סא"ל אברהם לניר ז"ל

עיטור העוז
אברהם לניר

אברהם לניר


תיאור המעשה: ביום 13 באוקטובר 1973, בעת טיסה קרבית ברמת הגולן, נפגע מטוסו של סא"ל אברהם לניר ז"ל, והוא נאלץ לנטשו בשטח האויב. סא"ל אברהם לניר ז"ל צנח והגיע לקרקע חי, נתפס ונלקח בשבי. סא"ל אברהם לניר עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה סא"ל אברהם לניר ז"ל אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז ניסן תשל"ו אפריל 1976, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי



סגן-אלוף אבי לניר ידע יותר מדי * כאחד מטייסיו הבכירים של חיל האוויר, הוא הוכשר להפעיל מערכת נשק מיוחדת וסודית * ביום השביעי של מלחמת יום הכיפורים נטש מעל הגולן ונשבה * אבל לא עזרו לחוקריו העינויים, הייסורים ושבירת העצמות * לניר לא נשבר, ולא חשף פרט מאותו סוד כמוס * "זה סיפור שאף פעם לא יהיה גמור‭,"‬ אומרת השבוע אלמנתו מיכל * האיש שלא דיבר

האלוף (מיל‭('‬ מוטי הוד, שפרש מתפקידו כמפקד חיל האוויר חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, מיעט להתראיין לתקשורת אחרי פרישתו. וגם בראיונות המועטים שהעניק, הוא חש אחריות עילאית לא לדבר על נושאים מבצעיים בעלי חשיבות פעוטה והזדעזע ממש מהאפשרות שיידרש לדבר על הסודות הכמוסים ביותר של החיל ומדינת ישראל.
זמן קצר לפני מותו בשנה שעברה הרשה לעצמו הוד בכל זאת התרופפות קלה במשמעת העצמית הקפדנית שגזר על עצמו. זה קרה בעת ראיון שנערך עימו ועדיין לא פורסם, שבו נדרש להתייחס לסגן-אלוף אבי לניר ז"ל, מפקד טייסת הקרב הראשונה שנפל בשבי בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. לניר, שהיה אמון על אחד הסודות השמורים ביותר במדינה, העדיף לסבול עינויי תופת עד מותו - ולא לחשוף.

הרואיקה ללא עכבות
בראיון המצולם, שפרטיו נחשפים כאן לראשונה, מסביר מוטי הוד את פשר התנהגותו של לניר. "כשאתה פותח את הפה אתה יודע איפה זה מתחיל, ולא יודע איפה זה נגמר‭,"‬ אמר.
אתה יכול להבין טייס ששומר עד מוות על סוד מדינה?
"כן. טייס כמו אבי, כן‭."‬ הוד ז"ל לא פירט, כמובן, מהו אותו סוד שהיה ידוע רק לבודדים בחיל האוויר שעליו הגן אבי לניר עד מוות בשבי הסורי. ואולם בראיון אחר, ששודר לפני שנים אחדות בערוץ ‭,1‬ אישר גם האלוף (מיל‭('‬ בני פלד ז"ל כי אבי לניר עונה בגלל סוד גדול שאותו לא חשף. "הוא מת בשבי אחרי עינויים קשים‭,"‬ אמר מי שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים.
"אתה יודע למה עונה למוות‭,"?‬ "כן‭,"‬ עונה פלד, לאקוני כתמיד.
זה דבר שאי אפשר לפרט אותו?
"כן, אי אפשר לפרט אותו‭."‬ סוד לאומי ברמה האסטרטגית?
"אני לא מתכוון לענות לך. הוא הצליח לא להישבר. הוא היה אמון על חלק מהדברים שחיל האוויר יודע לעשות. נאמר לו שאסור לדבר על זה, וזה הספיק‭."‬
הדברים של הוד ופלד מתחילים להסיר את המעטה מעל אחת מפרשיות הגבורה והמסתורין הגדולות בתולדות מדינת ישראל. מתחילים, לא חושפים. על הפרטים המלאים של הסוד שלניר ידע, אך לא סיפר גם בעת שעבר את העינויים הקשים ביותר, חל גם היום חיסיון. 31 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים אפשר להגיד רק שלניר היה אמון, בין היתר, על הפעלת מערכת נשק סודית ביותר.
צריך להבין שבימים שבהם לניר נצר את סודו עד נשימתו האחרונה, עדיין לא דיברו על ענייני ביטחון באופן כמעט חופשי כמו היום. באותם ימים, על רקע המלחמה הנוראה במזרח התיכון התפתחה מתיחות עצומה גם בין ארצות-הברית וברית-המועצות, שהיתה עלולה להתלקח לכדי מלחמת עולם שלישית.
בשנים שעברו מאז בכל זאת מתבררים יותר ויותר סיפורים על המלחמה ההיא, גם כאלה שהושארו בחשאיות גמורה. את אחד מהם חשף לפני שמונה שנים פרופ' יובל נאמן, מאבות פרויקט הגרעין הישראלי, בכינוס שארגן בוושינגטון חוקר האטום הישראלי ד"ר אבנר כהן והוא מובא בספר "מלחמת יום כיפור זמן אמת‭."‬
כמה ימים אחרי הפסקת האש חזר פרופ' נאמן מארוחת צהריים. במלחמת יום הכיפורים היה נאמן יועץ מיוחד למטכ"ל ואחראי על הקשר החשאי ישראל-ארצות-הברית בנושא הרכבת האווירית. בשובו מההפסקה גילה שמישהו שלח הודעה מערוץ התקשורת המוצפן שלו מול האמריקנים. התברר שהיתה זאת ראש הממשלה גולדה מאיר.
ישראל, כך הודיעה לשר החוץ הנרי קיסינג'ר, מוכנה לוותר על החרמון אם יחזירו הסורים 28 טייסים שבויים. מבחינת ישראל, כותבים המחברים רונן ברגמן וגיל מלצר, היה צורך דחוף להחזיר הביתה במיוחד את אחד הטייסים, סגן-אלוף אבי לניר. "לא רק בשל מצוות פדיון שבויים, אלא כדי להגן על הסוד שאצר בתוכו‭."‬ רק שגולדה לא ידעה כי כשניהלה את המשא ומתן כבר שילם לניר בחייו כדי לא להסגיר את פרטי אותה מערכת נשק סודית.
אבי לניר, האיש שלא דיבר, היה טייס הקרב הבכיר ביותר שנפל אי פעם בשבי האויב. ברון אווירי שסומן לכורסת מפקד החיל. יפה הבלורית והתואר של השחקים. 200 גיחות קרב, שלושה מיגים מופלים. ארבע פעמים, מהן שלוש תאונות טיסה קשות, יצא בנס. אחת מהן, פרשת "המיראז' השרוף‭,"‬ העשירה את פולקלור חיל האוויר. עזר ויצמן, הרוח הגדולה של חיל האוויר, זיהה בו רוח תאומה: "היו לו כוח והשפעה, קוראים לזה מנהיגות. שמו הולך לפניו עד היום‭."‬ גם מוטי הוד, יורשו של ויצמן בפיקוד על החיל, קילס אותו: "הבעיה היתה איך לא להעלות אותו מוקדם מדי לסוג התפקיד שהיה לי בראש‭."‬
מפקד אחר של החיל, איתן בן-אליהו, שתוך כדי מלחמה התמנה לפקד על טייסת מקבילה אמר עליו: "אילו אבי היה חי - היה אחד המפקדים הבולטים של חיל האוויר, והייתי מעז לומר שאפילו מעבר לחיל האוויר‭."‬ אבל אבי לניר צלל מתחת לכל המילים הגדולות. עקף אותן כמטרה זניחה. אף שחיל האוויר סימל מקצוע, בית וגורל, היה רחוק מכל שחץ גבהים. נקי מכל רהב טיסה. זה אולי היה סוד קסמו. "לא קיימת נוסחת פלא ליצירת הטייס האידיאלי‭,"‬ אמר פעם, "כל אחד מאיתנו הוא אישיות בפני עצמה, שבין השאר ניחנה באותן תכונות חיוניות לטיסה. טייס אינו מין אדם עליון, אלא אחד מן היישוב‭."‬
הקרבה צנועה, הרואיקה ללא עקבות, יש בסיפור הזה. אם אורי אילן סימן: "לא בגדתי‭,"‬ הרי אבי לניר לא הרשה לעצמו אפילו זאת. פן יסגיר גודל חירוף הנפש את גודל הסוד הנורא. מפקד טייסת מיראז'ים 101 החליט לא להישבר בחייו, לא להישבר במותו. "זה ששכב פה לא דיבר‭,"‬ סיפר סוהר סורי לטייס בני קרייתי שנשבה חצי שנה
אחר כך ושכב במיטתו של לניר.
בעברו הצבאי המוקדם טמון הצופן המפענח את אחריתו הנועזת. כשהיה חניך בקורס טיס, תרגל נפילה בשבי קשה. חוץ משמו ומדרגתו לא הצליחו חוקריו לדוג ממנו דבר. שנים אחר כך, כשייפול לשבי חייו, יהפוך אותו סודו לפלדה. יאטום אותו מול מגפי חוקריו. ייתכן שאפילו יצייד אותו בתחושת שליחות שם בגיהנום השבי.
יהא הסוד אשר יהא, תמיד יתיישר על פי פרשנות האופי ובאותם ימים של אש וצלילות מוות היה הטייס אבי, גבר צעיר ומגובש, בעל השקפת עולם ברורה. המדינה הפקידה בידיו סוד כמוס ביותר והוא, עד אלי קבר, התכוון לא לאכזב. "משורה משחרר רק המוות‭,"‬ לא היתה שורה משיר. היא היתה מיתוס שלתוכו צמח.

נכנס למרכז האש
הוא נולד בהרצליה ב‭1940-‬ בבית של רוויזיוניסטים. "חרותניקים‭,"‬ קראו להם אז. דודו היה אליהו לנקין, מפקד אלטלנה. אביו יעקב לנקין, הגיע מחרבין שבסין, עבד בפרדסים, היה סא"ל בצה"ל ובכיר מאוד במוסד. חמש שנותיו הראשונות עברו על אברהם לנקין, זה שם ילדותו, בלי לראות את אבא. יעקב לנקין, איש ללא גבולות, נדד בכל נתיבי הבריגדה - מצרים, צפון אפריקה, איטליה. רק כשגמר להילחם בגרמנים הרשה לעצמו את משפחתו.
האם הליכה עד הסוף עוברת בתורשה? בשנותיו המוקדמות של אבי הגורל מתאפק והביוגרפיה בנאלית. בית ספר עממי בתל-אביב, תיכון בוושינגטון, לשם נסע אביו בשירות המדינה. ב‭1959-‬ התייצב לצה"ל ובכלל לא חלם להיות טייס. "בפעם הראשונה חשבתי על טיסה רק אחרי שהתגייסתי‭,"‬ אומר סרן אבי בראיון השבוע עם רפאל בשן ב"מעריב‭."‬
ב‭,1960-‬ אנחנו בבית הספר לטיסה, שם הוא פוגש את המדריך אלוף-משנה (מיל‭('‬ יוסי חנקין. "אבי היה חניך שמיד התאפסתי עליו‭,"‬ מספר חנקין, "לא יודע למה בחרתי אותו, אבל הוא היה החניך המועדף שלי. אברהם לניר היה בן אדם מיוחד. ישר, אמין, נימוסי, אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה‭."‬ עזר ויצמן מזהה שבילד האוויר הזה יש הרבה יותר. מעבר לענווה הבוטחת מסתתרת נוסחה שבונה מפקדים בחיל האוויר. אבי, עכשיו הוא כבר לניר, נשלח לטכניון ללמוד הנדסת אלקטרוניקה. הקריירה שלו בחיל מתחילה לנסוק , והמוות מתחיל לארוב.
ארבע פעמים כמעט נהרג, עד שבסוף חשבו כולם שמלאך המוות ויתר עליו. פעם ראשונה זה קרה לו כשהיה מדריך בבית הספר לטיסה. טיסת לילה, הוא וחניך בפוגה מגיסטר מעל גבעת-ברנר. טייס ווטור מתבלבל, מתקרב מדי לפוגה, מקצץ לה את האף ואת חייו של החניך היושב לפני לניר.
לניר רואה את הגב של חניכו המת, מטוסו מתחיל לצלול. "עם חניך שנהרג, עם מטוס בוער הוא היה צריך לקבל החלטה לקפוץ ממטוס שאין בו כיסא מפלט‭,"‬ מספר הרצל בודינגר, לימים מפקד חיל האוויר. אבל אבי הצליח לפתוח את חופת המצנח, לזנק בפעם הראשונה בהיסטוריה מפוגה. כשנחת בשדות גבעת-ברנר ליטף את המצנח, מציל חייו.
הפעם השנייה היתה שלוש שנים אחר כך, בעת לימודיו בטכניון. באותו בוקר, אנחנו כבר באפריל ‭,1967‬ שחרר אותו המורה לחשמלאות עשר דקות מוקדם יותר. לניר הגיע לשדה התעופה לתפוס טיסת אימון. "איזה טיסת אימון? עושים מלחמה‭,"‬ אומרים לו בעקבות התקפת מיגים סורים על חקלאים ישראלים בעמק. "זה הרגע שכל טייס מחכה לו‭,"‬ מתלהב סרן אבי בראיונו לרפאל בשן.
תוך זמן קצר לניר וחבריו באוויר, הרמטכ"ל יצחק רבין צופה מהקרקע. 20 דקות פטרלו בגובה 15 אלף רגל באזור הכנרת. עד שהבקרה הודיעה להם: "יש לי מטרה בשבילכם בגובה נמוך‭."‬ הם טסו צפונה והבחינו ברביעיית מיג 21 כסופה עם קצות כנפיים באדום. המוביל פוקד להתהפך על הגב, להיכנס ל"שעה שש" של המטרה. "טסתי כשעין אחת מעיפה מבט אל המיגים ואחת אל המוביל‭."‬ ואז הודיע המוביל: "אנחנו שנינו הולכים על הזוג המזרחי‭."‬
לניר פתח בהכנות לדו קרב בצהרי היום, השיל מעליו את מכלי הדלק הנתיקים כדי להגביר את כושר תמרונו, ירה צרור מתותחיו כדי לבדוק את כיוונם ואז התקרב למיג. כשרק 200 מטר הפרידו ביניהם, עצר וחיכה. עד שנקודת הכוונון שלו התיישבה בדיוק על תא הטייס. ואז לחץ בבת אחת על הדק שני תותחיו. עם הירי הראשון פרצה מהמיג להבה שכמעט בלעה את העננים.
"לא הספקתי לשבור הצידה, ונכנסתי למרכז האש. המטוס שלי רעד, אך המשכתי לשלוט בו. פניתי מערבה ווידאתי פעולה תקינה של הגאים ומנוע. בשלב הראשון לא הצלחתי לראות כלום כי כל המטוס, כולל החלונות, היו שחורים מפיח. אבל לאט לאט הרוח סילקה את הפיח והראות השתפרה‭."‬ מיד דיווח: "פגעתי במיג‭."‬ "כל הכבוד. תחזור הביתה‭,"‬ הורתה הבקרה בהתלהבות קורקטית. הוא חזר עם חופה שחורה שכלל לא ברור איך אפשרה לו לנחות. כשיצא ממטוסו נדהם כמה אפל הוא. אפל עד כדי כך שהחבר'ה שחיכו לו ציירו באצבעותיהם את סמל חיל האוויר הסורי על הפיח.
מפקד חיל האוויר מוטי הוד המתין על הקו: "מאיפה אקח את כל בקבוקי הוויסקי בשביל כל מפילי המיגים‭,"?‬ צחק איתו. מפקד הבסיס נישק אותו, המכונאים נשאו אותו על כתפיים כל הדרך לטייסת. בפעם הראשונה נכנס מטוס ישראלי ללהבת מטוס מופל ולא אוכל. לניר עצמו לא שכח לשמוח שגם אויבו, טייס המיג הסורי שהפיל, נחת בשלום. אבל שמחתו הקטנה נבלעת בים הזחיחות. שישה מיגים בתוך שלוש שעות מפילה ישראל לסורים.
מפגשו השלישי עם המוות היה שנתיים אחר כך. אנחנו אחרי מלחמת ששת הימים, זאת עיצומה של ההתשה. לניר יורד על שיירת משאיות מצריות באזור התעלה. הוא צולל נמוך כל כך שרסיסים ממשאית תחמושת עמוסת מוקשים שמתפוצצת מחוררים באלפי חורים קטנים את מטוסו. עוברות עוד שנתיים והוא כבר מפקד טייסת ‭.101‬ הוא טס בצמד בתרגיל מול שני פנטומים. בניגוד להוראות מצטרפים עוד שני מיראז'ים למשחק. לניר נאלץ לנטוש לאחר שהמטוס שלו ושל בן זוגו התנגשו. לניר נפצע באופן חמור, אבל תוך שבועות ספורים כבר חזר לקוקפיט.
מה מלמדות אותנו כל ההתנגשויות, הנטישות והצלילות שבהן כמעט הגיע עד קרקעית חייו? ייתכן שהן לא מלמדות דבר, אבל גם לא משאירות כל שובל של מחשבה קמיקאזית. אבי לניר היה טייס מחושב וקפדן. סומך על ידו שלא תרעד, על הכרתו שלא תתערפל, משוכנע שה"קילינג אינסטינקט" האווירי שלו יזהיר אותו מפני כל מארב, יחלץ אותו מכל תאונה.

יחסים מתהדקים
היחסים עם מיכל היו למעשה תאונה אידאולוגית. היא מבית של מפא"יניקים, הוא מבית של חרותניקים. משפחות משני צדי הדגל. "אהבה כמו של רומיאו ויוליה‭,"‬ היא אומרת. בראשית שנות השישים, צריך לזכור, לצבע המפלגתי יש עדיין משמעות. אמנם סיסמתו של בן גוריון, "בלי חרות ומק"י‭,"‬ איבדה כבר אוויר, אבל רק תחושת חורבן מרחף ערב ששת הימים הצליחה להביא את בגין לממשלת אשכול.
מיכל ואבי הכירו בחיל האוויר. הוא היה טייס צעיר, היא היתה מדריכה במדמה טיסה. הוא פרא אדם, רוצה לעשות עליה רושם. צולל ל"בזים" מעל ביתה בקריית-חיים ונידון ל‭21-‬ ימי מחבוש. היא מסרבת להתרגש, היא כבר יודעת משהו על המקצוע ההימורי הזה. ב‭,1953-‬ עוד כשהיתה ילדה, נהרג בהתרסקות בן דודה הנווט.
היחסים המתהדקים בין אבי למיכל מציפים את הזיכרון במותו של בן משפחה אחר. הדוד שלו, אליהו לנקין, היה ממפקדי האצ"ל בירושלים, הארגון שהתנקש בחיי הדוד שלה, אריה פולונסקי ב‭.1939-‬ פולונסקי, בן 33 במותו, היה מגויס מטעם ההגנה לבולשת הבריטית ונחשד בשיתוף פעולה עם הכובש. בעקבות מותו גוזרת משפחתה של מיכל תיעוב נצח על הרוויזיוניסטים. אבל אופיים הנוח של בני הזוג ממתן את העוינות הזאת.
חתונתם היתה מפגש של אנשים שלא חלמו אף פעם לשבת באותו צד של השניצל. אבל הפעם יגאל אלון לצד משפחת לנקין ואנשי חרות מלווים את הצעירים לחופתם. מיכל ואבי לניר, עכשיו זוג צעיר, התחילו לנדוד בין בסיסי החיל. כמה שנים, בעת שאבי למד בטכניון, התגוררו בחדרון ללא שירותים בקיבוץ לוחמי-הגטאות. כשנה לפני מלחמת ששת הימים נולד להם נועם, עוד כמה שנים תבוא נורית. בתעלה השתוללה האש, וכל פעם היה חסר אבא אחר משיכון הטייסים, ופני המשפחה כפני ההתשה.
משפחת לניר מאבדת אז שני חברים. שמואל חץ נהרג והנווט שלו מנחם עיני נשבה. הלנירים מאמצים את ילדי עיני. "אני רק ידעתי שלילדים שאבא שלהם בשבי נורא כיף‭,"‬ אמר נועם, אז בן ארבע, בראיון לריקי כהן ב"סופשבוע‭."‬ "לקחו אותם לשיט תענוגות באיטליה, הם קיבלו מכתבים. תסכל אותי שהוא אבא שלהם לא פחות מאבא שלי‭."‬
רולטת המוות מסביב והאבא הנעדר, הפכו את נועם לילד הפרא של הבסיס. פעם אפילו ירה את מצנח הנחיתה ממיראז' בעמדת יירוט. אבל במקום לכעוס, הכל פינקו. מי יעז לגעת בילד של לניר? מיכל, בזמן הזה, כאילו מכווצת את תודעתה. לה היה חשוב לדעת רק מתי הוא חוזר. לא לאן טס, לא מה עשה. רק מתי הוא חוזר.
"אני עצמי לא רציתי לדעת על הסודות של אבי‭,"‬ היא אומרת, "רק פעם אחת הייתי שותפת סוד, כשהמיראז'ים הראשונים הגיעו בשבת לבסיס בחצור. וזה היה יותר מדי בשבילי. העדפתי לא לדעת יותר סודות‭."‬ האם אלה השנים שבהן הושתל בלניר סודו? האם כאן נצרב לשתיקת מוות, הושבע לשותפות חרש שתחרוץ את גורלו? מה שברור הוא שכמעט לא היתה משימה מיוחדת שנעשתה בלי שיידע. בשל הכשרתו בטכניון אפשר היה להתייעץ איתו. בין השאר היה אחד מטייסי הניסוי של ה"טכנולוג‭,"‬ אב הטיפוס שקדם למטוס הקרב הישראלי "כפיר‭."‬

מיכל מתפרצת
מלחמת יום הכיפורים מוצאת את אבי לניר ליד סטיק הפיקוד של טייסת מיראז'ים ‭.101‬ זאת טייסת הקרב הראשונה שהוקמה ב‭.1948-‬ היא היתה ממוקמת בבסיס חצור שליד גדרה, לא רחוק מאחותה הבכורה בתל-נוף. עם פרוץ המלחמה מפנים את נשות שיכון הטייסים על ילדיהן לבית ההארחה "נעורים" בשרון.
בחצור נשארים רק הלוחמים. בימים הראשונים, לניר כמעט לא טס. כמפקד טייסת הוא בטלפונים, בישיבות מטה, בניהול טיסות, בהתמודדות עם טילי האימה. בסרט בן שמונה שניות שצולם ביום השני למלחמה נראה אבי, סרבלו פתוח, עומד מאחורי קבוצת טייסים. חצי חיוך מרחף על פניו, כאילו ניסה לבזוק ביטחון על כל העגמומיות ההיא.
כשהוא מול המצלמה לא יודע לניר שמיכל אשתו איבדה שניים מיקיריה במלחמה. שבוע לפני שנופל בעלה בשבי, נהרג אחיה הקטן ישראל ברזילי בגדודו של קהלני בעמק הבכא. בן דודה אריק פולונסקי-לביא, שנקרא על שם הדוד המת, נהרג מעבר לתעלה כששירת כקצין חימוש בצנחנים. מיכל לניר עדיין משוחררת ממועקת הבשורה, אך מריחה פורענות.
בפעם האחרונה היא נפגשת עם אבי בערב שלפני נפילתו. אוטובוס מסיע את נשות הטייסים מ"נעורים" לחצור לבקר את בעליהן. הפגישה בבסיס רק מגבירה את דכדוכה. לקראת חצות היא חוזרת ל"נעורים‭,"‬ מרגישה שהיא חייבת לתפוס כמה מילים עם חברתה הטובה אסתר עיני, אשת מנחם. נכנסת אליה, מודיעה לה קצרות: "מחר מגיע האסון‭."‬
13 באוקטובר, היום השמיני למלחמה, עשר וחצי בבוקר. מיכל מתקשרת לבסיס. על הטייסים נאסר לקבל שיחות פרטיות והיא נאלצת לבלף. אומרת שהיא צריכה את אבי לשיחה בתפקיד. מעבירים אותה למרכזייה. "הרגשתי נורא שאשתו של לניר צריכה לרמות‭,"‬ היא מתוודה. מדווחים לה
שהוא בדיון והיא לא רוצה להפריע. מבקשת להודיע לו שיתקשר אליה. אבל הדקות נוקפות והוא לא חוזר. והיא מתקשרת שוב. "אה, כן‭,"‬ המזכירה נזכרת, מתנצלת ששכחה להודיע לו והוא כבר ממילא יצא. "צעקתי כמו מטורפת‭,"‬ סיפרה מיכל, "זאת היתה הפעם היחידה שבה התפרצתי, אבל אולי אם הייתי מדברת איתו הוא לא היה עולה לטיסה ההיא‭."‬
בעשר וחצי לערך, השעה שבה טלפנה אשתו, הגיע לניר למטוסים. "הוא נראה מותש מאוד‭,"‬ מספר סרן גדעון דרור שהיה בכוננות הזנקה. "אמר שהוא לא טס הרבה זמן ושהוא רוצה להחליף אותי. אמרתי שאולי ילך לנוח, אבל הוא התעקש‭."‬ שניות אחרי שהתיישב במטוס הוזנק סא"ל אבי לניר לטיסתו האחרונה.
זאת היתה טיסת פטרול בצפון. זוג מטוסי מיראז‭.'‬ אבי לניר מספר אחד, יהושע שלן מספר שתיים. לניר חשש מטילי הנ"מ הסוריים. בתדריכיו הזהיר את הטייסים לא להתקרב לעומק השטח הסורי. אבל באותו בוקר לא נכח בתדריך הטייסת וכנראה לא היה מודע למארב טילי קרקע-אוויר סוריים ניידים שהוצב במהלך הלילה. הוא נסק לגובה 12 אלף רגל, טס מעל קו החזית. נראה שהבחין מתחתיו בעצם בוהק, חשב שזה מטוס אויב וביקש לתקוף אותו.
ואז מהשמים הגיח הטיל. שלן עוד הספיק לצעוק "לשבור" ולחמוק, אבל לאבי זה היה מאוחר מדי. הטיל פגע בחלק האחורי של המיראז' שלו. הוא הצליח להסיט את מטוסו לכיוון ישראל, אך כשנטש החזירה הרוח את מצנחו למזרעת בית ג'אן בשטח הסורי, לא רחוק מעמק הבכא. קצין מחטיבה 9 של השריון צפה במחזה מרחוק במשקפת שדה: "ראיתי שני טילים עולים לשמים ואז מצנח שיורד לקו של הסורים‭."‬
לניר לא התעסק עם המצנח שלו. הוריד אותו במהירות, פתח בריצה, הסתתר מאחורי גל אבנים. התארגן מרדף מי יגיע אל הצונח. אלה מבקשים ללכוד, אלה מנסים לחלץ. שלוש שריוניות סוריות, לרוע המזל, הגיעו ראשונות. לניר קם על רגליו והלך עד לאחת השריוניות. מלווה בשלושה חיילים הועבר ממנה לג'יפ. והג'יפ הסתלק במהירות, נבלע עמוק בשטח האויב.

יש פה מישהו?
משלא שב לבסיסו ונודע כי צנח בשלום והוא בידי הסורים, החווירו מעט הבכירים בחיל האוויר שהיו שותפי סוד למה שידע לניר. בינתיים בטייסת בחצור נמשכה המערכה. מחליפו של לניר בפיקוד על הטייסת, הרצל בודינגר מספר: "כל הזמן היו שואלים: 'איך אבי היה עושה‭,'?‬ עד שאספתי את כולם ואמרתי שאבי היה רוצה שהטייסת תמשיך לתפקד בצורה הכי טובה‭."‬ באותם ימים טרופים לא ידעו דבר על לניר. אפילו הטלוויזיה הסורית שאהבה להשתחצן בשלל הטייסים שבידיה העלימה אותו.
הטייס עמיחי רוקח היה מרחק אנחה מלניר, אך גם עדותו זרועה עילפון והזיה. רוקח הופל יום לפני אבי. הוא ניסה להימלט משוביו, הם פתחו באש, פצעו אותו וריאתו נכרתה. עמוק באחד מרגעיו המעורפלים שמע את אבי מדבר. מאיית את שמו, כנראה לחוקרי המודיעין הסורי. "ואז אבי שאל: 'יש פה מישהו‭.'?‬ אמרתי לו: 'רוקח כאן‭.'‬ הוא שאל מה קרה לי, אמרתי לו שהוציאו לי ריאה. שאלתי מה איתו והוא אמר: "אני יצאתי קשה מאוד וזהו. יש לי שברים ברגליים וזהו‭."‬
תא"ל (מיל‭('‬ אברהם עשהאל, שאיבד את רגלו במהלך נטישת מטוסו, אושפז באותו בית חולים, כנראה סמוך אליהם. "היה פרגוד ושמעתי מישהו נאנק בכאבים מאוד קשים. אחרי זה היה שקט. אחרי זה תוך כדי כאב הוא התחיל לשאול שאלות. הוא די לחש, לא כל כך שמענו אותו ואז אני שומע את רוקח שואל: אבי? לניר? ולי זה מיד קפץ. אני ידעתי מי זה אבי לניר, מפקד טייסת ‭,101‬ מפקד טייסת המיראז'ים. היה דו שיח, לא את כולו אני זוכר, אני זוכר רק שרוקח אמר: 'אני לא שומע אותך' ואז הוא אמר: 'שברו לי את הרגליים' ואחרי זה הוסיף: 'שברו לי את העצמות‭."'‬
העדויות האלה הן מהשלב שבו הוחזקו השבויים בבידוד. מנסים לכווץ נוכחותם לגודל עובר ברחם התופת. אין שעון, אין זמן, אין אור, אין חושך. עדות מאוחרת יותר היא של אלוף-משנה (מיל‭('‬ בני קרייתי שנפל בשבי באפריל 1974 והגיע לבית החולים שבו הוחזק לניר. "נכנס אלינו אדם בעל עמדה שהצביע על מיטה מסוימת ואמר: 'כאן, על המיטה הזאת, היה מפקד טייסת שמת‭.'‬ אחר כך הניף הסורי את אגודלו כאילו רצה לסמן: 'הוא היה גבר‭,"'‬ סיפר לעיתונאי אליעזר יערי, טייס לשעבר ופקודו של לניר. קרייתי ניסה לקבל עוד פרטים. איך קרה? מה קרה? אבל ההוא רק חזר והניף את אגודלו ובסוף חתך את השיחה ויצא מהחדר כמי שדיבר יותר מדי.
עדות שלא פורסמה על כך שלניר נפל בחיים לידי הסורים סיפקה לפני שנה נציגת הצלב האדום בתל-אביב. ב‭17-‬ באוקטובר, בנוכחות הרב של דמשק, כך דיווחה, נקברו 17 חיילי צה"ל שגופותיהם הוחזקו בידי הסורים, אך שמותיהם לא נמסרו. "אבל בפועל החזירו הסורים יותר גופות‭,"‬ אמרה מיכל לאשת הצלב האדום, "דבר המעיד על זה שאנשים מתו בשבי‭."‬ הנציגה אישרה את דבריה. יותר מזה מיכל אינה יודעת. כשביקשה לדעת מי היה הנציג של הצלב האדום בסוריה באותה תקופה, ענתה לה הנציגה: "את הפרט הזה נוכל למסור, רק כשימלאו למלחמה 50 שנה‭."‬
כשמלאו ארבעה חודשים לנפילתו של אבי לניר ריחף לכאן הד"ר קיסינג'ר ובכנפיו רשימת השבויים החיים בדמשק. כפי שהסיסמוגרף האסוני לא שיקר לה באותו יום שצלצלה לטייסת, כך לא ישקר למיכל גם הפעם. היה ברור לה שאין הרבה למה לצפות. "היתה לי תחושה רעה שאבי לא ברשימה. לקחתי כדורי שינה וישנתי בלי לקום‭."‬ כשהתעוררה מטושטשת ידעה כבר סופית שהוא איננו. "איבדתי תקווה שאראה אותו שוב‭."‬
אחרים המשיכו בכל זאת לקוות, עד שגופתו של אבי הוחזרה ב‭6-‬ ביוני ‭.1974‬ שנתיים אחר כך קיבלה המשפחה בשמו את עיטור העוז. בתעודה המלווה נכתב: "סא"ל אברהם לניר צנח והגיע חי לקרקע. נתפס ונלקח בשבי. סא"ל אברהם לניר עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית‭."‬ על מצבתו של אבי רשום שמת ב‭13-‬ באוקטובר, היום שבו נטש את המטוס. "אבל ברור שהוא לא מת ביום הזה‭,"‬ אומרת מיכל, "אנחנו אפילו לא יודעים באיזה תאריך הוא מת‭."‬

המון נקודות סתומות
ובתוך כל אי הוודאות הזאת, התחילה סריגה של חיים חדשים. נועם זוכר שב‭18-‬ בפברואר, שלושה ימים אחרי שהודיעו על מות אבא, ציין יומולדת שבע. כל הבסיס התגייס לחגוג ליתום החדש. מה שהטריד אותו אז היה רק אם החברים מהכיתה יגיעו או לא יגיעו. חיכה להם על כביש הגישה לבסיס וחש הקלה כשראה את המכוניות באות. הרצל בודינגר, יורש בעל כורחו של אבא, זימן אותו ל‭,101-‬ לגדל אותו כ"בן של הטייסת‭."‬
נועם מחזיק היום בחברת אינטרנט משגשגת, וגר בבית גדול ברמות השבים. אב לשלושה. יש לילות שהוא יושב על מיטתה של בתו רוני, מספר לה סיפורים עליו ועל אבא. "זה לא שבאמת אני זוכר הכל, אבל אני מעביר לה קווים חיים לדמותו של אבא‭."‬ לפני כשנה ארגן מפגש גדול לזכרו של אביו בחצר ביתו. כל מי שיכול היה לספר משהו על אבי לניר היה שם.
הוא ואחותו נורית עושים הכל כדי להחיות את זכרו של האב ולדעת מה עבר עליו בשבי. הימים האחרונים, הדקות האחרונות. אין להם מנוח. גם לנורית יש שלושה ילדים וחלומות קבועים על אבא. "באחד מהם אני רואה אותו כפות בסרבל‭...‬ אני לוקחת אותו ויחד עם אמא רוחצת אותו. בחלום אחר אנחנו רצים על הדשא של חצור. רצים וצוחקים כל הזמן‭."‬ נורית היתה רק בת שלוש כשנפל אבא, ולמרות זה היא מרגישה שהיא מכירה אותו מצוין דרך הסיפורים של אמא.
מיכל לניר היא ד"ר לפילוסופיה יהודית, מרצה ומנחה בסמינרים. עשתה תואר שני בקבלה, מאמינה מאוד בגורל. לא התחתנה שנית. יודעת שבפרשה של בעלה נשארו המון נקודות סתומות, מערבולות אוויר רוחשות. "זה סיפור שאף פעם לא יהיה גמור‭,"‬ היא אומרת, "כשבני פלד בא להודיע על עיטור העוז, אמר שרק יודעים מה אבי לא גילה בשבי‭."‬ מה היו מחשבותיו האחרונות? מתי בדיוק מת? למען מה החליט למסור נפשו? זה מה שמענה את הדעת בכל הסיפור המפותל הזה.

_______________________________________


וסיפור נוסף שפורסם באתר פרש  ב- 4.7.2007
לפני שלוש שנים בערך, נכנסה אשה לתחנת דלק, היא תדלקה והושיטה למתדלק את כרטיס האשראי שלה. הוא הסתכל בכרטיס ואמר לה:
"שם המשפחה שלך לניר? פעם היה טייס עם אותו שם משפחה. לניר. הוא היה איש.... אגדה."
האשה אמרה: מה אתה זוכר על הטייס הזה?
הוא אמר: אם אני זוכר נכון, קראו לו אבי, כן אבי לניר. הוא היה טייס בכיר מאד, ידע את הסודות הכי שמורים בחיל-האויר. במלחמת יום-הכיפורים הוא נפל בשבי הסורי. הם עינו אותו אבל הוא לא דיבר. הם עינו אותו עד מוות."
האשה אמרה: אתה יודע, אני הייתי אשתו. היום נולדה הנכדה השישית שלנו. ששה נכדים. זאת הנקמה שלנו בגורל"
שניהם, מיכל לניר ומוכר הדלק עמדו ובכו.

אחרי מותו קיבל אבי לניר את עיטור העוז. בתעודה נכתב:
סגן אלוף אבי לניר צנח והגיע חי לקרקע, נתפס ונלקח בשבי. עונה למוות ע"י חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית."

מוכר הדלק זכר את הסיפור של אבי לניר. אני לא שמעתי עליו כלום עד להכנת הערב הזה. אני מוכרחה להגיד ששאלתי הרבה אנשים אם השם אבי לניר אומר להם משהו. רובם אמרו: לא.
אני מקווה שאחרי הערב הזה אתם תספרו עליו כי אנשים שמספרים עליהם סיפור, לא מתים...
אבי לניר יכול היה לחיות. הוא יכול היה לראות את הילדים שלו ואת הנכדים שלו. הוא מת, כי הוא בחר לשתוק.
היו שבויים שדיברו. היה קצין מודיעין אחד שלא יכול לעמוד בעינויים וכתב לסורים אנציקלופדיה שלמה על צה"ל ועל מדינת ישראל. למה לניר שתק? איזה סודות הוא ידע?
אבי לניר ידע על מערכת נשק סודית של חיל האויר4 שגם היום, 34 שנה אחרי המלחמה, אסור לדבר עליה. בממשלה של גולדה היו אולי שני שרים שידעו מה שאבי ידע. חוקר האטום יובל נאמן סיפר כי כמה ימים אחרי הפסקת האש שלחה גולדה הודעה חשאית לאאמריקאים וביקשה להכנס למשא ומתן עם הסורים: החזרת החרמון לסוריה תמורת החזרת 28 שבויים הביתה. בין השבויים היה אבי לניר. לגולדה היה דחוף מאד להחזיר אותו הביתה פן לא יעמוד בעינויים וידבר. גולדה לא ידעה שכשההודעה הזאת נשלחה לאמריקאים, לניר כבר לא היה בין החים.
אשתו אומרת:
החיים הם ערך מקודש אבל יש ערכים שעומדים מעל לערך של קדושת החיים. אבי מת מתוך אמונה ומתוך שלמות עם מה שהוא עושה, אם הוא היה מדבר הוא לא היה יכול לחיות עם זה. לא הוא.
אבי לניר: חלומה של כל אמא יהודיה. עלם חמודות, יפה תואר, אהוב הבנות, ילדים היו הולכים אחריו כמו אחרי החלילן מהמלין. בחור מבריק, עם המון קסם איש/י, עם כושר מנהיגות.
מיכל הכירה את אבי בבסיס חיל האוויר בחצור. אמא שלה אמרה לה:
לחבר שלך יש שתי מגרעות איומות. הוא יהיה טייס, והוא בא ממשפחה רוויזיוניסטית. מיכל באה ממשפחה מפאיניקית. ולא רק זה, הדוד שלה, אריה פולנסקי, נרצח ע"י האצ"ל כי נחשד בשיתוף פעולה עם הבריטים. עכשיו היא מתחתנת עם אבי לניר שהדוד שלו היה מפקד אלטלנה.
אהבה כמו של רומאו ויוליה.
אבי לניר ניצל בנס ארבע פעמים ממוות בעת טיסה. ארבע פעמים הוא צנח בשלום. ואז, בא ה-13 באוקטובר 73.
מיכל פוגשת את אבי בפעם האחרונה בלילה שלפני ה-13 באוקטובר, בבסיס בחצור. אחרי הפגישה היא נכנסת לחרדה נוראה והיא אומרת לחברה שלה: מחר יגיע האסון.
ב-13 באוקטובר, מתרחשת שורה של ארועים שמיכל קוראת להם חוסר מזל היסטרי. עשר וחצי בבקר. מאז הפגישה עם אבי אמש מיכל בחרדה איומה. מתקשרת לבסיס ומבקשת את אבי. "מלחמה, אין שיחות פרטיות" עונה המזכירה.
"זה בקשר לתפקיד שלו" מיכל משקרת. היא מוכרחה לדבר איתו, לומר לו שלא יצא היום לטיסה. לא היום...
אבי בדיון.
"תגידי לו שיתקשר לאשתו" היא אומרת למזכירה. מיכל מחכה. כל רגע כמו נצח. ואבי לא מתקשר. היא מתקשרת שוב.
המזכירה אומרת: אוי, מצטערת, שכחתי להגיד לו. הוא כבר יצא."
בשעה שבה טלפנה מיכל, אבי מגיע למטסים. עד אותו יום, היום השמיני למלחמה, הוא כמעט לא טס. כמפקד טייסת 101 הוא עסק בענייני פיקוד: ישיבות מטה, טלפונים, הערכות מצב. הוא מותש אבל מתעקש להחליף את הטייס שנמצא בכוננות והוא עולה לטיסה. טיסת פטרול בצפון.
המטוס שלו נפגע ע"י טיל סורי. החיילים למטה ראו שני טילים עולים לשמים ומצנח יורד למטה ממש על הקו של הסורים. והנה עוד ביש מזל: אבי מצליח להסית את המטוס שלו לעבר ישראל, אבל כשהוא נוטש אותו הרוח סוחפת את המצנח שלו לשטח הסורי לא רחוק מעמק הבכא.
לניר צנח בשלום. הוא רץ לכיוון סוריה... מנסה להסתתר, עכשיו מתחיל מרדף מי יגיע אליו יותר מהר הסורים או צה"ל. הסורים הגיעו ראשונים. לניר קם, הלך לעבר שריונית סורית שחיכתה לו, אחר-כך הועבר לג'יפ ונעלם.
מאותו הרגע לא ידעו עליו כלום בארץ.
הטלויזיה הסורית נהגה להראות את הטייסים הישראלים שנפלו בשבי, את לניר העלימו.
יש עדויות של שבויים שלנו שלניר נשבה כשהוא חי. מישהו שמע אותו מאיית את השם שלו לחוקרים. אותו שבוי שמע אותו לוחש: שברו לי את הרגלים, שברו לי את העצמות.
מתישהו, קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, מגיע לארץ עם רשימת השבויים החיים בדמשק. למיכל ברור: אבי לא ברשימה.
בשישה ליוני 74 גופתו מוחזרת לארץ.
איתן הבר, חברו הטוב של אבי לניר, אומר עליו:
הוא היה האיש המושלם ביותר שהכרתי מעודי. אבי ממלא את חיי. בדמיוני אני מפליג אל בית הכלא הסורי, מה אמר? מה חשב כשפגעו בו הצליפות והמכות?
האיש הצעיר הזה יכול היה להיות רמטכ"ל או ראש ממשלה אבל בסופו של דבר הוא זה שקבע את גורלו כשבחר לשתוק עלד מוות.
ומיכל אשתו אומרת עליו:
הוא היה גיבור חיי.

___________________________

סרטון וידאו על אבי לניר מ 1998

סרט וידאו: אבי לניר הקרב האחרון

כתבה ממקור ראשון, מאי 2017
 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה