הצל"ש לא יקהה את הכאב

הצל"ש לא יקהה את הכאב / מתן צורי - כתבה מידיעות אחרונות 30.8.07 ומהקיבוץ 7.9.07

בכניסה לבינת-ג'בל נתקל הטנק של צוות חנוך באש תופת. כך התחילה המלחמה עבור סרן חנוך דאובה (עין-צורים), מפקד פלוגה א' בגדוד 53, חטיבה 188. "פתאום ראינו שני כדורי אש, טילי אר-פי-ג'י, עוברים לנו מול העיניים", הוא נזכר. "הם פספסו אותנו במטרים בודדים. מייד פתחנו באש והורדנו חוליה". הצוות של המ"פ חגג לעצמו את הניצחון. מכאן הייתה המטרה לסייע לצנחנים באש טנקים ולחסל את חיזבאללה. "היה לנו ברור שאנחנו מנצחים", אומר תותחן הטנק, סמ"ר ולדימיר נבושצ'יקוב. "זאת לא הייתה שאלה בכלל".

זה היה הלילה שבין 9-8 באוגוסט. הם הגיעו בבטחה לאזור המוגן. שם קרא המג"ד, סא"ל משה כץ, לחנוך והטיל עליו את המשימה הבאה. "ראיתי משהו בעיניים שלו, משהו מודאג", משחזר חנוך. "הוא אמר לי שהצנחנים צריכים עזרה דחוף". זאת הייתה שליחות מסוכנת: להיכנס לתוך השטח שבשליטת חיזבאללה ולחלץ משם לוחם סיירת צנחנים שנפצע קשה, רופא שטיפל בו וגופה של לוחם שנהרג. "היינו צריכים להיכנס לכפר בשקט-בשקט, לא למשוך אש, לא לירות. להביא את הפצוע. ידעתי שזאת משימה מחורבנת, אבל היה לי ברור שאני מבצע אותה. חזרתי לטנק ויצאנו לדרך".

חילוץ, לא לחימה 

הם לא ידעו לאן הם נוסעים. גם מפות לא היו להם. הם קיבלו הכוונה בקשר ממזל"ט שטס מעליהם. הנהג, סמ"ר עמיר פולונסקי (עין-חרוד מאוחד), קיבל הוראה "להמשיך לנסוע כל הזמן ולא לעצור". סמל איתי בניאל, מפקד הטנק, הונחה לקחת פיקוד אם חנוך ייפגע. הטנק הבודד דהר בדרך לעיירה תחת אש. חנוך: "ראינו את המחבלים אבל לא רצינו לירות, לא רצינו למשוך תשומת לב. המטרה הייתה חילוץ, לא לחימה". היה עליהם לעבור מדרון תלול, מדורג בטרסות. "כל ירידה למטה הייתה כמו צניחה", נזכר עמיר. "נפילה - ובום. עוד נפילה - ובום. ככה בערך עשרים טרסות. הייתי בטוח שאני הולך לפרוק זחל, ואז אנחנו באמת בבעיה רצינית". באחת הנפילות נשברו האנטנות. הקשר עם המזל"ט נותק. מכאן ואילך הם קיבלו הוראות נסיעה ב"טלפון שבור", בתיווך המג"ד.

הטנק חצה את הרחוב הראשי של העיירה כשהוא סופג אש מכל הכיוונים. הוא נעצר ליד בניין החיזבאללה שזכה לכינוי "המפלצת". זה היה בניין רב-קומות שמכל חלונותיו נורתה לעברם אש כבדה. הם אספו את הרופא של סיירת הצנחנים עם החייל הפצוע, סמ"ר מורן כהן (אשדות-יעקב איחוד), ועם גופתו של אורן ליפשיץ ז"ל (גזית). הדוקטור המשיך להנשים את מורן בתוך הטנק. "לא היה מקום לסיכה בטנק וגם לא ניתן היה לירות", מסביר חנוך. "בעצם כל מה שנותר לנו לעשות היה לברוח כמה שיותר מהר". איתי: "הדוקטור אמר שחייבים לפנות את מורן במהירות, כי מצבו מידרדר אבל יש לו סיכויים טובים לצאת מזה בשלום".

"חשבתי שכולם מתים" 

הם שעטו במהירות בדרך למנחת המסוקים. האזור היה חשוף לירי טילים, כך שהמסוק יכול היה לנחות רק לרגע אחד. צוות לוחמים של יחידת החילוץ 669 עזר לפנות במהירות את הפצוע ואת ההרוג. ארבע דקות עמד המסוק על הקרקע. הטילים שנורו לעברו פספסו אותו רק בשניות. "הייתה תחושה של הקלה", מספר איתי. "ברגע שהעלו את מורן למסוק הרגשנו שעמדנו בגבורה במשימה".

אבל ביציאה מבינת-ג'בל השיגה אותם התופת. ארבעה טילים נורו לעברם בזה אחר זה. שניים פגעו. הראשון פגע בצדו האחורי של הטנק וגרם לשריפה. "כל המערכות קרסו", מספר עמיר. "לא היה קשר פנים ולא קשר חוץ. הייתי בטוח שכולם מתים מאחור, שאני לבד. נזכרתי מה חנוך אמר לי כשיצאנו לפעולה: לנסוע ולנסוע".

ואז נחת הטיל השני, הפעם על הצריח. חנוך נפגע מההדף, נכווה בעיניו וחטף רסיסים בראש. ולדימיר נפגע בידו וברגלו. איתי נפצע קשה עוד יותר: הוא נפגע מרסיס בצווארו והחל לדמם. "הכול הפך שחור", הוא נזכר. "לא ראינו כלום בתוך הטנק. הגוף שלי התחיל להתמלא דם. הרגשתי שאלה השניות האחרונות בחיים שלי". חנוך התאושש מהפגיעה מייד, ראייתו שבה אליו באופן חלקי, והוא מיהר לחסום בידיו את פרץ הדם מצווארו של איתי. "חשבתי שעמיר נהרג, שהטנק נוסע מעצמו. הפחד שלי היה שנצנח לתהום בדרך". אבל עמיר היה היחיד שלא נפגע. הוא המשיך לנהוג עד שהטנק נעצר מבלי יכולת להמשיך.

כשהעשן בטנק התפזר התחילו להתברר הנזקים. הצוות מצא מסתור מאחורי קיר אבנים. ברור היה שאיתי זקוק לפינוי מיידי. עמיר פתח תחבושת והצמיד אותה באגרוף לפצע שלו, כדי לחסום את הדם. צוות של מ"פ אחר בגדוד הגיע לחלץ אותם. הם פונו לנקודה שבה ישבה סיירת אגוז וקיבלו שם טיפול ראשוני מרופא היחידה. משם המשיכו עוד קילומטר במסע אלונקות, עד למסוק שלקח אותם לרמב"ם. "כששכבתי שם ראיתי את איתי מתחיל לרעוד, לפרפר", מספר חנוך. "הוא התחיל לאבד הכרה והצוות הרפואי החל להנשים אותו".

בבית החולים טיפלו בהם במהירות. כשהתאוששו מעט, השאלה הראשונה שלהם הייתה מה שלום החייל שחילצו. התשובה הכתה בהם. מורן נפטר במסוק, דקות אחרי ההמראה. "לא משנה מה עשינו, איך נלחמנו ואיך חילצנו - התוצאה הסופית היא שקובעת", אומר חנוך. "לא הצלחנו להציל את מורן. אין יום שאני לא חושב על זה: הרגשת הפספוס, שלא עמדנו במשימה". זו הייתה התחושה של עמיר, ששוחרר לביתו בקיבוץ. הוא ישן 14 שעות ברציפות, התעורר, התלבש וחזר לגדוד, למלחמה. חנוך היה מאושפז שבוע וחצי, ואחר כך חזר גם הוא לפלוגה. זה כבר היה לקראת סוף המלחמה.

הם לא הכירו את מורן ז"ל, אבל הם מרגישים שגורלם נקשר בגורלו. אחרי המלחמה נוצר קשר הדוק בינם לבין בני משפחתו. "יש לי הרגשה כזאת שאני רוצה להכיר אותו ואת אורן", אומר איתי. "אני מסתכל על התמונות שלהם וחושב מי הם היו, מה הם חשבו, איזה בני אדם הם היו". הוא עצמו עדיין נמצא בשיקום. אחד הרסיסים פגע קרוב מאוד לחוליה בגבו, והרופאים המליצו להשאיר אותו שם. עמיר השתחרר ועובד בכפר הסטודנטים "אשלים" שבנגב. ולדימיר מחפש עבודה. חנוך נשאר בקבע. בימים אלה הוא נמצא באימון ברמת הגולן. הם משתדלים לשמור על קשר. נפגשים מדי פעם.

הפגישה הבאה שלהם תהיה בטקס קבלת הצל"שים. איתי, עמיר וולדימיר יקבלו צל"ש ממפקד האוגדה. חנוך קיבל בתחילת השבוע את עיטור העוז. "הצל"ש לא יקהה את הכאב", אומר חנוך. "במבחן התוצאה לא עמדנו. לא הצלנו את חייו של מורן". ארבעתם יישארו עם זיכרון המראות הקשים, זעקות הכאב והפחד. ארבעתם יודעים שהיו מוכנים לעשות הכול שוב, כדי להציל חיים של חבר, גם אם לא הכירו אותו. "אנחנו לא מורמים מעם", מצטנע חנוך. "קיבלנו משימה ויצאנו לבצע אותה על הצד הטוב ביותר".

הם חזרו מהמלחמה הזאת עם הרבה תובנות. הסערה הציבורית סביב מחדלי המנהיגות הכעיסה אותם. "אנחנו צריכים ללמוד מהטעויות שלנו ולתקן בצורה יסודית", אומר חנוך. "לא צריך לכסח כל הזמן. לצערי, אנחנו קצת רדודים. מתעסקים באמצע המלחמה במניות של חלוץ או בבתים של אולמרט. צריך לחשוב בצורה שורשית, של רעות ואהבת הארץ, להיות טובים יותר איש לרעהו. זה יהיה החוזק שלנו". איתי: "המלחמה הזאת גרמה לי להאמין בצדקת הדרך, מהי אחריות, משפחה. אני לא מרגיש שהביטחון בישראל התערער, אני מאמין בצבא ובעם ישראל".

צוות הטנק של דאובה, מימין: דאובה, בניאל, נבושצ'יקוב ופולונסקי

צילום: גלעד קוולרצ'יק