה של צה"ל שנועדה לפתוח את הנתיב, אבל ברגע מסוים התותחנים טעו והתחילו להתקרב אלינו בצורה מסוכנת - ומיד קיבלו הוראה לחדול.

"המשכנו להתקדם בחושך טוטאלי, חשופים לחלוטין. השאלה ששאלנו את עצמנו הייתה לא האם ניתקל - אלא איפה ומתי. לכולם היה ברור שנחטוף בקרוב. אני הייתי בחוד, וביחד עם עוד צוות ממחלקה 2, הגענו בסביבות השעה אחת בלילה לעמדות של הסורים, מבלי שהם הבחינו בנו. הצרה הייתה שהם לא היו במוצב, אלא התחפרו בעמדות שהם בנו מסביבו - ואנחנו לא ידענו את זה. הגענו למרחק אפסי מהעמדות שלהם, ולפתע ראינו סורים.

"מיד פתחנו באש, אבל בגלל שלא הגיע אלינו שום מודיעין על האויב, לא ידענו מהו היקפו וכיצד הוא פרוס. הכל היה בסימן שאלה אחד גדול, עד שברגע אחד, מתוך החושך המוחלט הם פתאום התחילו לירות עלינו מכל צד. הירי שלהם היה קטלני מאוד: כל הקצינים שלנו נהרגו או נפצעו, וכל חייל בשטח התחיל לתפקד באופן עצמאי ולנהל קרבות בטווחים של 20- 15 מטר לאורך לילה שלם.

"אני, אינסטינקטיבית, מיד לקחתי את פק"ל הרימונים שהיה עליי וזרקתי אותו לפניי. תוך שניות הוא חטף כדור, והתחיל לבעור. נשכבתי על האדמה, והתחלתי להחזיר באש מהקלצ'ניקוב. פשוט יריתי לכל כיוון אפשרי. זה היה קרב עמדות עקוב מדם וארוך מאוד, כי לקח לנו הרבה זמן לאתר את מקורות הירי שלהם: החושך היה בלתי אפשרי, שמענו את הצעקות שלהם, הם זרקו עלינו רימונים, ולא היה לנו הרבה מה לעשות חוץ מלירות.

"בשלב מסוים הבנתי שזה לא עסק ככה, והתחלתי להחליף עמדות: הגעתי בזחילה מדי פעם לפצוע או להרוג, והתחבאתי מאחורי האבנים הקטנות שהיו בשטח. החוק היה כזה: מי שתפס עמדה טובה וירה - שרד, ומי שהרים את הראש יותר מדי - חטף. אז אני זחלתי מעמדה לעמדה בצורה הכי שטוחה שיכולתי, כי הרגשתי שאם ארים את הראש יותר מדי, הסיפור ייגמר בשבילי. בשלב מסוים כבר לא היה איפה להסתתר, אז חטפתי כדור במחסנית ופתאום גם הרגשתי חול שעף לי על הפנים - התברר שזה היה רימון שנפל לידי. נס נוסף שהיה שם היה שהפק"ל רימונים שלי בער ובער, אבל לא התפוצץ. בוא נגיד שזה יכול היה להיות בכלל לא נעים.

"ככל שהתקדמה הלחימה, כך גם התחמושת שלנו נגמרה. התחלנו לקחת תחמושת מהרוגים ומפצועים - וניסינו להגביל את השימוש כדי שיספיק לנו לכל הלילה. במקביל סייעתי גם בפינוי הפצועים, ואז זה הפך למסובך. באתי, משכתי אותם, עודדתי אותם, אמרתי להם להתגלגל החוצה משטח האש - ובו- זמנית השבתי בירי. לא הייתה ברירה.

"אתה שוכב שם שעה ראשונה, ואחרי זה עוד שעה ועוד שעה, כשבינתיים אנשים נפצעים ונהרגים, ומבין שאף אחד אחר לא ינצח את זה בשבילך. הבנו את החשיבות של הקרב: ידענו מה זה החרמון ועל מה הוא שולט, ועוד לפני שעלינו להילחם, המח"ט, אמיר דרורי, חיזק אותנו ואמר שהחרמון זה העיניים והאוזניים של המדינה. היה לנו בראש שאנחנו חייבים להכריע את הקרב הזה.

"לקראת הבוקר, החלה הפגזה רצינית. עד היום אני לא יודע מי היה אחראי לה - הסורים או אנחנו - אבל היא גבתה מאיתנו מחיר כבד. לאט-לאט התחילה להגיע תגבורת של כוחותינו, וכנראה שזה מה ששבר את הסורים. זאת הייתה הפתעה מוחלטת כי הם היו רבים יותר מאיתנו ולחמו בצורה יוצאת דופן, ולפתע, עם שחר, הם פתאום התחילו לברוח ולהיכנע.

"כמה שעות אחרי הקרב הזה כבר החלה הפסקת האש, אבל רק אחרי כמה ימים התחלנו לעכל את גודל ההישג ואת העובדה המרה שלגדוד שלנו היו בקרב הזה 52 הרוגים. אני הייתי שייך למחלקה 1, שנפגעה הכי קשה, וממנה יצאו רק שלושה חיילים ללא פגע. זה לא להאמין, אבל אני אחד מהשלושה".

 

שוב לא שקט

הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים לא הייתה סוף הסיפור בשביל סרן (מיל') פרוספר אטיאס. עם שוך הקרבות, החלה בסמוך לגבול הצפון מלחמת התשה עם הסורים. בעבור אטיאס, שהוצב עם חבריו בתל ענתר, המצב הזה היה לא פחות גרוע מהמלחמה שקדמה לו.

"זו הייתה מבחינת כולנו התקופה הכי קשה שידענו", הוא אומר. "זאת הייתה תקופה שבקושי שרדנו בה מבחינה נפשית: במשך קרוב לחודשיים, פעמיים-שלוש ביום נחתו עלינו הפגזות, בונקרים התמוטטו וספגנו לא מעט פצועים והרוגים. זה היה פשוט נורא לשבת יום שלם, בלי יכולת לעשות שום דבר, ולקוות שלא תיהרג היום. יום אחד, התמוטט עליי בונקר בזמן שישנתי. זאת הייתה השכמה מאוד לא נעימה. בפעם אחרת, למשל, נפצעתי קל ברגל מרסיס של פגז - אבל אז לפחות קיבלתי שבוע חופשה".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה