"אם אני הולך מפה עכשיו, אין אף אחד שיישאר להגן"

רבים מאלו שלחמו ואיבדו את חייהם במלחמת יום הכיפורים עשו זאת כדי להגן על הבית, אך במקרה של תא"ל (מיל') אפי (אפרים) איתם (פיין) כישלון בקרבות היה מביא באופן מידי את הכוחות הסוריים היישר אל קיבוץ עין גב, המקום בו גדל. כך, ביום השני למלחמה, כשברשותו מטול “בזוקה" עם שלושה פגזים בלבד ועוזי, הצליח איתם לבלום את הטנקים הסוריים שפשטו על נפח. לאחר מכן הוא הצליח להשיג תגבורת ואף להביא רכב שפינה את הפצועים.

לימים, התקדם איתם בשורות הצבא, ובהמשך אף כיהן כחבר כנסת. למרות כל שנים שחלפו, חוויית הלחימה הראשונה שלו, הקרב בשבעה באוקטובר 1973, נחרת בזיכרונו ועיצב את דמותו. במעשיו גילה אומץ לב, תושייה וקור רוח ועל כך הוענק לו עיטור המופת.

פני המלחמה

סתיו 1973 היה אמור להיות חגיגה של ממש עבור לוחמי גדוד “ברק" של חטיבת גולני, שזה עתה סיימו פעילות מבצעית בדרום רמת הגולן והגיעו לגני התערוכה בתל אביב, במטרה לארגן את העצרת החטיבתית. אחרי שעברו תקופה בגזרה לא קלה, במהלכה התמודדו עם מספר היתקלויות מול הכוחות הסוריים, הם הגיעו למקום בו יכלו לנוח, ובהתרגשות החלו לתלות את דגלי החטיבה. יום הכיפורים נכנס מספר ימים לאחר מכן, והחיילים נשארו לנוח במתחם גני התערוכה. “שני הסמלים שלי, שהיו חבר'ה דתיים, הלכו להתפלל בבית־הכנסת הסמוך. כבר אז התחילה תנועה דלילה של רכבים, אך כיוון שכל יום כיפור בעבר העברתי בקיבוץ עין גב, שם גדלתי, לא חשבתי שזה משהו חריג. באיזשהו שלב הסמל שלי, שוקי דנון, ניגש אליי ואמר לי שמשהו קורה, ומאוחר יותר, בשעה שתיים בצהריים, נשמעה אזעקה בכל רחבי העיר", נזכר איתם, שבאותם ימים בדיוק סיים את בה"ד 1 והתמנה למפקד מחלקת הסיור. “היה לי טרנזיסטור קטן, והצלחנו לשמוע איתו את ההודעה הדרמטית של גולדה, ולמרות זאת - עוד לא הייתה לנו תחושת מלחמה, להפך - היה לנו חשש גדול שנפסיד את כל האקשן, ומאוד רצינו להיות שם.

“עשינו מסדר כוננות מהיר. כל הפק"לים של התחמושת היו במחנה שרגא, כך שחוץ מהנשק שהיה אצלנו, לא היה לנו כלום. בסביבות השעה ארבע הגיעו אוטובוסים לקחת אותנו למלחמה. הבאנו איתנו את הדגלים מהעצרת, ותלינו אותם בגאווה על האוטובוס, שכולם יידעו שגולני באים להכריע את הקרב. הגענו למחנה פילון והייתה שם מהומה אדירה, אז הסתערנו על סככות הזחל"מים ופשוט זרקנו מכל הבא ליד. תוך כדי ההתארגנות החושך התחיל לרדת. אני זוכר שהסתכלתי לעבר הרמה, וכאחד שמכיר היטב את רמת הגולן, הבנתי שזה לא יהיה עוד יום קרב, אלא משהו הרבה יותר גדול. ראיתי את כמות האש שנוחתת בכל רחבי הרמה, גם במורדות המערביים שלה, והתחלתי להאיץ בחבר'ה שיצטיידו. יצאנו לדרך כשעדיין היה בלגן רציני בתוך הזחל"ם.

“שמנו פנינו לעבר נפח, וברגע שחצינו את גשר בנות יעקב, מצאנו את עצמנו תחת הפגזות מפוזרות. הכרתי היטב את האזור, אז הצלחתי לנווט את הכוח שלי בהצלחה, ונסענו מהר למחנה נפח. כשנכנסתי למחנה, המ"פ שלי, סרן עמיחי בקר, ביקש ממני שאלך לראות מה קורה בתוך הבסיס, וכשהגעתי לשם גיליתי מהומה רצינית. יצאתי החוצה מהבונקר אליו נכנסתי, והמ"פ שלי עדכן אותי שיש פצועים ונפגעים בצומת קצבייה. בגלל שאני מכיר את הגולן הוא אמר לי לקחת את המחלקה שלי ולהגיע לשם על מנת לטפל בפצועים. נסענו בשלושה זחל"מים, וכשהגענו למקום ראיתי מספר אנשי מילואים וטנקיסטים מתגודדים ליד תאג"ד שהיה בתוך חורשה. פתאום ראיתי טנק נוסע ברוורס, ונעצר מול התאג"ד. הנהג שהיה בו קפץ וברח, אבל השאיר אותו מונע. הייתי בשיא ההתלהבות של המלחמה ועליתי על הטנק, כשלפתע ראיתי מישהו חצי שמוט על הצריח. משכתי אותו משם, ופתאום הבחנתי שחצי מהגוף שלו בתוך הטנק, והחצי השני נשאר אצלי ביד. זה היה ההרוג הראשון שראיתי במלחמה, וזה בהחלט היה הלם. אלה היו פני המלחמה הראשונים שלי".

קו פרשת המים

אחרי שאיתם ומחלקתו סייעו לפצועים, הגיעה הפקודה להיערך סביב נפח, במטרה להגן על האזור מפני הכוחות הסוריים ששעטו לקראתו. “עלינו לאזור סינדיאנה עם הזחל"מים - ואז הגיע רגע שלא אשכח לעולם. בלי שום התרעה, האופק התמלא בטנקים שבאו ממזרח, מכיוון צומת סינדיאנה, ובעצם הסתערו על נפח. תוך דקות אחדות כל הזחל"מים שלנו בערו, ובעקבות הוראה ממפקד הפלוגה התחלנו לסגת. חלק מהחיילים, כולל המ"פ עצמו, נכנסו לתוך ערוץ של נחל קטן, והתחילו לסגת לכיוון עלקה. באותם רגעים איבדתי כל קשר איתם.

“בהתחלה גם אני התכוונתי לברוח, אבל אז נזכרתי בדבר מאוד משמעותי: בגלל שהייתי תושב עין גב והכרתי את הרמה בצורה טובה מאוד, הבנתי שנפח זה קו פרשת המים. אחרי שעוברים את נפח, אפשר לנסוע לגשר בנות יעקב בניוטרל. באותם רגעים לא ידעתי שכוח צביקה נלחם באזור ציר הנפט, ולא ידעתי על חטיבות השריון - פשוט ראיתי עשרות טנקים סוריים נוסעים על הגדרות. אני זוכר שאמרתי לעצמי: ‘אם אני הולך מפה עכשיו, אין אף אחד שיישאר להגן'. מצד שני, מה יכולתי לעשות? הייתי לבד, היה לי עוזי עם קת מתקפלת, שאז זה היה משהו מיוחד, אבל מה זה מול כל הטנקים האלה?

“לרגע הרגליים נשאו גם אותי אחורה. הייתי איש צעיר, רציתי לחיות, אבל אז נזכרתי במיקום הטופוגרפי, נזכרתי בקיבוץ עין גב שנמצא למטה, ואמרתי לעצמי ‘רגע, אני אברח?'. החינוך שקיבלתי היה שצריך להילחם. גדלתי על סיפורי הגבורה של תושבי הקיבוץ, ששמרו אחד על השני ממתקפות הסורים. ינקתי את העקשנות הזו מהקיבוץ, ואז התמלאתי במין כעס על הסורים, התעצבנתי איך הם מעזים להופיע ברמת הגולן. באותו רגע החלטתי שאני לא בורח. סגן מפקד הפלוגה והסמל שלי ניסו בכוח להעלות אותי על הזחל"ם האחרון שנשאר שמיש. הם אמרו לי ‘אתה תיהרג', אבל אני אמרתי להם שאני לא זז מהמקום. הם הבינו שהם לא יצליחו לשכנע אותי, אז הם נסוגו.

“נשארתי לבד, לקחתי את ה'בזוקה' המיותמת של המחלקה וראיתי שנותרו בה שלושה פגזים בלבד. הסתתרתי מתחת למעביר מים סורי מתקופת מלחמת ששת הימים, והמתנתי לטנקים. הרעש התגבר וטענתי את הבזוקה על ידי הברגה. אני זוכר שהייתי צריך לרכז את כל השליטה שלי בידיים, שלא ירעדו. אחר כך המתנתי בזמן שהאדמה התחילה לרעוד. הטנק המוביל עבר על מעביר המים, וירד על הגדר של נפח בזמן שהייתי כמעט מתחתיו. יצאתי מתחת למעביר המים, ויריתי בטנק פצצה אחת שפגעה במטרה. היא לא עשתה נזק רציני, אבל החלה להתפתח בתוכו שריפה והעשן התפשט.

הטנק נבלם והצוות קפץ ממנו ומיד יריתי בהם בעוזי שלי. שאר הטנקים עצרו לזמן קצר מפני שהם כנראה חשבו שבתוך המחנה יש ציידי טנקים. ניצלתי את ההזדמנות וחמקתי לתוך המחנה, ואז החלטתי שצריך להביא כוח שיעצור את הסורים. הלכתי והזעקתי תגבורת, חברתי לכוחות ארטילריה, נ"מ ושריון, והובלתי אותם להגנה על נפח ועל הגזרה, עד שהגיעו כוחות נוספים.

בשביל להצליח להילחם, אדם צריך שיהיה לו קשר אינטימי וקונקרטי לאדמה ואל הדבר שהוא נלחם עבורו. במקרה שלי, רמת הגולן סימלה באופן מאוד פשוט וברור את עין גב, הבית. פשוט לא יכולתי לתת לסורים להתקדם ולהמשיך הלאה".