חוויותיו של דורון ספיר, מ"מ מגדוד 202 מהקרב על רכס ראס זייתון במלחמת שלום הגליל

דורון ספיר מתוך הספר "אתי מלבנון" מאת אלוף במיל' יורם יאיר
חוויותיו של דורון ספיר, מ"מ מגדוד 202 מהקרב על רכס ראס זייתון במלחמת שלום הגליל


חיבור שכתב דורון ספיר, מפקד מחלקה בגדוד 202, על חוויותיו מן הקרב על רכס ראס זייתון. מתוך הספר "אתי מלבנון" מאת אלוף במיל' יורם יאיר, "יה- יה", על מסע המלחמה של חטיבת הצנחנים במלחמת של"ג. דורון ספיר קיבל צל"ש מח"ט על חלקו במלחמת שלום הגליל.



          "אנחנו מתקדמים צפונה. לפנינו ואדי עמוק ותלול. נהר אל- ואדי, רשום במפה. אני לא זוכר מתי עברתי עם חיילי ואדי כזה. מלמעלה נראה ציר ההתקדמות. ירידה ישר לתוך הוואדי, הניצב לציר ההתקדמות, ועלייה בצלע ואדי אחר, שנשפך לוואדי שלנו מכיוון צפון- מזרח. גלשנו לתוך מזלג הוואדיות. טור ארוך של חיילים צועדים זה אחר זה. השטך סבוך, המדרון תלול. כל פעם מחליק מישהו ומתיישב על התחת. החבר'ה מזיעים. השכפ"ץ מסרבל את התנועה. הפק"ל כבדים. הוספנו ררנ"טים, אר.פי.ג'י. וטאו. המאגיסטים חורקים שיניים עם הפק"ל על הגב והמא"ג בידיים. מגיעים למטה, הולכים מטרים אחדים בתוך הוואדי, ומטפסים בצלע שלו לכיוון צפון- מזרח. הירידה היתה קשה, אבל העלייה הרבה יותר קשה. "עוד קצת, עוד קצת," אני מנסה לעודד את החבר'ה, ומתנשף בכבדות. לא כל החיילים עומדים בקצב. אין ברירה, אני עוקף אותם מטפס. אני נזכר במסעות  של השנה, המסעות הראשונים בטירונות, המסעות בחמאם- אל- מליח. ממסע למסע הוספנו קילומטרים, וכל מסע היה קשה מקודמו. יותר משנה אנחנו מתאמנים לקראת הרגע הזה. זהו הרגע שבו עלינו להוכיח את עצמנו. מי יכול לעשות זאת מלבדנו? בילדותי חלמתי על מסעות כאלה, כשהתבגרתי לא האמנתי שיגיע היום. כעת אני בתוך זה. אני מוחה את הזיעה מפני. קדימה, עוד קצת קדימה. אחרי דקות ארוכות אנחנו מגיעים כמעט לקצה הוואדי. המדרון מתמתן, העליייה קצת יותר קלה. אין הרבה מים. אני שותה רק מעט. ציון נעצר, עם מחלקה אחת. אני מצמצםעם חיילי ויורד במקום. ציון מזרז את כולם קדימה. מימין, במרחק מאה חמישים מטרים נראה מבנה עם גג עגול, ומשמאלו מחפורות. ציון ממהר אליו עם רון ועם מחלקה אחת. אומר לי בקשר להתפרס עם המסגרת משמאלו. אני מסביר לו שעדיין לא כולם טיפסו והגיעו. שמאי (הסמג"ד) סוגר בקשר שאני אשאר במקום ואאסוף כוח. מחלקה אחת ממשיכה להתקדם אל המבנה והמחפורות. יורה אש אל היעדים. אין בהם איש. אני רואה את ציון, רון והמחלקה שוברים שמאלה. מתחילים לטפס צפונה ואש תופת ניתכת עליהם. "שמאי," אני צועק, "אני מצמצם קדימה." ולכל החיילים שהספיקו לעלות אחרי אני קורא: "קדימה, לצמצם במהירות אחרי." שבריר שנייה אני מתלבט. לרוץ קדימה, עם חצי מן הכוח שהספיק לעלות, או לחכות לכל המחלקה? לעולם לא אסלח לעצמי אם אשב עכשיו בשקט. אני מדלג קדימה. זהו שטח קלסי ללוחמה בשטח פתוח, כמו באימונים. גבעה עם מדרון מתון ושטוח, טרסות טבעיות, זו על זו. המון סלעים וצמחייה נמוכה. הכדורים שורקים מעל לראש. פצצות אר.פי.ג'י. מתפוצצות מסביב. בראש הכיפה, במרחק מאה וחמישים מטרים, אני מזהה חצר רחבה עם עצי פרי. טרסה ופחים תוחמים את החצר. מתוכה, מימין מבנה אבן. מכל מקום בחצר יורים עלינו. אינני זוכר אם הפקודות שלי היו מסודרות. השכבתי את החיילים ופקדתי עליהם להשיב אש. קראתי למאגיסטים אלי, בניגוד לאימונים. החבר'ה חזרו על הפקוד: "מאגיסטים, למפקד." אני ממתין. המאגיסטים לא מגיעים. "מאגיסטים, אלי," אני חוזר וצועק. "מאגיסטים, למפקד," עונה הד החיילים. המאגיסטים לא מגיעים. אני מאבד סבלנות. "אר.פי.ג'י., אלי, לאו, אלי," אני צועק. נ וריאל מגיע בדילוגים מטרסה לטרסה. אני שולח אותו לימין. מזהה לו בית וצועק: "אר.פי.ג'י. אש!" סעיד מגיע אחריו, עם הלאו. אני עוזר לו להוריד פצצה מן הגב ויורה פצצה אחת. פצצה אחרת יורה סעיד. נוריאל יורה היטב שלוש פצצות. אני מפקשש. הפצצה שלי פוגעת בחצר, לפני הבית. סעיד מתקן את המצב ומכניס פצצה לבית. איציק יורה לידי משמאל. "איציק!" אני קורא, "פתח שמאלה, לשיחים, ותירה משם זרחן." איציק מדלג מייד. גם משה פותח שמאלה ויורה קדימה, ליד איציק. מאחור מצמצם אלבז קדימה. קובי לידי, נוריאל לידי, גדי לידי. מאחורי מחסות אנחנו משיבים אש לכיוון החצר. אחרי כמה שניות אני פוקד: "שיפור עמדות לפנים, אש!" איציק יורה פצצה ראשונה ומתכונן לירות פצצה נוספת. נוריאל מביט בי, "בדילוגים אש?" גם קובי מביט בי בעיניים תוהות. "בדילוגים אש," אני אומר לעצמי פעם נוספת ומרגיש את העיניים הננעצות בי. אם לא אני אהיה הראשון, מי יהיה? אני נזכר באמרה הצינית, "אם לא תקום ותסתער, תיהרג." מי המטומטם שאמר את זה, אני חושב ומדלג קדימה. גם קובי מדלג. מיישר קו. העמדה לא מוצאת חן בעיניו, והוא משפר קדימה. "קובי, התכופף," אני צועק. "התכופף!" אחרי שתי שניות הוא צועק שחטף כדור ברגל, ושוכב במקום. אני נזכר בפקודה, לא להיעצר בגלל פצועים. קשה להשאיר אותו, במרחק חמישה מטרים, בלי לעזור לו. כדור ברגל זה לא נורא. אני ממשיך לירות. סעיד ונוריאל מדלגים אל קובי ומטפלים בו. אני לא יכול לעצור בעדם. איציק התרומם, לירות פצצה נוספת, חטף כדור ונהרג במקום. לא ראיתי, רק אחר- כך נודע לי. משה שהיה לידו, נפצע. אני מזהה שלושה חיילים בחלק השמאלי, הרחוק, של החצר, מנפנפים בידיהם בתנועות של "תפסיקו". איך לכל הרוחות הגיע ציון לשם? הרי הם התקדמו מימין, מה הם עושים שם?  הייתי בטוח באותו הרגע שאלה הן התנועות האומרות "רתק- חדל," שבעקבותיהן בא "קדימה הסתער" של הכוח המאגף. קמתי על רגלי. הבטתי במשקפת. ראיתי אותם עם קסדות ופק"לים אר.פי.ג'י.      
נוריאל צעק שאלה מחבלים. היה לי קשה לתפוס. ירינו אלה על אלה שתי דקות בקושי, והם כבר נכנעים? לא האמנתי. הכדורים המשיכו לשרוק. צעקתי: "נוריאל, תן להם אר.פי. ג'י.!"

          "אין לי פצצות, מצטער," ענה לי. ירינו עליהם דרך הכוונות. הם חזרו לחצר. קשה לדעת אם מישהו נפגע. הם נפלו כמו בסרטים. אחרי דקה בערך הם יצאו שוב מאותו מקום, וברחו שמאלה. היה קשה לספור כמה הם. הם יצאו בזוגות, בשלישיות וברביעיות, ודילגו בין  הסלעים. צעקתי: "הם בורחים! לצמצם אחריהם במהירות!" בדקה אחת דילגתי למרחק מאה מטרים. ראיתי את גדי ונוריאל מדלגים אחרי. מטרסה לטרסה. "האחרים בוודאי יצמצמו אחרי," חשבתי. לא עלה על דעתי שאנחנו היחידים שמדלגים. יישרנו קו עם החצר. היינו במרחק של עשרה מטרים משמאל לפינה שלה. ירינו דרך הכוונות על כל דמות שראינו. היו כמה פגיעות, אבל היה קשה לדעת אם הם נפצעו או חוסלו. האנשים המשיכו לברוח, נכנסו לתוך האש שלנו. גדי שיפר עמדה, לא הספיק לרדת מאחורי מחסה וחטף כדור. הכדור עבר דרך היד, חדר לחזה, ויצא החוצה. "גדי, מה המצב? גדי, אתה בסדר?" שאלתי אותו. הוא לא ענה., וחשבתי שהוא מחוסל. נוריאל, במרחק של שלושה מטרים מאחור, ירה שמאלה. הבטתי לאחור. רציתילראות את החיילים מדלגים ומצמצמים אלי,אבל אף אחד לא נראה. כמה רציתי מאגיסט לידי! נוריאל ואני ירינו. כל כדור דרך הכוונת, לכל כדור כתובת. אתה יורה ולא בטוח שפגעת. מדוע הם לא נופלים כמו בסרטים? אני מסתכל על גדי. "גדי, גדי, אתה בסדר?" אני שואל. "כואב, כואב," הוא לוחש. לפחות הוא עדיין חי. לגשת אליו ולעזור לו, או להמשיך לצלוף ממקומי? ומה אני כבר יכול לעשות? לפות אני יכול לחפות עליו מכאן, עד שיגיע אליו חובש. נוריאל מתקרב אל גדי כדי לעזור לו. לפתע אני שומע קולות מוכרים לי מתוך החצר. אני שומע את ציון וקריאות אל ציון. נהדר. שלחתי את נוריאל לחצר שיביא חובש. הכדורים עדיין שרקו מעל הראש. נוריאל דילג ונעלם מהר בתוך החצר. גדי שוכב לידי, גוסס. אני לבדי, ממשיך לירות. רק אז הרגשתי שעשיתי שטות. במקום לדלג קדימה היה עלי להישאר במקום שממנו התחלנו לירות, בעמדת רתק, כמו שפקד ציון בקשר. עכשיו אני כאן, וגדי גוסס. אני לא נסוג, ממשיך לנהל אש. לפתע אני חוטף זבנג נוראי בראש. הכאב די חזק. סרחון של פלסטיק חרוך מעורב בריח דם. צפצוף נוראי באוזניים. חם מאוד בראש. הבנתי ישר מה זה. כדור פילח את הקסדה שלי ופגע בראשי. בא מכיוון חצי שמאל שלי. אני במצב ביש. כפות הרגליים והברכיים באדמה והידיים תומכות את הגוף. אני מגלה מחדש סלעים, שיחים, את הידיים שלי, את הברכיים, מוצא אור. הבנתי מה קורה. חיכיתי למוות. אחרי שניות אחדות התאוששתי. אני רק פצוע קשה. אשכב ואחכה עד שיבואו להציל אותי. חשבתי, איך יוודיע בבית על מותי. אני זוכר שהצטערתי להפסיק את המלחמה באמצע.שאלתי את עצמי אם נלחמתי די, או שהכדור בא מוקדם מדי. הרגשתי את הדם הקר ניגר לאט על החלק השמאלי על פני. אחרי כמה שניות כבר תפסתי שבעצם אני לא פצוע כל- כך קשה. הזזתי יד, לדעת אם אני מתפקד, הזזתי את ראשי ימינה ושמאלה. גיליתי את הנשק שלי תלוי על צווארי. אני חושב שכל זה נמשך לא יותר מעשרים שניות. הרמתי את הנשק והמשכתי לירות. הדם הזורם סתם לי, למזלי, רק את עין שמאל. עין ימין ראתה, ואני יכול לכוון. ידי רעדו, הכוונות זזו, הראש כאב והצפצוף באוזניים לא חדל. פחדתי. רק שהם לא יסתערו עלי עכשיו. אני לא יודע מדוע הם לא ניסו להסתער עד עכשיו. ראיתי את הדמויות מטושטשות, ואני לא חושב שפגעתי. חטפתי זבנג נוסף. לא נפלתי, הכדור פגע בקסדה, קצת יותר גבוה, ולא בי. אני לא זוכר שהאמנתי במזל, בגורל או באלוהים. אני רק זוכר שפחדתי להרים את הראש. זכרתי את הכלל: חייל יוצא מאחורי מחסה, לירי, כל פעם ממקום אחר. זחלתי מעמדת ירי לעמדת ירי, הרמתי את הראש ויריתי. זחלתי ימינה, התרוממתי ואז ראיתי מישהו שוכב מולי, במרחק חמש עשרה מטרים. אני לא זוכר אם הוא כיוון אלי את הנשק. ידעתי שמי שיירה קודם יישאר  בחיים. כיוונתי ויריתי שתי יריות. לא הייתי בטוח אם פגעתי. הייתי מאחורי מחסה ולא הרמתי את הראש. נזכרתי שיש לי רימונים. זרקתי אחד. אני חושב שהוא נפל קצת משמאלו. שלפתי עוד אחד. הידיים רעדו. אני חושב שתפקדתי במהירות שיא. זרקתי את הרימון השני. "רימון!" לחשתי, "עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע... פיצוץ." הרמתי את הראש ולא ראיתי שום דבר.  נוריאל הגיע מכיוון החצר. ראה אותי ועמד, במבט המום. אמרתי לו, "נוריאל, אני בסדר, אל תדאג." הוא התקדם אל גדי. היריות חדלו. שמענו רק את הצעקות של החיילים שלנו מהחצר. זיהינו את הפציעות של גדי. נתתי לו לשתות. מנשה הגיע ויחד הבאנו את גדי לחצר. אלבז החובש טיפל בו במסירות. בשבילי הקרב הסתיים, פחות או יותר. פלוגה אחת נכנסה לחצר ותפסה עמדות, פלוגה אחרת סרקה באש את האיזור. כשהייתי ליד גדי סיפר אלבז שאיציק נהרג. הוצאתי מהכיס נייר ספוג זיעה וניסיתי לרשום את השמות של חיילי המחלקה. מי חי, מי איננו, מי פצוע. לא יכולתי להתרכז. הייתי תשוש וצמא. יהודה נתן לי מים ושטף את ראשי מהדם. ביקשתי מצבי למלא את הרשימה. איציק נהרג, אביצרור, גדי, משה וקובי פצועים, שלושה נשארו מאחור עם הנגמ"שים. כל האחרים כאן. ריכזנו את הפצועים, העלינו את איציק על אלונקה ויצאנו לדרך חזרה. "



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה