לבנון, TAKE 2

מלחמות מתעכלות בגוף לאט במיוחד. אי-אפשר לדעת איך הן ייארזו במהלך השנים בנפשו של הלוחם ששב הביתה. יכול להיות שזיכרון הקרב יימס ויתפזר בגוף, יתפוגג במחזור הדם וייעלם. אולי הוא יפורק לביסים קטנים שיעוכלו אט-אט. ייתכן שיורדם לזמן מה, ויאפשר קצת שקט שם בפנים. החיילים של מלחמת לבנון השנייה - השריונרים, המוהנדסים, לוחמי החי"ר - הם ילדים במושגים של עיכול מלחמות. הם רק בראשית הדרך. עוד מוקדם לדעת איזו צורה יקבל זיכרון המלחמה ההיא כשיהיו בני 30, כשיעמדו מתחת לחופה או כשיהיו אבות לילדים.

לפני שלוש שנים בדיוק, הצטרף כתב "במחנה" אל צוות טנק אחד מגדוד 9 של חטיבה 401, שחצה את הגדר אל הכפר הלבנוני מרכאבה. הוא ניסה ללכוד ברצף האירועים המסחרר כמה רגעים קטנים של אחוות לוחמים, לספר את סיפורם של לוחמים שעוברים רגעים של אימה בתוך המפלצת המשוריינת, ביקש לתאר לוחמים שראו חברים נפגעים, טיל נ"ט שאיים לפגוע בהם וגרם לפחד מוות אבל גם ידעו להיות ילדים, לשחק משחקים בקשר ולצחוק.

אחרי 24 שעות חזר הכתב אל שטח ישראל, מאוכזב. "אין לי סיפור", הוא אמר. "נכנסנו, הסתכלנו סביב, חזרנו. לא קרה כלום". מלאכת הכתיבה הייתה קשה ומתסכלת. הכתבה נערכה, עוצבה, והגיליון נשלח לדפוס. כשעלה השחר, הגיעה ההודעה: המ"פ איתו שהה הכתב בטנק, סרן שי ברנשטיין, נהרג. הדפוס נעצר. מסגרת שחורה הוטבעה מתחת לכותרת והכתבה הוקדשה לזכרו.

שלוש שנים אחרי המלחמה ההיא, נפגשים חברי צוות הטנק ההוא שוב. ביוזמת "במחנה", מתאספים חן שופר, נעם בר ואמרי אגסי בכניסה לקיבוץ מנרה. אז, על שפת הבריכה הצוננת, הם המתינו לפני כל כניסה לשטח לבנון. היום הם משחזרים את מה שהתרחש בתוך הטנק, ומנסים להבין מה יהיו ההשלכות העתידיות של המלחמה על חייהם.

"אני אגיד לכם מה יקרה, קראתי על זה לא מעט וזה עובדתי", מכריז שופר, שהיה אז מפקד הטנק. "עכשיו אנחנו עדיין לא מעכלים. חלקנו יקומו עוד 20 שנה הלומי קרב וזו האמת. קראתי על מישהו ממלחמת שלום הגליל שבגיל 39 לא יכול היה לחבק את הילדים שלו יותר. פתאום זה נפל עליו. הוא לא הבין מאיפה זה בא לו. אתם תראו, עוד כמה שנים זה יתחיל ליפול על האנשים. אנחנו לא נדע מאיפה זה בא".

כל המקום עלה באש

נבואות הזעם של שופר עוברות לאגסי ולבר ליד האוזן. התסריט הזה נשמע להם כמעט מופרך. שני השריונרים במיל' הפכו לשותפיו הקבועים לצוות של שופר מעט אחרי תום המלחמה. במהלכה, התגלגלו במקרה לטנק אחד ל-24 שעות בודדות, יחד עם סרן שי ברנשטיין ז"ל וכתב "במחנה", שתיעד אותם במשך יממה, שהתבררה בדיעבד כלא מסעירה במיוחד. אחרי אותה יממה - התפצלו. בר ואגסי לטנק אחד, שופר לצוות אחר.

השלושה מסכימים שהקרב שהתנהל בוואדי סלוקי שבגזרה המזרחית, בסוף המלחמה, היה המשמעותי ביותר במלחמה כולה. שיירה של טנקים מצאה את עצמה תקועה בוואדי צר, וטווחה מכל עבר על-ידי טילי הנ"ט של חיזבאללה. שופר שהה באחד הטנקים האחרונים בשיירה. "שי הוביל אותנו. התחלנו להתקדם, כשמסביבנו אור יום. זה היה אמבוש קלאסי", משחזר שופר. "התחלנו להתקדם ופתאום התחילו צרחות בקשר: 'קודקוד נפל, המג"ד נפל'. הבנו שהוא חטף נ"ט וכולם היו בטוחים שהוא גמור. באותו זמן הטנק של חיים המ"מ חטף טיל שהרסיסים שלו עשו חורים בתותח. כשהם ירו הטנק נשאר בלי תותח". "וזה עוד מרכבה סימן 4", מדגיש בר.

"המסוק שפינה את המג"ד ירה פצצות אש לכל עבר כנגד החוליות, וכל המקום עלה באש", ממשיך שופר. "משהו מפחיד רצח. כשהוא המריא, חשבתי שאני סיימתי את החלק שלי בעולם. כל הטנק התמלא עשן מהאש, ראיתי להבות פורצות לתוך הטנק. התעוורתי לשלוש דקות, העיניים שלי התמלאו בעשן שחור, וזה ממש כאב. היינו בטוחים שניהרג שם, שניחנק למוות. הצלחנו לנשום בעזרת מסיכות אוורור לחירום. כשהגענו לכפר רנדורייה חיכתה לנו קבלת פנים מאוד מיוחדת - משהו כמו 14 לוחמי פלס"ר שוכבים על הרצפה, פצועים, מכוסים בשמיכות נגד כוויות", ממשיך שופר. "לידם הייתה עוד גופה מכוסה בסקביאס. הבנו שהגענו לשדה קרב".

כששופר שהה לא רחוק מהסלוקי, בר ואגסי חיפו יחד על טנק המח"ט. "נכנסנו חזרה ללבנון בנפרד מהחטיבה", מסביר בר. "אני זוכר שהודיעו לנו שאנחנו מחפים על המח"ט, 40 דקות לפני כניסת השבת. רציתי עוד להספיק להתפלל, אבל היינו צריכים להזדרז. המח"ט פשוט נסע ואנחנו רדפנו אחרי האבק שהוא עשה".

"נכנסנו דרך איזה שדה מוקשים", מוסיף אגסי. "הכניסה ללבנון הייתה כמו ג'ונגל, הרבה צמחייה מסביב. היה גם קטע מוזר, כי יש שם ערפל תמידי, גם בקיץ". "התקדמנו פנימה ופתאום שמענו 'בום' חזק", ממשיך בר. "חטפנו שני טילי נ"ט".

שני הטילים נחתו בקרבת הטנק, אבל לא פגעו. בזמן שהם עשו את דרכם פנימה ונשמו לרווחה, המשיך הקרב בסלוקי להשתולל. "המשכנו להתקדם בשיירה, כששי ראשון והטנק שלי אחרון. פתאום, הסמ"פ חטף טיל ונפער בור בציר שחצץ בינינו", מסביר שופר. "הסמג"ד ירד למטה לפלס"ר לראות מה עושים. את כל מה שהתחולל מאותו רגע שמענו דרך הקשר".

מכשיר הקשר פלט זוועות של ממש. הטנק ששהה ליד זה של מ"פ חטף טיל נ"ט. "שמעתי צעקות מהטנק של שי", ממשיך שופר. "נלחצתי רצח. צריך להבין ששי היה הבן-אדם הכי כריזמטי, ידעתי שאם צריך, אני אלך אחריו לגיהינום".

"במקביל, חטף גם הטנק השני טיל", משחזר שופר. "הלוחמים שהיו בו נפצעו קשה מאוד. למפקד הטנק התפוצצה ריאה. היינו בטוחים שלוחם אחר נהרג. כשהם התחילו לצאת מהטנק, אחד הלוחמים נשאר בפנים, כי הוא איבד את ההכרה".

דקה מאוחר יותר, פגעו שני טילי נ"ט בטנק של המ"פ. "אחד מהם נכנס מהתובה בצד והשני חדר והתפוצץ", משחזר שופר. "שמענו בקשר: 'כבד ג' חטף, ארבעה הרדופים'. כולם נהרגו. הוא חזר על זה ואמר: קודקוד ל' נהרג. הסתכלנו אחד על השני והיינו בשוק. הלוחם שישב לידי הרים את מסיכת החמצן ואמר לי: 'אל תגיד לגיל כלום'. גיל היה הנהג של שי, והוא היה מאוד קרוב אליו. היינו פשוט בהלם".

ידענו שצריך להמשיך הלאה

בר ואגסי שמעו על מותו של המ"פ שלהם, איתו העבירו יממה בטנק במרכאבה ימים ספורים קודם לכן, במגנן סמוך. "התעוררתי בבוקר והסתובבתי במגנן, ופתאום שמעתי שיחה בין הסמג"ד לקצין נוסף", משחזר בר. "שמעתי את הסמג"ד אומר: 'הוא היה בחור טוב, כל-כך חבל'. הקצין שאל: 'איפה הוא היה מ"פ?' הסמג"ד ענה שבגדוד 9. הבנתי שמדובר בשי. דיברתי עם חברים שלי והבנתי שיש שם הרבה פצועים והרוגים. הבנו שאין מי שיפקד עלינו כרגע. יותר מאוחר ישבתי ופתאום שמעתי  שריקה וראיתי שירו על אחד מכלי הדי-9".

המילואימניקים ששהו יחד איתם במגנן, יצאו לחלץ את הפצועים מהדי-9. "אחר-כך גם היה ירי דו"ץ של טנק על מילואימניקים", ממשיך בר. "שניים מהם נהרגו. הם פשוט היו בטוחים שמדובר במחבלים. אחר-כך הם הניחו את הגופות לידם, והיו המומים. ראיתי מילואימניקים בוכים כמו ילדים קטנים. הרגענו אותם, אמרנו להם שצריך להמשיך, שיש מלחמה".

בתור חיילים סדירים הבנו שאם אנחנו צריכים להיהרג אז ניהרג", ממשיך שופר. "אני חייל, זה מה שאני עושה היום. המילואימניקים מבוגרים יותר, יש להם משפחה, קריירה. יש להם מה להפסיד".

התמונות והתחושות הללו, לטענתם, חדות עדיין בדיוק כמו ביום בו התרחשו. הם מתארים את הסיפור בלהט, דבריהם נשזרים אלה באלה חרף העובדה שלא נכחו באותם אירועים. המלחמה הזו היא שלהם, והם מעורים בכל פרטיה.

"אחרי ששי נהרג, החלו להגיע הפצועים למגנן", מספר שופר. "השלב הזה היה שוק אמיתי. ראיתי את החברים שלי מפרפרים. עוברים פעולות החייאה. הייתי בטוח שאנחנו הולכים להיכנס לוואדי אחריהם, וזה היה פחד מוות. יצאנו מהטנק והתחלנו לעזור לפצועים, לטפל. היה שם בלגן מטורף, שמעתי יריות ברקע, וידעתי שחלק מהחברים שלי עדיין נמצאים שם".

בזמן ששופר טיפל בפצועים, בוואדי סלוקי המשיך להתנהל קרב, והיה צורך להגיע לגופות ההרוגים. "אנחנו היינו בטוחים שכל מי שהיה שם נהרג", ממשיך שופר. "באיזשהו שלב הוחלט שהפלס"ר ייכנסו לחלץ את הגופות. אני זוכר שראיתי אותם חוזרים, בשיירה, וראיתי את הגופות בזווית העין. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו מת. איזה מילואימניק תפס אותי והעיף אותי אחורה, לא נתן לי להסתכל".

שני מסוקים הגיעו כדי לפנות את הפצועים. "זה היה קטע נוראי, כי הרבה מילואימניקים נדחפו לתוכם בכוח רק כדי להתפנות משם", הוא ממשיך. "הייתה שם באמת תופת. ברגע הזה אני פשוט התעלפתי לשנייה, נפלתי, הייתי בשוק לגמרי, ואני לא מתבייש להגיד את זה. כשהתעוררתי בהיתי בשמים, לא חשבתי על כלום, הייתי מנותק, לא הייתי שם. לקח לי שעתיים לצאת מזה. מישהו השקה אותי כדי שלא אירדם, כדי שאשאר איתם. אני לא יכול לתאר את מה שראיתי במילים".

למחרת נחתמה הפסקת האש. "חמש דקות לפני כן עוד ראינו את חיל האוויר מפציץ את הכפרים", משחזר בר, "ואז פתאום השתרר שקט. הציפורים צייצו. העשן התפוגג. פשוט ככה. כלום".

לא היה לחינם

הפניות בעלייה למנרה לא מבלבלות את שופר. זו הפעם הראשונה שהוא עושה את הדרך הזו מאז, אבל הוא בטוח שתמיד יזכור איך מגיעים. "אני באמת מתרגש", הוא מודה. הדרך המפותלת שוקמה לחלוטין. אף אחד מהסימנים שהותירה בה המלחמה כבר לא קיים. שופר דרוך לקראת נ"צ בו כמעט נפל לתהום, כשהטנק בו נסע עצר כשחלקו באוויר, תלוי בין שמים וארץ. "הם בטח לא תיקנו את זה", הוא מתריס. אבל כשכמה מטרים מאוחר יותר ניבטת לעברו גדר משופצת, הוא מתקשה להסתיר את אכזבתו.

כשהשלושה נפגשים בנקודת הכינוס ההיא, שטף בלתי נפסק של דיבור פורץ. מצד אחד הם מעלים סיפורים קשים על מוות וקרבות, מצד שני הם משרטטים תמונה של שלווה פסטורלית, של עשרות טנקים חונים ולוחמים המפוזרים ביניהם. רק על נושא אחד קשה להם, בכל זאת, לדבר. נדמה שלא פחות מהמלחמה, הייתה קשה לשריונרים הביקורת שבאה אחריה, ובעיקר - האמירות שהתנהלה לחינם. ההיקש מבחינתם הוא פשוט: מלחמה מיותרת שווה מוות מיותר - ואת זה הם לא מוכנים לקבל.

"שום דבר לא היה לחינם", הם מתעקשים. "אף אחד לא נהרג סתם". "עשינו מה שהיינו צריכים לעשות", אומר שופר. "זו הייתה שליחות, ולא מעניינת אותי כל הפוליטיקה הזאת, זה בכלל לא חשוב".

אבל רסיסי הכעס משתרבבים בכל זאת, מדי פעם, לשיחה. "ואדי הסלוקי זה מקום מקולל",  אומר שופר. "זה ואדי צר, עם הרים גבוהים מאוד סביב. אני לא כועס על אף אחד, אבל אנחנו פשוט נכנסנו למארב. בתור חיילים לא יכולנו להרשות לעצמנו להתעסק בצודק ובלא צודק, בצריך להיות ובלא צריך להיות".

אגסי: "חוץ מזה, מלחמה היא תמיד כישלון, שני הצדדים מפסידים".

טלפון ראשון לאמא

הקרבה המשותפת למוות והמקריות שבגינה נותרו בחיים, מלוות את הלוחמים המשוחררים עד היום. "אין מפגש משותף שהנושא לא עולה", הם מעידים. בהתחלה, הזיכרונות היכו בזעם, אחר-כך דעכו, שינו מרקם וצבע, אבל לא דהו. "קצת אחרי המלחמה, תפסנו קו ברמת הגולן", משחזר שופר. "הייתי בטוח שהפלוגה תתפרק. לא הצלחנו להיות שמחים ומאושרים כמו פעם. רוב הזמן ביקרנו פצועים, משפחות. דיברנו על זה כל הזמן, אבל בעצם כל אחד היה עם עצמו. היינו יושבים פלוגה שלמה בלילה במעגל על הספות, ומדברים על זה".

"בסוף המלחמה הגעתי למוצב, מותש פיזית ונפשית", מספר בר. "קראתי עיתון וראיתי את התמונות של החברים מהפלוגה שנפלו, ואני אפילו לא ידעתי שהייתה בכלל לוויה. התקשרתי לאמא שלי ושפכתי בפניה כל מה שהיה. אחרי כמה דקות לקחתי את עצמי בידיים".

אגסי: "גם כשאני דיברתי עם אמא שלי הייתי קצת יותר רגשי, אבל באזכרות הראשונות לא בכיתי. חוץ מהשיחה ההיא עם אמא, אני לא זוכר מצב שדיברתי על זה עם מישהו".

כשהמלחמה נגמרה, הם נדרשו להשאיר אותה מאחוריהם - ללא הצלחה יתרה. שופר מסביר שהחברים בבית לא הבינו - רק מי שהיה שם איתם, בפנים, יכול היה להבין, להזדהות. כשעוד שהה בשטחי הכינוס ברמת הגולן, התחיל לכתוב. "פשוט שפכתי את כל מה שהיה לי", הוא אומר. "עד היום אני שומר את זה בבית, אבל אני לא מראה את זה אף פעם לאף אחד. זה שלי".

התמונות מהמלחמה צפות לכם מדי פעם בראש?

שופר: "זה חלק מהחיים שלנו. אני לא מוצא את עצמי יושב וחושב רק על זה, אבל זה עולה מדי פעם. כשחזרתי מהטיול בניו זילנד ונסעתי בוואדי ערה, זה פתאום שוב היכה בי. המקום הזכיר לי את לבנון במדויק. עצמתי את העיניים כל הדרך".

אגסי: "אני גר בראש פינה, שבסמוך לה נמצא שטח אש שהצבא מתאמן בו מדי פעם. לפעמים, כשאני שומע את הפיצוצים, זה מכניס אותי לסרטים".

שופר: "המלחמה היא הרגע הכי משמעותי. היא שינתה לי את החיים - כי הייתי בטוח שאני הולך להיהרג. הייתי משוכנע שאני הולך לסיים כמו החברים שלי שנפלו. הייתי בטוח בזה כמו שהייתי בטוח בזה שהשמש תזרח מחר בבוקר. הרגשתי שקיבלתי את החיים שלי בחזרה. מאז כל רגע הוא טהור, כל שניה יקרה. במהלך כל הטיול שלי לניו זילנד למשל, הרגשתי שאני כל-כך בר מזל, שהייתי יכול באותה מידה להיות בתוך שק. היום אני לא מסוגל, נניח, לשמוע מישהו אומר: 'הלוואי שתמות'. כל המשמעות של המילה מוות תפסה אצלי מקום אחר בחיים".

אגסי: "אני החלטתי, באימונים שאחרי המלחמה, לירות בכל הכוח. הבנתי שאם אני לא יורה אז אני חוטף. עשיתי את זה גם אם הב' קודקוד של המג"ד בא ואמר לי שהמג"ד חושב שאני משוגע". 0