מסביב כולם צועקים, ואני רגוע. אני אוכל לחץ לארוחת בוקר

מבצע "עופרת יצוקה" חוגג פז"מולדת שנה. תודה על המחשבה, אבל לא, אין צורך להביא מתנות. שיקום תדמיתו של צה"ל וצמצום ירי הרקטות הם מתנות יפות מספיק. גם סיפורי הגבורה שהתלוו למבצע הם שי נחמד.

עבור סג"ם אהרון קרוב, אולי הפצוע המפורסם ביותר ב"עופרת יצוקה", מדובר אפילו בהרבה יותר מזה. המתנה שהוא קיבל היא החיים שלו. לא פחות. סיפורו של קצין הצנחנים, שנפצע אנושות ימים ספורים לאחר שהתחתן, כבר זכה להדים נרחבים, לכתבות שער שקשה לא לדמוע בעקבותיהן. אבל מי שנותר באפלה עד כה הוא האיש שאפשר לו להמשיך לחיות. שסירב להתייאש גם כשהמוות ארב בפתח. זהו הפרמדיק סרן מוטי איפלח.

ב־14 בינואר 2009, במהלך פעילות במחנה הפליטים שאטי בצפון רצועת עזה, נכנס כוח מחטיבת הצנחנים לבניין מקומי. מטען שהופעל לעברו פגע במספר לוחמים וגרם לפציעתו באורח אנוש של סג"ם אהרון קרוב. סרן איפלח, אז בדרגת סגן ובתפקיד פרמדיק בגדוד השריון 74, הגיע למקום האירוע, ומצא את קרוב כשהוא פגוע בגפיו ובפניו. איפלח פעל בנחישות ובמקצועיות להצלתו, תוך שהוא מבצע פעולה לפתיחת נתיב האוויר שלו בתנאים קשים - ובכך הציל את חייו. על כך הוענק לו צל"ש מפקד עוצבת געש.

תביאו תורן דחוף

מבצע "עופרת יצוקה" תפס את גדוד 74 בסוף האימון, רגע לפני הירידה לקו יריחו. הלוחמים כבר השלימו עם המעבר לגזרה המשעממת יחסית ולא עלה בדעתם שיוקפצו לעזה. "זו הייתה שבת של יציאה גדודית ואני הייתי בטיול אופניים עם חברים", מספר איפלח. "פתאום התקשרו אליי ואמרו לי: 'חבר'ה, מפעילים אתכם'. התחלתי להריץ טלפונים, ואפילו אבינועם החובש הדתי ענה בלי להסס. עלינו לגדוד, ארגנו את כל הכלים והציוד, וכבר למחרת ירדנו לשטחי הכינוס.

"בשטחי הכינוס המתנו קרוב לשבוע. התארגנו במקום לכניסה לפי סדר תנועה וצוותים רפואיים, ואפילו קיבלנו תגבורת של פרמדיק, איתמר בריקנר, ורופא נוסף, סרן ד"ר רותם קווינט. עשינו אימוני רפואה ודאגו לנו להשלמת הציוד שביקשנו. ביום הכניסה, הגענו עם ביטחון שמאחורינו עומד צבא שלם. זו לא הייתה כניסה קצרה של לילה - זה כבר היה המופע הגדול.

"בחרנו להיכנס על שתי 'אכזריות': 'אכזרית' רפואה ו'אכזרית' פינוי. את ד"ר קווינט, שהיה רופא גדס"ר גבעתי, החלטתי לצרף לפלוגת החי"ר של הצק"ג (צוות קרב גדודי), פלוגת המסלול של גדוד 890. היה לנו איזשהו צפי, והבנו שאם יקרה משהו, הוא כנראה יקרה שם: גם כי טנק יודע לחלץ את עצמו וגם כי אם טנק מושמד, לרוב אין כל־כך מה להציל.

"בשבוע הראשון לא היו לנו נפגעים, פרט לשני חבר'ה משלדג שנפצעו מרסיסים, וצנחן בשם מור יוסף, שחטף כדור ביד. בהזדמנות הזו גם נערכה פגישתי הראשונה בנסיבות רפואיות עם ד"ר קווינט.

"בתחילת השבוע השני ללחימה, בלילה שבין ראשון לשני, ניהלנו קרב התקדמות בפאתי מחנה הפליטים שאטי. החוליה של אהרון קרוב, שהיה מפקד מחלקת בני"שים, הייתה בסריקות באזור. באחת הסריקות עלו החיילים לאחד הבתים והופעל עליהם מטען. אהרון היה הראשון בכוח, וחטף את מרב ההדף. מאחוריו היה עוד בחור שנפצע בינוני ובחור נוסף שנפצע באורח קל.

"כיוון שכבר בתחילת המבצע 'אכזרית' הרפואה נתקעה, ישבנו כולנו ב'אכזרית' הפינוי. ד"ר קווינט הגיע ראשון לפצוע. פתאום שמעתי בקשר: 'תביאו תורן (רופא) דחוף, יש פה פצוע אנוש. תורן חייב להגיע לפה. איפה תורן?' הבנתי שזה פצוע ראש והכנו את הציוד לקראת טיפול. התחלנו לנוע לכיוון הכוח, כשבצמוד לנו נע טנק. הגענו לנקודה והתחלתי לפרוק מה'אכזרית'. פתאום, בזווית העין, קלטתי שרצים לכיווני כמה חיילים עם אלונקה".

כמו נדיה קומנצ'י

על האלונקה שכב סג"ם אהרון קרוב, כשהוא מחוסר הכרה. לאור פציעתו הקשה, אולי היה זה אף לטובה, כך כאבי התופת נחסכו ממנו. "ד"ר קווינט הגיע ראשון לאהרון עם החופ"ל, גיא גולדשמיט, והם ניסו לפתוח לאהרון נתיב אוויר דרך הפה. הניסיון לא הצליח, וד"ר קווינט ניסה להכניס את צינור האוויר ישירות דרך קנה הנשימה. גם בזה הוא לא הצליח. כך שכל שנותר לו לעשות זה להנשים אותו בעצם עם 'אמבו', השקית המתנפחת שרואים בסדרות הטלוויזיה", מתאר סרן איפלח. "החיילים הגיעו ל'אכזרית', הכניסו את אהרון לתוכה, ובכמה שניות פנויות עשיתי 'העברת מקל' עם ד"ר קווינט, שעדכן אותי בכל ניסיונות ההחייאה. נכנסתי בחזרה ל'אכזרית', ואז אמרו לי: 'רגע, יש פה עוד פצוע', והעלו מאחוריי פצוע קל נוסף. המצב היה כזה: האלונקה תופסת את רוב המקום ב'אכזרית', אני יושב בכניסה ומאחוריי נדחס עוד פצוע.

"אהרון היה במצב מחריד: לא היו לו פנים, הלסת הייתה קרועה ושמוטה, והכל מלא בדם. העיניים היו עצומות, והיו עליהן הצטברויות של דם. זה לא היה מחזה נעים. מבחינתי, ידעתי שמה שכרגע מונח בפניי זה פצוע ראש. לא נגעלתי ולא נכנסתי לסרטים.

"פתאום הפצוע השני, שישב מאחוריי, התחיל לצעוק: 'מה עם אהרון? אתה חייב להציל אותו הוא התחתן לפני יומיים'. הוא היה במין הלם. אז תבין את המצב שלי: רופא תותח לא הצליח לפתוח לו נתיבי אוויר, ומאחור צועקים לי שהבן־אדם הזה התחתן לפני יומיים ושאני חייב להציל אותו. ואני רגוע. אני מוּנע מזה: אני אוכל לחץ לארוחת בוקר.

"עשינו הערכה ראשונית מהירה, והבנו שהוא צריך לקבל פתרון לנתיב אוויר, כי אם אני לא פותח לו נתיב אוויר רוב הסיכויים שהוא לא ישרוד עד למנחת. החלטתי על ביצוע אינטובציה (פתיחת נתיב אוויר דרך הפה). אז נכון שלפי הספר, כשיש טראומה קשה בפנים צריך לגשת ישירות לקוניוטמיה (פתיחת נתיב אוויר דרך קנה הנשימה), במיוחד כשניסו בעבר אינטובציה ולא הצליחו. אבל זכרתי שפעם איזה מרצה אמר לי שכשיש טראומה קשה בפנים, הרבה יותר קל להכניס טובוס (צינור) כי אין התנגדות. אינטובציה זו למעשה פעולה שבה אתה מכניס מכשיר מתכתי שגורף את הלשון ודוחק את הלסת כלפי מטה ומעלה, וכך חושף את קנה הנשימה. רק שכדי לראות את נתיב האוויר ולבצע את הפעולה הזו הייתי צריך להיות באותו הגובה עם ראש הפצוע. כל מי שאי פעם היה ב'אכזרית' יודע כמה זה לא פשוט.

"הורדתי את הקרמי ואת הכל, וניסיתי לשכב אחורה. סימנתי לפצוע השני לדלג מעליי ולרכון מעליי. ואני, כמו איזה נדיה קומנצ'י, בא ומשחיל את הצינור, שנכנס במכה ראשונה. זו הייתה הקלה אדירה. התחלתי להנשים אותו. ראינו שהמדדים משתפרים ושמד רוויית החמצן לאט־לאט עולה. המשכתי את הטיפול: היה לו ח"ע שהונח על יד שמאל כי היא דיממה מרסיסים, וחיזקנו אותו בעוד איזה אמצעי. בנוסף, הפשטנו אותו וחיממנו אותו.

תוך כדי הטיפול, פניתי לפצוע ששכב מאחוריי כדי לוודא שהוא בסדר והסברתי לו מה המצב של אהרון. כיוון שידעתי שהוא ממחלקת בני"ש, אמרתי לו: 'שים לי יד על הראש ותחזור אחריי'. קראנו ביחד את שיר המעלות, ואם זה מה שהציל את אהרון, אני חושב שצריך להכניס את זה בתו"ל. אני מניח שאם אותו בחור לא היה בני"ש הוא היה חושב לעצמו: 'מה לעזאזל הוא מתפלל איתי? שיציל את אהרון'.

"הגענו לחוף וחברתי לרופא של יחידת הניוד, שלקח את אהרון ואת הפצוע השני. הלכתי לטנק הסמג"ד, והתברר ששם שכב הפצוע הבינוני. העמסנו אותו על אלונקה, וכיוון שראינו שיחידת הניוד כבר נסעה, לא נותר לנו אלא לרוץ עם האלונקה על החוף. אני לא אשכח איך נראה המחזה הזה: ירח שנותן את אורו על המים ואנחנו שנותנים 'רבאק' בריצה עם אלונקה על החוף. סטייל גיבוש שייטת.

"חזרנו ל'אכזרית', עשינו בה סדר וניקינו אותה מכל הדם. לפתע מצאתי אולר לדרמן ומצית. הייתי בטוח שהם שייכים לאחד החובשים שלי, אבל אמרו לי שזה של אהרון. שמתי הכל בשקית ואחת התקוות הגדולות שלי הייתה שאני לא אצטרך להביא אותם לאשתו. כל מי שמסתכל היום על אהרון יסכים איתי חד־משמעית שהוא נס רפואי. כשסיפרו לנו בהתחלה שרסיסים חצו לו את המוח היה ברור שכנראה הוא לא ישרוד.

"שמרתי את החפצים בשקית ובסוף המבצע הגעתי לבית־החולים 'בילינסון' והבאתי את השקית לאמא שלו. כמעט שנה אחרי זה נפגשנו אני, אהרון, רס"ל (מיל') זיו - הפרמדיק מ־669 שטיפל בו במסוק וקיבל גם הוא צל"ש - והרופא הנוסף שהיה במסוק. אהרון הודה לנו אישית. בשביל הרגעים האלה בחרתי בתפקיד: שבחור כזה, שהיית בטוח שבשבילו ההבדל בין חיים למוות דק מאוד, פתאום נעמד מולך ואומר לך תודה. אני רק מדבר וכבר יש לי צמרמורת".