אריק נתן לי את האות לזוז אחורה. נחלצנו משם בשן ועין

המרווח בין שירות הקבע לשירות המילואים הוא עדין ושברירי. לא מעט מילואימניקים חזרו לשרת בצה"ל, בדרך כלל בעקבות מלחמה, אך רק בודדים עשו זאת פעמיים. אל"ם (מיל') יהודה גלר הוא אחד כזה.

גלר השתחרר משירות כקצין בשריון בדרגת סגן. חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים ביקש ממנו האלוף ישראל טל לחזור לצה"ל - והוא נענה. גלר מונה לראש ענף הסיור בג'וליס, ומשם התקדם לפיקוד על סיירת חטיבה 7, איתה נלחם בתעלה בשלהי מלחמת ההתשה.

זמן קצר לאחר המלחמה המדברית, השתחרר גלר בשנית. במלחמת יום הכיפורים הוא כבר השתתף כמילואימניק, אך סטטוס זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. כאשר צה"ל החל לשקם את כוחותיו הפגועים לאחר המלחמה, גלר חזר לצה"ל בשלישית. קצין השריון מונה למפקד גדוד, והמשיך לשרת בצבא עוד שנים, בקבע ובמילואים, במהלכן טיפס עד דרגת אל"ם.

כשחזר משירות מילואים לשירות קבע לאחר מלחמת יום הכיפורים, גלר כבר יכול היה להתהדר בעיטור עוז, שקיבל בעקבות פעולותיו באוקטובר 1973. בליל ה–15 בחודש, הוביל קצין השריון את גדודו לתקיפת מערך האויב ב"מיסורי". בדרך חזרה מהיעד, עלה הגדוד על שדה מוקשים לא מסומן, וגלר, שמונה במהלך המלחמה למג"ד, הצליח לחלץ את הגדוד באבדות מעטות. ב–18 באוקטובר, ביצע הגדוד בהצלחה משימת התקדמות לעבר תעלת סואץ תחת אש עזה של האויב. כעבור שלושה ימים, בעת תקיפת מערך האויב ב"מיסורי", נפגעו מרבית הטנקים של הגדוד, אך גלר, כשעמו רק ארבעה טנקים, הצליח להחזיק בשטח "אושה–לכסיקון" שנכבש, עד שהגיעה התגבורת.

מג"ד בלחיצת יד

מלחמת יום הכיפורים מצאה את גלר על תקן חבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד וקצין אג"ם באוגדה 143 של אריק שרון. כשהצופרים פרצו את קו השקט של צהרי יום שבת, ב–6 באוקטובר 1973, היה גלר בעיצומו של משחק כדורסל.

"שכני לדירה היה אז ח"כ יצחק בן–אהרון ז"ל", הוא נזכר. "באותו בוקר שאלתי אותו מה מתרחש והוא אמר שיש מתיחות גדולה, ושגולדה העבירה לאמריקאים מסר שאנחנו לא נתקוף ראשונים. ב–13:55 נשמעה אזעקה. עליתי על האוטובוס דרומה ולקראת 23:00 בלילה הגעתי לשדה תימן. שם, תפס אותי סגן מפקד אוגדה 143, האלוף (מיל') יעקב (ג'קי) אבן, ואמר לי: 'קח ג'יפ וסע מיד לבדוק מה קורה באום מחסה'.

"אום מחסה הייתה גבעונת בין רפידים לטסה, שעליה פוזרו מחפורות מוכנות למפקדת האוגדה. הגעתי לשם וראיתי את כל חוטי הקשר חתוכים. הבדואים עשו עבודת הכנה. הגעתי לרפידים, פתחתי שם חמ"ל והתחלתי להבין מה קורה. בערך ב–12:00 בצהרי יום ראשון, הגיע אליי ג'קי ושאל אותי מה קורה. אמרתי לו: 'עלינו לרדת כמה שיותר מהר לכיוון טסה. ייתכן שהמצרים כבר שם'. הצטרפתי אליו, ושעטנו דרומה.

"חלוקת העבודה הייתה כזו שאריק נשאר עם המפקדה בטסה, ושג'קי נע עם הטנק לפנים, כמעין חפ"ק. במשך יומיים עזרתי לו להתמצא בשטח והייתה בינינו כימיה טובה. הייתי עד לכל תנועות האוגדה - וביניהן גם לירידת השווא של האוגדה דרומה וגם לניסיון ההתקפה הכושל על המצרים.

"בליל 9 באוקטובר פגשתי את מח"ט 'נתיב האש', טוביה רביב, שסיפר לי ששני המג"דים שפיקדו על גדוד 410 נפצעו בזה אחר זה. זה היה בשבילי אות מהשמים: היה ברור לי, כמפקד שריון, שאני צריך לתרום איפה שאני יכול. מצאתי לי מחליף עבור ג'קי, וג'קי הוביל אותי לאריק ואמר לו: 'הנה המג"ד שיחליף אצל טוביה'. אריק לחץ לי את היד, ובזאת מוניתי למג"ד.

"הגעתי לגדוד בבוקר 10 באוקטובר ומצאתי מפקדה עם רוח שפופה. הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא הייתה כל–כך קשה וטראומתית. ואז החלטתי לתת פקודה שכל מי שהיה שם זוכר עד היום: הוריתי לעשות מסדר גילוח. בהתחלה הסתכלו עליי כאילו בא אליהם איזה משוגע. אבל שכנעתי אותם, והם התחילו להתגלח, לנקות את התותחים, לרחוץ את עצמם - וחזרו לקרב".

בין טרטור לעכביש

גדוד 410 הרחוץ והמקורצף שב בפיקודו של גלר להחזיק את גבעת "חמדיה", החולשת על מישור התעלה, שהייתה אחת משתי הנקודות האסטרטגיות היחידות באזור שלא נכבשו על–ידי המצרים. אש ניחתה עליהם וגלר החל לגלות מנהיגות בשעותיו הקשות של הגדוד החבול.

"היינו יומיים על 'חמדיה' במערך בלימה, במין המתנה שבסופה יצאנו להתארגנות על ציר הרוחב", הוא מספר. "בינתיים המצרים הנחיתו מספר פלוגות קומנדו בדרכי תגבורת ראשיות, ובאחת מהן נתקלנו על ציר 'רווחה' שמחבר את ציר הרוחב עם צירי 'טרטור' ו'עכביש'. בתחילה נתקלו בכוחות הקומנדו אמציה (פצי) חן וכוח הסיור שלו. מיד לאחר מכן הגעתי לשם עם פלוגה מהגדוד, ופתרנו את הבעיה. בכל זאת, היו לנו את טנקי המג"ח הכי חדישים בצה"ל. בתום הקרב חזרנו שוב ל'חמדיה'.

"לקראת קרב ההבקעה בליל 15 באוקטובר, קיבלתי פקודה לצאת לפעולה הגדודית המורכבת הראשונה: התקפת הטעיה. במקביל לתנועת הכוח התוקף מדרום לציר 'עכביש' ולכיוון צליחת התעלה, נכנסנו מצפון לציר 'טרטור', לתוך המערך המצרי שנבנה מסביב למעוז 'טלוויזיה'. כשהגענו לאזור המוצב, ראינו איך כל המצרים בורחים. הם אמנם ירו עלינו והעיפו טילים, אבל הם לא היו יעילים. עשינו מין סיבוב בתוך המערך המצרי, וביציאה משם נכנסנו לשדה מוקשים.

"אין כמעט מפקד שלא עושה התחשבנות עם ה'בדיעבד', עם ה'יכולתי לעשות את זה יותר נכון'. במקרה הזה יכולנו להישאר יותר זמן בשטח ולגרום למושג 'הטעיה' להיות הרבה יותר מוחשי, מרתיע ואגרסיבי. מלבד זאת, אני חושב שהיציאה שלנו משדה המוקשים הייתה לא נכונה: איבדנו שם איזה ארבעה–חמישה טנקים.

"התייצבנו מחדש על 'חמדיה' והמשימה הבאה שלנו הייתה גרירת גשר הגלילים. זה היה מהלך מאוד משמעותי מבחינתנו. למעשה, על גרירת הגשר התאמן בכלל גדוד מחטיבה 7 שעלה לגולן, ומי שהוביל אותו עד למישור שממנו אנחנו לקחנו אותו היה עוצבת הצניחה. נרתמנו לגשר, שהמתין בתחילת מישור התעלה, ופיתחנו תרגולת עצמאית משלנו.

"בראש הטנקים הגוררים עמד הסמג"ד שלי, חיים אלקן. הגרירה התנהלה לפי פקודותיו. אני לקחתי על עצמי את המשימה המאוד מורכבת של הניווט. ידעתי שני דברים: שלגשר אין אפשרות תמרון, ושבצדו המערבי של כביש התעלה, ציר 'לקסיקון', היו ביצות טובעניות. הבנתי שאם לא אמצא נתיב בין הביצות, לא ניתן יהיה להכניס את הגשר לתעלה. אז ביקשתי מהקצין האחראי על הגשרים שישלח מישהו שינווט לפניי, ואני אוביל בראש את הטנקים הגוררים ואתן הנחיות מתי לעצור, לחסום תעלות ולסלק גרוטאות.

"מי שקיבל את המשימה היה קצין ההנדסה של הפיקוד, שעשה עבודה מצוינת, עד שבאחת ההרעשות הארטילריות הוא נכנס מתחת לגשרון, והמצרים הרגו אותו. נשארנו שוב בלי מישהו שינווט - אז לקחתי את זה על עצמי. נסעתי כחצי קילומטר לפני הכוח כדי לוודא שיש לאן להתקדם. בסוף, מצאנו לקראת ערב את הפרצה, ועם ליל הכנסנו את גשר הגלילים לתעלה. הפעולה הזאת הצליחה בזכות כל מי שהיה שם.

"הימים שבאו לאחר מכן היו הימים הכי קשים של הגדוד במלחמה: קיבלנו את הגזרה של בנייני המשאבות, במרכז החווה הסינית. עד שהגענו, החזיק את המקום כוח צה"לי שולי של טנקים סובייטיים בשם 'דוב לבן'. אז הם יצרו קו בהסתר, והפקודה שקיבלנו הייתה להרחיב את ראש הגשר. כאן החל דיון בעייתי, שהגיע עד לדרגים הגבוהים: האם להשקיע כוחות בביסוס ראש הגשר או להזרים כוחות לצד המצרי של התעלה? הוויכוח לבש צורות שונות, בעיקר בצל החשש מפני יכולת הארמייה המצרית השנייה לחתוך דרך מערך הבלימה הישראלי.

"נשארנו בסך הכול שני גדודים, והיינו צריכים להתקדם צפונה בתוך מתחם שורץ מצרים. אלה היו ימים קשים מאוד: אתה עומד יום–יום בשטח פתוח כשאין לך כמעט מסתור, אלא מאחורי תלוליות או מאחורי טנקים פגועים, ולא יודע מאיפה באים אליך הטילים. בכל יום קרבות כזה נפגעו לנו בערך ארבעה–חמישה טנקים והרבה מאוד אנשי צריח, בעיקר מפקדים: אלקן נפצע קשה, ואהרון זמיר ואילן קיטאי נהרגו. טנק שלם של אריאל ויינר פשוט התפוצץ על כל צוותו.

"ואז הגיע ה–21 בחודש. ביום הזה הייתה התקפה בעייתית מאוד, שבעצם ביטאה את שיא המאבק בין אריק שרון - שעמד על זה שלא ישקיעו את מעט הכוח שנותר בהתקפה שאין לה סיכוי - אל מול מפקדת הפיקוד - שאמרה להרחיב את ראש הגשר. לא היה לנו מספיק כוח להרחיב אותו, וזו הייתה התקפה חסרת סיכוי שנותרה חסרת סיכוי.

"באיזשהו שלב בלחימה הבנתי מה קורה ועצרתי את ההתקפה הזו. עוד היו ביני לבין המח"ט דין ודברים, עד שאריק צידד בי ואמר לו: '20, כאן 40, שלוש שלך צודק'. הוא נתן לי את האות לזוז אחורה. נחלצנו משם בשן ועין, עם הרבה שבויים והרוגים. ב–22 בחודש זזנו קדימה עוד קילומטר תחת ערפל כבד מאוד - ושם התייצב לבסוף קו שביתת הנשק. עד כמה שזה קשה להגיד, מלחמת יום הכיפורים היא זו שנתנה לנו את השלום עם מצרים".