במשך כל הטיפוס רימונים התגלגלו לצדנו והתפוצצו מתחתינו

מי שחושב שמצב הכנרת היה פעם טוב יותר, יתפלא להיווכח שגם בעבר הנהיגה מדינת ישראל מדיניות של "קו אדום" בנוגע לימה הצפונית. אלא שבניגוד לשימוש הנוכחי במונח המאיים, הכרוך בצפייה בפניהם המתייבשות והנסדקות של מיטב כוכבי ארצנו, בשנות ה-60 יוחס המושג לגבול יכולת הספיגה של תושבי ישראל שסבלו מההתגרויות הסוריות באזור.

"במארס 1962 הסורים החליטו לירות על ספינת דיג ישראלית בכנרת ובכך יצרו פרובוקציה", מסביר תא"ל (מיל') יעקב אבן, דובר צה"ל לשעבר. "האגדה מספרת ששר הביטחון קרא בדחיפות למח"ט גולני דאז, מוטה גור ז"ל, ולאריק רגב ז"ל, אז מג"ד 890, שייצג בדיון את הצנחנים, ושאל כמה מהר הם יכולים להעמיד פעולת תגמול. מוטה היה מוכן להיהרג, ובלבד שאם תתבצע פעולת תגמול בגזרת הצפון, חטיבת גולני היא זו שתבצע אותה. לכן, בעוד שאריק אמר שהוא יהיה מוכן לפעולה רק בערב למחרת, מוטה קפץ ואמר שהוא יוכל לבצע אותה עוד באותו הלילה. מוטה גור ניצח - וזאת בפירוש אגדה - אבל אנחנו מצאנו את עצמנו עוד באותו הלילה בדרך לסוריה".

וכך, בליל 16 במארס 1962 יצא לדרכו "מבצע סנונית", הידוע יותר בשם "פעולת נוקייב". אבן, אז קצין בדרגת סרן ששימש סגן מפקד בית-הספר למ"כים של חטיבת גולני, ארגן את הכוח מהיחידה וכבש עמו את הכפר נוקייב, כחלק מתוכנית להשתלטות על המוצב הסורי הסמוך. כשפלוגת הסיור החטיבתית התעכבה בכיבוש המוצב, הציע מפקד בית-הספר למ"כים, רס"ן בנימין ענבר (לימים תא"ל ובעל עיטור העוז על קרב זה - ט"ז), לצאת עם כוח מיחידתו ולתקוף את המוצב ממערב. סרן אבן, ביחד עם סגן שחר חייק ז"ל, טיפס לראש המוצב חרף תנאי השטח הסבוכים וטיהר את תעלותיו עד לכיבושו המלא. על כך הוענק לשניהם צל"ש מפקד פיקוד הצפון.

זה הראש הסורי

כמו סגן טוב, בילה אבן את בוקר ה-16 במארס בצמוד למפקדו, רס"ן בנימין ענבר. לא חלף זמן רב, וניצתה בראשו תעלומה בלשית כשללא כל התראה מוקדמת נעלם מפקדו. "הייתה לי תחושה שתוך כמה ימים תהיה פעולת תגמול, ושבני יצא לקבלת תדרוך לקראתה", מודה אבן. "עם זאת, הופתעתי מאוד כשקיבלתי שיחת טלפון ובה הצטוויתי להביא את הכוח בדחיפות לאזור עין גב. לקראת אחר הצהריים המאוחרים כבר הגענו למקום. בני הגיע ובישר לי שעוד הלילה הולכים על נוקייב. הוא הראה לי צילום מצ'וקמק לגמרי שהמודיעין לגביו היה דל ביותר.

"לעומתנו, הצבא הסורי לא סבל כלל ממודיעין דל, וידע שאנחנו נבוא. הוא לא ידע אם זה יהיה עוד באותו הערב או למחרת, אבל היה לו ברור שפעולת תגמול ישראלית תבוא בקרוב. אולי אפשר לומר שהסורים הרגו את הדייגים הישראלים כדי שתהיה פעולת תגמול ישראלית, כדי שהם יוכלו להציב מארבים לצה"ל. זה הראש הסורי.

"יצאנו לפעולה עם אור אחרון. הכוח הראשי, פלוגת הסיור החטיבתית בפיקודו של צביקה עופר ז"ל, היה אמור לעשות איגוף ימני עמוק, להיכנס למוצב מהנקודה המזרחית ביותר ולטהר את היעד לכיוון מערב. הכוח השני היה כוח פלוגתי מקורס המ"כים, בפיקודו של בני, כשאני סגנו, והמטרה שלו הייתה לכבוש את הכפר שמדרום למוצב נוקייב, לטהר אותו מחיילים סורים ולפוצץ את הבניין הצבאי הגדול שנמצא בתחומו. הכוח השלישי היה גדוד 51 של גולני, בפיקוד המג"ד אורי שילה, שנע על גבי זחל"מים ותפקידו היה להיות עתודה חטיבתית, כלומר להמתין באזור עין גב, ולהיות מוכן לסייע לנו או לסיירת אם המצב יסתבך. הכוח הרביעי היה גדוד 13, בפיקודו של יהודה גביש ז"ל, שהיה צריך לבודד את אזור הפעולה על-ידי הצבת חסימות צפוניות נגד תגבורת סורית אפשרית.

"פלוגת הסיור התקדמה ראשונה, עשתה איגוף ימני די עמוק והגיעה ליעד ממזרח. היא הייתה צריכה לחדור למוצב ממזרח, להפתיע את הסורים ולכבוש את היעד, אבל לא כך קרה: כשחיילי הסיירת הגיעו לגדרות המוצב, הסורים חיכו להם. כבר במטח האש הראשון הם פצעו קשה את הנווט המיתולוגי של גולני, יודק'ה פלד. זה עבר בקשר כמו מכת חשמל.

"הכוח שלנו - בית-הספר למ"כים - יצא מעין גב ופנה צפונה. בערך קילומטר לפני שהגענו לכפר, עלינו על מארב סורי שהמתין לנו וירה מבין סלעי הבזלת וכמה חבר'ה נפצעו. בשלב מסוים לקחתי כוח והתחלתי לטפס לכיוון הסורים שירו עלינו. התקרבנו אליהם והגענו למרחק 30- 20 מטר מהנקודה שבה הם שכבו. אלה היו 30 המטרים הכי ארוכים בחיי: אני מדלג מעל הסלעים, חושך והירי מאוד מסיבי. הפעלנו תת-מקלעים והשלכנו רימונים. בסופו של דבר, הצלחנו להתגבר על המארב".

התפקיד הארור בצבא

"הגענו לכפר מדרום", מספר אבן, "הכוחות התפצלו, ולפי התצלום המצ'וקמק ידע כל מפקד לאן הוא צריך ללכת. עברנו בין הבתים, ולהפתעתנו גילינו שבחלקם היו גדיים. הקפדנו לירות אך ורק לאחר זיהוי ודאי, ולכן, אחד החיילים, משה כהן, נכנס לבית ונורה מטווח קצר על-ידי האויב. בעוד אנחנו נלחמים בכפר, הסורים התחילו לירות עלינו ממוצב הנקניק שהיה ממש מעלינו. עמרם בן חורין ז"ל פוצץ את המבנה הצבאי בכפר. בכך למעשה כבשנו את הכפר.

"בינתיים, הסיירת התקשתה לכבוש את המוצב, שאויש ב-40 לוחמים סורים. הלוחמים נתקלו בהתנגדות קשה וכל המפקדים נפצעו. מוטה גור נתן פקודה לכוח העתודה לנוע בעקבות הסיירת ולהצטרף אליה בכיבוש המוצב. הגדוד התחיל לנוע, אך בחלוף כמה דקות כל הזחל"מים עלו על מוקשים שעל קיומם לא ידענו. רכב המג"ד עלה גם הוא על שני מוקשים והכוח נעצר.

"כל אותה העת היינו בכפר, עסוקים בטיהורו מבית לבית ובפיצוץ המבנים הצבאיים. ואז בני ענבר דיווח למח"ט: 'המשימה שלנו הושלמה'. מקץ כמה דקות, עם הרבה יוזמה, חוצפה ותושיה, הוא דיווח בשנית על השלמת המשימה והציע לנסות לסייע בכיבוש המוצב ממערב. מוטה אישר לו לחבור לסיירת וביקש גישה מבוקרת וזהירה בעת החבירה. בני נתן את הפקודה לכמה חיילים, ואני ביניהם, וביחד איתו התחלנו לטפס על המצוק. במהלך כל הטיפוס, שהיה קשה, הסורים שלשלו לעברנו רימונים. שמענו אותם מתגלגלים כמו אבנים לצדנו, וראינו אותם מתפוצצים מתחתינו.

"שחר חייק ז"ל ואני הגענו ראשונים לפסגה וכמעט נפלנו לתעלה הסורית שהייתה שם. התעלה הייתה מלאה חיילים סורים. למזלי, בדיוק כשהגיע המעצור, חייק כבר עמד לידי וחיפה עליי. ביחד סיימנו לטהר את התעלה הראשונה והמשכנו מזרחה. היו שם חיילים סורים וחושך. התקדמנו בתעלה תוך כדי ירי עד שחברנו אל ראשוני לוחמי הסיירת וכל המוצב היה בידינו. המשימה הושלמה.

"אם יש תפקיד ארור בצבא, זהו תפקיד הסגן. כשהגיעה פקודת הנסיגה, לקחתי בהוראת בני פיקוד על הכוח האחרון והפכתי למאסף. באחריותי היו הפצועים של הסיירת ושל בית-הספר למ"כים, בנוסף לנשק והתחמושת של הסורים. כל לוחם שלנו לקח ממש בית על הגב - או פצוע או מק"ך (מקלע כבד). על ראשי הגבעות ישבו קת"קים (קציני תצפית קדמיים) סורים וטיווחו עלינו את אש המרגמות בדיוק רב. ה'טכניקה' שלנו הייתה ללכת עם כל הציוד על הגב, וברגע ששומעים את השריקה של הפגז לעזוב הכל ולשכב, וברגע שהוא מתפוצץ לקום, להעמיס על הגב ולהמשיך ללכת.

"הדרך חזרה לעין גב ארכה זמן רב. המשא שסחבנו על גבינו היה כבד והיה צריך להקפיד כל הזמן שאף חייל לא יישאר מאחור. המראות שראינו לא היו פשוטים: ראינו את הזחל"מים של העתודה עומדים בשדה המוקשים בלי יכולת לזוז, ובמחפור - רופאים מטפלים בנפגעים כשהפצצות נופלות לא רחוק מהם. דיווחתי הכל לבני והוא החיש את כולנו אל כלי הרכב והחוצה מטווח המרגמות.

"אני זוכר שהייתה לי התרוממות רוח מזה שיצאנו חיים מכל הסיפור, ושהצלחנו להשלים את המשימה ולהנחיל כבוד ליחידה שלנו. בבוקר, ברמת יבנאל, כבר נפגשנו עם בן-גוריון. הוא דיבר איתנו על 'כוחו המרתיע של צה"ל' ושיבח את גולני. הסורים קיבלו מאיתנו עונש כבד. ספרתי 38 לוחמים סורים - אמיצים ודבקים במשימתם - שנהרגו בנוקייב. הרגשנו גאווה גדולה - וגם הרבה צער.

"התפיסה של 'פעולות תגמול' שלטה במחשבה הצבאית של ישראל הרבה שנים והיו לה הישגים רבים בשימור ההרתעה. אבל בדיעבד, כדאי לשים לב גם למגבלותיה: ראשית, האויב קובע מתי תילחם והוא דורס קו שקבעת שהוא אדום ואתה חייב להגיב - כי אם לא תגיב תאבד את ההרתעה. כך היה בנוקייב ב-1962 וכך ב-2006 במלחמת לבנון השנייה. בתהליך הזה מובנית הסלמה, וקשה מאוד למנוע אותה. בנוסף, האויב לומד מתגמול לתגמול ומקשה עלינו. לטעמי, גמול חכם צריך להיות גמיש ורחוק מהפרובוקציה שהולידה אותו. הגמול בנוקייב היה צפוי מדי: באותה גזרה, באותו השבוע, תוך ויתור בוטה על ההפתעה".