צעקתי למג"ד: "ששאר החיילים יעברו עליי וייכנסו פנימה!"

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה 13 בפברואר 2014
עזרא וישניה 2014

עזרא וישניה 2014


בקרב אום כתף נפצע סמ"ר (מיל') עזרא וישניא ברגליו, אולם פציעתו לא מנעה ממנו לקבל החלטה אמיצה: הוא נשכב על גדר התיל שהקיפה את המתחם ואפשר ללוחמים לעבור מעליו אל תוך המתחם המבוצר # על אומץ הלב שהפגין הוענק לו עיטור העוז



סמ"ר (מיל') עזרא וישניא לא יכול לרקוד. בשמחות ובחגיגות, כשכולם מסביבו רוקדים, הוא פשוט לא מסוגל. רגליו הכואבות זוכרות ומזכירות לו את מלחמת ששת-הימים, במהלכה נפצע מירי מצרי.

כשפרצה המלחמה, שירת וישניא בגדוד שנשלח לכבוש את אום כתף - נקודת מפתח סמוך לגבול עם ישראל – במטרה "לנקות" את הכביש הסמוך אליה מירי מצרי, ובכך לאפשר לכוחות השריון לחצות את התעלה. וישניא, שהיה חלק מהכוח שניסה לפרוץ את גדר התיל שסביב המתחם המבוצר, נפצע ברגליו, נפל בסמוך לגדר ומצא את עצמו ניצב בפני בחירה שעתידה לשנות את מהלך הקרב כולו. "הבנתי שנתקענו. המצרים יורים עלינו, הצינור שהיה אמור לפוצץ את הגדר - לא פעל, ונפלתי צמוד אל הגדר", הוא מתאר. "עם רגל אחת הצלחתי להתרומם ולהפיל את עצמי על הגדר. צעקתי למג"ד 'ששאר החיילים יעברו עליי וייכנסו פנימה!' והם באמת נכנסו למתחם וטיהרו אותו. מאז אותו יום אני סובל מכאבי גב, ובגלל הרגליים אני לא מסוגל לרקוד בחתונות ובאירועים, אבל אז לא חשבתי על זה בכלל. המטרה היחידה הייתה לנצח בקרב וזה גם מה שהיה צריך לעשות". 

וישניא, שנשא בגבורה את כאבי התופת, אפשר לכל החיילים לדרוך על גופו על מנת שיוכלו להכנס למתחם ולטהר אותו, ובכך לאפשר לטנקים לחצות את הכביש הסמוך שמוביל לתעלה ללא סכנה. רק לאחר שאחרון החיילים חדר למתחם, וישניא טופל ופונה. במעשיו אלה הוכיח סמ"ר (מיל') עזרא וישניא אומץ לב, יצירתיות ודבקות במשימה ועל כך קיבל את עיטור העוז מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל') דוד אלעזר.

הטיול נגמר

לפני פרוץ המלחמה, שירת וישניא כחניך צעיר בקורס המ"כים של הנח"ל (שמוקם אז בשבטה) בגדוד "שועלי הנגב". למרות הניתוק היחסי מכלי התקשורת ומהאווירה המתוחה שפשטה בארץ, נדמה כי המתח שליווה את תקופת ההמתנה חלחל בכל-זאת לבסיס המרוחק. "שבוע לפני המלחמה שני חיילים רבו במאהל על כך שאחת המיטות לא הייתה מסודרת כמו שצריך, והריב הוביל לכך שאחד החיילים פלט בטעות שני כדורים ליד הראש של החייל השני. זה היה פורקן מאוד קיצוני של מתח, שהרגשנו היטב על בשרנו", מספר וישניא. "ב-5 ביוני הרגשתי פתאום הפוגה מהמתח הזה, כי העלו אותנו על אוטובוסים וכמו בטיול תיירותי, התחלנו לנוע לכיוון סיני. הנופים היו נופי הנגב המדבריים והרגילים וכשעברנו את הגבול כלל לא חשתי בכך, כי הכול היה חול ועוד חול. האווירה הנעימה הסתיימה בבת אחת, כשמבעד לחלון הבחנתי בטנק בוער. ההרוג הראשון שראיתי היה חייל מצרי שרוף בצד הדרך, שהיה שקוע בחול וידו הונפה כלפי מעלה. זה היה הדבר שגרם לי להבין שהטיול נגמר והמלחמה התחילה. אחרי המראות המזוויעים האלה המשכנו להתקדם עד שהוחלט שעוצרים את האוטובוסים ומעכשיו נמשיך להתקדם ברגל. המשימה של הגדוד שלנו הייתה לכבוש את אום כתף - מתחם המורכב משתי גבעות, שביניהן עובר הכביש לכיוון תעלת סואץ.

"שתי הגבעות הללו היו מבוצרות לפי הדוקטרינה הסובייטית, כלומר מוקפות בשדות מוקשים ובגדרות תיל. אחרי שהטנקים של אוגדה 38 נאלצו לסגת לאחור בגלל האש שהם חטפו, הפכנו אנחנו לתוכנית הגיבוי. היעד של הפלוגה שלי היה להגיע מול התעלה האמצעית של אום כתף. הורכבה חולייה של 'חיילי חוד' בהם המג"ד, שני קצינים נוספים ושני חפ"שים - כולל אני. התארגנו בצורת חץ, כאשר אני הייתי באחד הקצוות, וביקשנו חיפוי ארטילרי שיפגיז את השטח אליו אנחנו מתקרבים, אך הפגזים בטעות פגעו ביננו, כך שהמשכנו להתקדם ללא החיפוי. המטרה הייתה לפוצץ את הגדר שחוסמת את התעלה האמצעית של אום כתף באמצעות בונגלור טורפדו (מתקן לפריצת דרך בשדות מוקשים ובסבך גדרות תיל – א.ט.), אולם זה לא הצליח. המצרים, שזיהו זה מכבר את ההתקדמות שלנו, ירו לשמיים פצצות תאורה וכיוונו את ירי המרגמות הישר אלינו. חצי דקה לאחר מכן, חטפתי צרור של שישה כדורים בשתי הרגליים, ששניים מהם שברו לי את עצם הירך. הבנתי שאנחנו בבעיה כי הבונגלור לא עובד ויורים עלינו ושאר החיילים ממתינים מאחור, ובעודי מבין זאת, נפלתי ממש מטר מהגדר".

ביקור מהדוד

"שניות לאחר אותה נפילה, הצלחתי איכשהו לגרור את אחת מרגליי ולהפיל את עצמי על הגדר. נוצר מצב שבו חבריי לא יכלו לפרוץ פנימה למתחם ואני שכבתי פצוע. באותו רגע הפכתי שתי בעיות לבעיה אחת. צעקתי למג"ד שעמד לידי: 'תן לשאר החיילים לעבור עליי ושיכנסו פנימה!', למרות שככל שדרכו עליי הפציעה שלי רק הלכה והחמירה. כשהחיילים עברו מעליי צעקתי אליהם: 'תיכנסו, תעברו' ולא צייצתי, למרות הכאב. רק אחרי שכולם נכנסו הגיע החובש. הוא ניסה להפוך אותי במטרה לחבוש אותי, אך בגדיי נתפסו בגדר והוא לא הצליח, ואני עזרתי לו להפוך אותי. לאחר מכן נתתי לחובש אולר שהיה לי בכיס על מנת שיוכל לקרוע לי את המכנסיים ולחבוש את הפצע. הדרך עד לתאג"ד הייתה לא פשוטה בכלל, מכיוון שכל תזוזה של האלונקה גרמה לי לכאבי תופת שגם אחרי זריקת מורפיום לא הרפו ממני. בכל פעם שנפל פגז, החבר'ה שהרימו אותי השתטחו על האדמה והפילו את האלונקה יחד איתי".

"בבית החולים, הדבר הראשון שאמא שלי ווידאה זה שיש לי שתי רגליים, כי היא שמעה שנפגעתי שם קשה. חוץ מהוריי, זכיתי גם לביקור מהמ"פ שהביא לי את מדי הא' והנעליים שלי, כדי שיוכל להעניק לי דרגת רב"ט - שמסמלת את סיום קורס המ"כים שנקטע עם פרוץ המלחמה. חוץ ממנו, הגיע לבקר אותי גם סנאטור אמריקני, שעבר אז בבתי חולים רבים. הוא עמד יחד עם מנהל בית החולים והרופאים ליד המיטה שלי, שאל אותי באנגלית איך אני מרגיש, איחל החלמה מהירה והלך. אותו סנאטור הפך לימים לנשיא ארה"ב, והוא מוכר יותר בשם ריצ'ארד ניקסון.

"כשהשתחררתי מבית החולים התביישתי ללכת עם בגד-ים אפילו בבריכה של בית-הלוחם, שמלא בפצועים למיניהם. התביישתי ללכת גם עם מכנסים קצרים כי פחדתי שיראו את הפצעים שלי, והסיוטים והמחשבות מהמלחמה לא הרפו ממני במשך שנים רבות. חוץ מהאחות בבית החולים שהתנשקה איתי באחד הלילות, לא ידעתי מה זה בחורה, כי התביישתי. לא רציתי להיחשף. עד היום לטראומה הזאת יש השפעה עליי - אני לא מסוגל לרקוד, כי הרגליים שלי פשוט לא עובדות, לא משנה כמה האירוע יהיה שמח. אני מאמין שהחוויה גרמה לי להבין שיש כוחות נפש שאפשר לאסוף כדי להתגבר על מחסומים פיזיים ונפשיים. התובנה שלי מהמלחמה היא שצריך לחיות את הרגע, כי אף אחד לא יודע מתי ידרוס אותו אוטובוס או שהוא יחטוף התקף-לב. לא קל לי ליהנות ולשמוח בחיי, אבל אני מנסה עד כמה שאני יכול. כי זו מלחמה פנימית ובלתי פוסקת שמוכיחה לי שנולדתי ואמות אופטימי".



Anonymous
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה