|
לא חלם על קריירה צבאית
|
 |
|
 |
|
|
|
היה ילד טבע. למד בתיכון החקלאי פרדס חנה. חברים זוכרים תלמיד בינוני שהעדיף את הרפת על הכיתה. אהב גם טיולים וציד, ועד היום הוא מגדל סוסים. כבר אז העדיף לבלות במים. "היה רץ מהממטרות בקיבוצים דרך תעלות ההשקיה ואחר כך בים," אומר חבר שגדלו איתו. "מגיל צעיר התאמן בשחייה מקצוענית בקיבוץ גן שמואל. הצטיין בחתירה ובפרפר."
החלום להיות לוחם בקומנדו הימי התגבש אצלו בגיל צעיר מאוד. המיתוסים והסיפורים שקרא, גם בסדרת "צוללים קדימה," עוררו בו סקרנות וכמיהה. כבר אז היה הישגי ותחרותי. השייטת נחשבה לאתגר. צוקרמן נהג לרוץ בגיל 16 יחף במים, כשהוא עם תרמיל על הגב, משך שעות. הוא צלל הרבה. "השייטת נתפשה בעיני כמקום הקרבי האולטימטיבי, שבגלל שהוא מאוד קשה להשגה, אז צריך להיות שם ולתרום את המיטב," הוא אומר עכשיו.
קריירה צבאית?
"מה פתאום. אני ידעתי שאני מתגייס, עושה מה שאני צריך, משתחרר והולך ללמוד וטרינריה."
צוקרמן מלפנים, בימי השייטת
|
לרוץ כל הדרך
|
|
|
|
|
|
|
ארבעה חודשים לפני מועד גיוסו של צוקרמן, באוגוסט ,'82 נהרג אביו בתאונת דרכים. חברים אומרים שהאירוע הקשה רק דירבן אותו להתאמץ יותר. צוקרמן מסרב לשתף. מספרים שעזב את הלימודים ולא עשה אפילו בגרות. הוא התגייס לשייטת, היישר אל תוך מלחמת לבנון.
עבר חצי שנה טירונות בצנחנים ומשם המשיך לקורס מ"כים, הפעם כשלוחמי השייטת מצטרפים ללוחמי גולני. זה היה המפגש הראשון שלו עם החטיבה. את הקורס סיים בהצטיינות. חזר להמשך מסלול בשייטת במגמת פשיטה וצלילה. מתוך 80 לוחמים שהחלו איתו את המסלול, רק 12 סיימו בהצלחה. צוקרמן נחשב אחד הטובים שבהם.
צוקרמן יצא לקורס קצינים. שם, בבה"ד ,1 הכיר את יוסי קורקין, מי שנהרג שנים אחר כך באסון השייטת. קורקין, צעיר מצוקרמן בחצי שנה, היה לו כאח. בין השניים ניצתה חברות אמיצה. הם היו בעצם ארבעה: צוקרמן,קורקין,ר,'שהיה לימים מפקד השייטת,ומ,' בן מחזור של צוקרמן בשייטת. מ' נהרג גם הוא שנים אחר כך, על פי פרסומים זרים, במהלך פעילות מבצעית בשירות המוסד באירופה.
צוקרמן חזר מבית הספר לקצינים והפך מפקד צוות בשייטת. "זה היה תפקיד קצונה ראשון שלו, אני חושב," אומר אחד החניכים בצוות. "אני זוכר שהיה לנו תרגיל ששילב שחייה מאוד ארוכה, מאומצת, בים, עם ניווט וקריאת שטח, ובסופו של דבר גם תרגיל חי"ר מתוחכם. משהו מאוד יצירתי, לא משום ספר. התרגיל התבצע בזוגות ואחר כך בצוות. היינו נערים חסונים. אני גבוה מארז בחצי ראש. לא היכרתי אותו עדיין. הרגשתי שרירי ממנו, הייתי בכושר שיא ורמת הביטחון העצמי שלי אז היתה שאין עלי.
"זה עבר לי אחרי אותו תרגיל. ארז שאל, 'למי אני מצטרף.' אמרתי לו, 'לא כדאי לך להצטרף אלינו, אלי ואל בן הזוג שלי לתרגיל, כי אנחנו מתכוונים לרוץ כל הדרך.' הוא החליט להצטרף. הסיטואציה היתה פחות או יותר כזאת: אנחנו יוצאים מהמים, מתחילים לנווט, כמובן שלא בריצה, בהליכה מהירה, ואז ארז לוחש לי באוזן, 'חשבתי שאמרתם שנרוץ.'
"אין ברירה, התחלנו לרוץ. עולים על פיסטין והוא פשוט עוקף אותנו. הוא כמובן גם למד את הניווט, השיג אותנו וחיכה לנו בכל נקודה. בשבילי זאת היתה דוגמה אישית גם מעבר לכושר הקרבי והיצירתיות. ארז יכול היה לחכות לנו בפיקוח, אבל הוא הצטרף ועשה את התרגיל ברמה הכי טובה שיש."
|
| |
|
|
חל"ת כדי לחשוב
|
|
|
|
|
|
|
לאט לאט, לצד הכושר הקרבי המושלם ובעיקר בעקבות מבצעים חשאיים שביצע בשייטת, התחיל להיבנות המיתוס סביב צוקרמן. סיפורי הגבורה על היותו קצין מבריק, יצירתי, אדם שתקן שלא יודע פחד, מלווים אותו עוד מימיו כסגן צעיר.
באחד המבצעים, באזור צידון, הראשון של צוקרמן בהיקף כזה, הוא היה מפקד אחד הצוותים. יואב גלנט, מי שעומד להיות אלוף פיקוד דרום, היה אז מפקד המבצע בחוף. "המטרה היתה מארב למחבלים בלבנון שהיו מגיעים עם רכבים חמושים," אומר אחד הלוחמים בצוות של צוקרמן. "באותה תקופה, כל פעם שמסוקי חיל האוויר היו מופיעים בשמים, כלי רכב חמושים הגיחו וירו עליהם. רצינו לפגוע בכלי הרכב האלה. היינו שלושה כוחות, ארז פיקד על הכוח בנקודה הכי מרכזית בציר וההסתברות הכי גבוהה היתה שממנה יגיעו הרכבים. היינו הכוח שהיתה לו דרך הכי ארוכה על החוף. גם היינו חשופים.
"הכוח השני כבר התמקם כשהוא דיווח לנו שרכב מתקרב. רכב עם כלי נשק עליו. ארז אמר, 'אחרי,' העביר את הכוח דרך שדה תירס בריצה. נערכנו במרכז הכביש. הגיע הג'יפ הראשון, עם מק"כים (מקלע כבד) ותותחי נ"מ, ארז פתח עליו באש ממרחק של 30 מטר. הוא הוביל הסתערות על הג'יפ לנטרול כל המחבלים שהיו שם. הרגנו שם ארבעה. אחר כך, עם הנסיגה, הגיע ג'יפ חמוש נוסף מנקודה אחרת. שוב נתן ארז פקודת היכון והרגנו עוד שלושה. זה היה מבצע רועש ראשון אחרי הרבה זמן בשייטת. ידענו גם שזו התנסות מבצעית ראשונה של ארז כמפקד צוות. מבחינת קריאת השטח וקבלת החלטות בזמן אמת, זה היה מרשים."
צוקרמן קיבל את הפיקוד על יחידת הפשיטה בשייטת. בתום התפקיד החליט לקחת חופשה ללא תשלום מהצבא. יחד עם יוסי קורקין ועם חברותיהן, לימים נשותיהן, נסעו לטייל במזרח הרחוק ובאוסטרליה. הם טיילו במשך יותר משנה. האפשרות לחזור לשייטת היתה כל הזמן ברקע. צוקרמן, כמו לפני כל תפקיד, התלבט.
"החל"ת היה כדי לחשוב אם להמשיך הלאה בצבא או ללכת כל אחד לדרכו, אני לווטרינריה ויוסי ללימודי משפטים," אומר צוקרמן. "בסופו של דבר חזרנו לארץ ודיברו איתנו מהיחידה. אנחנו, בין עצמנו, הבנו שיהיה לנו קושי אדיר אם לא נהיה מעורבים בתרומה למערכת הבטחונית. החלטנו להיעתר לבקשה."
|
| |
|
|
רומן עם עמי איילון
|
|
|
|
|
|
|
הם יצאו לקורס חובלים ועשו הסבה מלאה לסטי"לים, כולל פיקוד על ספינה. במובן מסוים מדובר היה בתחילתו של מסלול חדש. כשחזרו לשייטת, כעבור שנתיים, צוקרמן כבר מונה למפל"ג לוחמים. כשהוא נשאל אם לא היתה תחרות בינו לבין קורקין, הוא אומר, "לא היתה תחרות, היתה אהבה." כיוון שקורקין היה צעיר ממנו בחצי שנה, היתה ביניהם הבנה שארז יצעד מעט לפניו.
"כשארז היה מפל"ג לוחמים בשייטת התחיל הרומן שלו עם עמי איילון, אז מפקד חיל הים," מספר אחד הלוחמים בשייטת באותה תקופה. "הסיפור המפורסם הוא על המבצע שפתח בעצם את מבצע דין וחשבון. כוח בפיקודו של ארז יצא לפשיטה בטריפולי, צפון לבנון, 180 קילומטר מגבול הארץ. בגלל התצפיות של המחבלים הוחלט שהכוח יגיע בצלילה. אחרי צלילה של שעתיים הכוח נחת בחוף והתגנב. הוא תקף מבנה ומכוניות של אנשי הארגון של ג'יבריל בבסיסים בעומק השטח. כשהגענו נצפו שני שומרים והיתה אפשרות להרוג אותם מטווחים של עשרות מטרים. ארז החליט להמשיך להתגנב.
"באיזשהו שלב, בקטע הזה, יצא רכב מחניית היעד. אז, בטווחים של 20 מטר, הכוח הרג את שני השומרים ובמקביל תקף את המבנה. ארז תיזמן ירי על הרכב ועל השומרים בו זמנית. כל זה כשיש פחות מ20- איש בעומק השטח. אחרי עשר דקות הכוח התפנה ונעלם.בצלילה.למחבלים היו שישה הרוגים,לנו אפס נפגעים, למרות שנפתחה אש כבדה. למחרת דיברו בעיתונים על זה ש'צה"ל פתח את ההתקפה בדין וחשבון.' אצלנו דיברו על זה שעמי איילון אמר שצוקרמן הוא קצין מקצועי, אמיץ, אחד שמוביל אישית את הכוחות בחוף. אז גם התחילה להתגלגל האגדה על 'הקצין שהרג הכי הרבה מחבלים.' ארז לא דיבר יותר מדי. הוא לא אהב את זה. הוא לא רצה להיות זה עם ה'סכין בין השיניים."'
|
| |
|
|
ההקמה של יחידת אגוז
|
|
|
|
|
|
|
סיפור נוסף מאותה תקופה מספר קצין אחר בשייטת: "היה מבצע באזור צור לחיסול מפקד חוליה של החיזבאללה שעסקה בירי מטל"רים (מטול רקטות) לגליל המערבי. השייטת קיבלה משימה מורכבת מאוד. אמרו שהאיש חמוש, עושה פטרולים, שומר על עצמו. כוח מאוד קטן, פחות מעשרה אנשים, בפיקודו של ארז, התגנב והגיע לחלון חדרו של האיש. אז סיפרו שהם אפילו שמעו אותו מדבר עם אחיו. הם שמו לו מטען, דילגו משם 200 מטר הצדה, הפעילו את המטען והלכו. נכנסו לים ונעלמו."
כמפל"ג לוחמים, אומרים בשייטת, צוקרמן לקח על עצמו את היעדים בטריפולי ובדרום לבנון כמעט כפרויקט. הוא הוביל כוחות שביצעו אינספור פשיטות, הנחות מטענים בצלילה ובמבצעים יבשתיים. קצין שנהג להציע פתרונות יצירתיים לאלופי פיקוד צפון, יצחק מרדכי ועמירם לוין אחריו, אחד שידע לפענח מוקדים בעייתיים ולפרקם ביסודיות.
בעקבות ההצלחה הגדולה החליט הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, להטיל עליו את הקמת יחידת אגוז בחטיבת גולני. זה היה בינואר .'95 צוקרמן היה אז רק בן .31 הוא קיבל שמונה צוותים שהורכבו ממגוון לוחמים מכל צה"ל והיה אמור להפוך אותם ליחידה מובחרת. זו היתה גם היציאה הראשונה שלו מהים. הוא יצר קשרים טובים עם מפקד חטיבת גולני אז, קפלן, ועם מי שבא אחריו, ארז גרשטיין ז"ל.
"המעבר לאגוז היווה אתגר מאוד גדול מבחינתי," אומר צוקרמן, "וגם הזדמנות גדולה. לא כל יום יוצא לאדם להקים יחידה, לקבוע לה מטרות ומדדים מבראשית ולתת זהות לאוסף אנשים שמגיעים מיחידות שונות."
בכיר בפיקוד צפון באותם ימים: "ההקמה של אגוז עוררה הרבה ספקות בקרב קצינים בצה"ל. ארז לא נכנע. הוא עשה הכל על סמך המודל של דוגמה אישית. הוא קבע למשל שתוך חודשיים כל היחידה תרוץ 20 קילומטר מסע אלונקות. זה מה שהם היו עושים כל סוף שבוע, כשהוא תמיד רץ איתם. הוא מעולם לא הסתובב עם כנפי העטלף, למרות שבא מהשייטת והרוויח אותן ביושר. הוא גם עבר מיד לכומתה החומה. כמעט לכל המבצעים הוא נכנס אישית, כיוון שהלחימה בלבנון היתה מאוד קשה. מהר מאוד היחידה הזאת, שלא נתנו לה צ'אנס גדול, הפכה לגרעין המבצעי של פיקוד צפון."
|
| |
|
|
כמו אחד הלוחמים
|
|
|
|
|
|
|
לוחמים וקצינים ששירתו אז באגוז שרים שירי תהילה לקצין שהגיע מן הים. עבורם, שמו של צוקרמן שזור בשמה של היחידה, גם עשר שנים אחרי הקמתה. "אני זוכר שבאחת הפעמים שיירה של גדוד 51 של גולני הותקפה על ידי כוח חיזבאללה שעלה מהליטני," מספר קצין ששירת באגוז באותם ימים.
"אגוז הוקפצה עם סיירת גולני על ידי מסוקים לעומק השטח. פרשנו שלושה מארבים. ארז והקמ"ן דאז הצטרפו לאחד הצוותים. למחרת, עם אור ראשון, כשארז עמד ודיבר בקשר עם החפ"ק, הקמ"ן זיהה שלושה מחבלים בטווח של 30-20 מטר. הקמ"ן פתח באש. ארז הסתובב מיד, ירה ויחד הם הרגו שלושה מחבלים, שהיו עליהם גם טילי נ"מ."
בפעולה בסוג'וד איבדה יחידת אגוז את שני הלוחמים הראשונים שלה. למרות זאת, הפעולה נכנסה לאתוס של לוחמה בסבך כסמל לגבורת מפקדים ולוחמים באגוז ובגולני. צוקרמן הוביל גם שם. "זה היה מבצע לטיהור קני מחבלים במרחב סוג'וד," מתאר לוחם שהיה באותו אירוע".ארז פיקד אישית על הכוח בתצפית המפקדים בשטח שהקים יחד עם סגן צור פרנס ז"ל. נפתחה אש מטווח קצר. צור, שעמד ליד ארז, נהרג.
ארז היה מאוד קשור אליו, הוא היה בן טיפוחיו. בכל זאת הוא התעשת והוביל את הצוות למרדף באזור מאוד סבוך. הוא, אישית, הרג שם שלושה מחבלים, כיוון שלקצין האחר היה מעצור בנשק. בהיתקלות נהרג גם אחד הלוחמים, זוהר מינץ, ונפצעו עוד כמה לוחמים מהיחידה, ביניהם הרופא."
בעקבות הפעולות הנועזות באגוז שעליהן פיקד אישית, עם דגש על האירוע בסוג'וד, קיבל ארז צל"ש מאלוף פיקוד הצפון דאז, עמירם לוין. התבדחו אז שלצוקרמן יש יותר היתקלויות מאשר לצה"ל כולו. לו עצמו, כך נדמה, יש פינה חמה בלב לאגוז. לא ברור אם הדוגמה האישית, תפישת ה"אחרי" או החיבור ליחידה, הם שהובילו אותו לפני כחודשיים להוביל מרדף שלה אחרי מחבלי חיזבאללה. "הוא פשוט הוריד את הדרגות ונכנס להילחם עם חיילי אגוז," מתאר אחד החיילים שהיה שם. "כמו אחד הלוחמים, בראש הכוח. היה לו ברור שהוא לא יישב בחפ"ק."
מאגוז חזר צוקרמן לקומנדו הימי לתפקיד סגן המפקד. אז אירע אסון השייטת, שבר גדול ביחידה וכנראה שגם בחייו האישיים. צוקרמן,באחת הפעמים הבודדות בחייו,לא היה בשטח.הוא היה בבור, בקריה. יוסי קורקין, חברו הטוב, נהרג שם. מספרים שכששמע על האירוע, לחץ צוקרמן על הרמטכ"ל שייתן לו את המסוק שלו. הוא הגיע בטיסה לבסיס שרגא, אל צ'יקו, אז מפקד אגוז שהיה אמור להיכנס פנימה ככוח חילוץ, ולארז גרשטיין. "בסופו של דבר הכוח לא נכנס," אומר צוקרמן, "כי הצליחו לחלץ את כל הפצועים וההרוגים. התחושה שלי היתה מאוד קשה. תסכול, כאב, אובדן." איך התמודדת עם האובדן של קורקין?
"זה היה קשה. יוסי היה חבר נפש שלי. החבר הכי טוב שלי. היה לי קושי ענק. קושי אדיר להגיע אליו ולהסתכל בעיניים להורים שלו, שאני מכיר אותם שנים." למה, כי לא היית שם?
"כן. כי לא הייתי לצדו. בגלל זה היה לי קשה לבוא אליהם הביתה." מקורב לצוקרמן: "זאת היתה הפעם השנייה שארז בכה. הפעם הראשונה היתה כשאבא שלו נהרג. הם היו ביחד המון שנים, בכל מקום: בטיולים, במבצעיות. עברו הרבה שנים מאז. ארז מדבר על יוסי המון, בהערכה, בערגה. אבל על האובדן הוא אף פעם לא מדבר. זה סגור."
|
| |
|
|
מאגוז לפיקוד השייטת
|
|
|
|
|
|
|
בשנת '99 החליט שאול מופז, אז הרמטכ"ל, למנות את צוקרמן למפקד השייטת. הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את המינוי ולהעמיד את צוקרמן לדין פלילי על הריגת מחבל כפות בזמן פעולה בלבנון. העתירה התייחסה לפעולה של השייטת בדצמבר ,'93 שעליה פיקד צוקרמן.
כוח של הקומנדו הימי פעל בטריפולי, סמוך למחנה מחבלים. המבצע הסתבך כשהכוח הבחין במחבל מתקרב.החיילים השתלטו עליו וכפתו אותו.תוך כדי כך נפלט כדור מרובה של אחד מהם. נוכחות הכוח נחשפה ומחבלים נוספים התקרבו. המחבל הכפות ניסה לברוח, כל האזור התעורר. מדובר היה בצוות קטן מאוד של לוחמים, בעומק השטח, כשהאפשרות לחילוץ כמעט לא קיימת. היתה סכנה ממשית ללוחמים.
האחריות נפלה על כתפי צוקרמן. המחבל נורה תחילה ברגליו,אך המשיך בנסיונות הבריחה והבאת התגבור.הוא נורה שוב, ונהרג. מגיש העתירה, עו"ד עמי הולנדר, מחק אותה בהמלצת שופטי בג"ץ. אלה אף חייבו אותו לשלם לצוקרמן ולמדינה הוצאות משפט. בית המשפט אמר את דברו, למרות שהעותר משך את עתירתו. נקבע שמשימתו העיקרית של צוקרמן, אחרי שהכוח התגלה, היתה לפנות את חייליו בשלום. השופטים הדגישו שצוקרמן פעל בהדרגתיות ורק אחרי שהגיע למסקנה שהימלטות המחבל תביא לגילוי הכוח, הורה לירות בו.
הם הוסיפו כי לפי גרסת החייל שקיבל את ההוראה, לא נאמר לו להרוג את המחבל, רק לירות בו שלא יברח. המינוי של צוקרמן נשאר כמובן בתוקף. "בשטח, באותם תנאים בלתי אפשריים, לא הייתי מתנהג אחרת היום," אומר צוקרמן. "בדיעבד, אולי מבחינת תכנון ואמצעים מראש של אותה פעולה, היה נכון לעשות את הדברים אחרת ולא להגיע לסיטואציה כל כך קשה שאין ממנה מוצא אחר. חשוב לציין שמדובר באירוע מאוד חריג, במצב קיצוני. בג"ץ אמר את דברו והבין את ההיבטים המורכבים האלה."
שנתיים כיהן צוקרמן כמפקד השייטת. קצינים ששירתו ביחידה באותה תקופה מדברים על שינוי ארגוני, בבחינת מהפך, שעשה בה. הוא היה המפקד שהכניס את השייטת לפעולות בשטחים בשנה הראשונה של הלחימה במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה,זה שיזם מבצעים התקפיים בגזרה הצפונית,אבל גם ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון.
לוחמי הקומנדו הימי, שאסון השייטת הותיר בהם צלקת, בנו את עצמם מחדש במהירות מפתיעה. "אין ספק שלהיות מפקד השייטת זו גאווה גדולה," אומר צוקרמן, כשהוא מתבקש להתייחס לנושא הפיקוד על יחידה עטורת מסתורין וסיפורי גבורה. "ההילה וההערצה לא רלוונטיים. בסופו של דבר צריכים להיות ממוקדים בעשייה."
|
| |
|
|
כומתה חומה בכותפת
|
|
|
|
|
|
|
אתה בעצמך כבר הפכת למיתוס.
"אני לא אוהב את המילה הזאת, מיתוס. אני גם לא חושב שאני כזה. כולנו בני אדם."
צוקרמן נסע לארצות הברית לשנה, ללימודים, עם רעייתו טל ושלושת ילדיהם (בני שש, עשר ו.(13- כשחזר, רצה להשתחרר. אז הוצע לו התפקיד האתגרי של פיקוד על חטיבת גולני. הוא לא יכול היה לסרב. בספטמבר 2003 הוריד שוב את כנפי העטלף, גם את הצל"ש, וחבש את הכומתה החומה. הפעם, אומרים, הוא כבר לא יוריד אותה. גם אחרי שיסיים את התפקיד היא תישאר אצלו בכותפת. קצינים בחטיבה אומרים שהחיבור שלו לגולני יוצא דופן. הם נושאים מבטם אל הקצין שבא מהיחידות המיוחדות, אבל מצליח לדבר בגובה העיניים גם עם אחרון החיילים.
"גולני בשבילי זה קודם כל אחריות ומחויבות לחיילים בחטיבה, שנותנים באמת הכל, ביום ובלילה, בחורף ובקיץ למען המדינה," אומר צוקרמן, "לפעמים אני מרגיש קצת כמו אבא שלהם. בשבילי גולני היא בית ומשפחה. זאת המדינה שלנו, על כל המרכיבים שלה."
כבר כשנכנס לתפקיד הגדיר צוקרמן חמישה אתגרים לחטיבה. בין השאר קבע את היעדים של טיפוח מצוינות, גם אישית, נושאים ערכיים ויחסי צבא וחברה. עד שהגיע לא היה אפילו תקן ליועץ ארגוני בחטיבה. היום ידיה של היועצת הארגונית עמוסות עבודה. צוקרמן הנהיג את "תוכנית עומ"ק," ערכים ומקצועיות בגולני, מה שבעיניו מרכיב לוחם. מדובר בתוכנית חניכה ופיתוח מנהיגות של מפקדים בחטיבה שהוא מעורב בה אישית.
הוא מקפיד להיות בקשר עם מפקדים בכל הדרגים.חלק מהמנהיגות שלו, אומר קצין בחטיבה, נבנה לא באמצעות מה שהוא עושה אלא באמצעות מה שהוא לא עושה. "הנה דוגמה קטנה ודווקא לא מבצעית," אומר קצין בכיר בחטיבה. "בנושא של הזכייה באליפות צה"ל היתה התעקשות מאוד גדולה של ארז. גולני ניצחו פעמיים בשנתיים האחרונות. בהתחלה אמרו בצחוק, 'טוב, זאת הנבחרת של ארז.' היום כבר לא. זאת גולני. זה הניצחון של גולני. ארז מתעסק המון ברוח וחלק מהרוח זה לבנות מצוינות.הוא בעצמו זוכה תמיד באליפות צה"ל למפקדים."
בגוש קטיף
|
גמישות פיקודית ורעות
|
|
|
|
|
|
|
להתנתקות נערך מבעוד מועד. לפני כמעט שנה ישב לדיונים עם מפקדי החטיבה. צוקרמן ביקש למצוא דרך לרתום את לוחמיו למשימה קשה ומורכבת. "סוג של מצפן," כינו את זה. המטרה היתה מתן משמעות ייחודית לפעילות של גולני במסגרת ההתנתקות. בינואר האחרון פירסם איגרת אישית לכל חייל, שבה קרא לסובלנות ולמתינות, לא לסרבנות, לא לאלימות ולא לביזה.
גולני היא היום החטיבה עם האחוז הגבוה ביותר של דתיים, לפחות בדרג הפיקוד. חלקם מתגוררים בגוש קטיף. צוקרמן והקצינים שלו היו צריכים להיות רגישים גם לזה. לפני כמה שבועות מפקד פלוגת טירונים בחטיבה, סרן אסף ימיני, נתקל בהוריו, תושבי גדיד, כשהיה בפעילות במחסום כיסופים. נגד צוקרמן אמרו אז שלא היה די רגיש כששלח את ימיני למשימה. הלוחמים בשטח מעידים שזה פשוט לא נכון. צוקרמן אף טרח להיפגש עם כל הורי החיילים שלו שגרים בגוש, לבדוק אם הם צריכים עזרה.
הפגישה התחילה בצעקה גדולה, אבל הסתיימה ברוח טובה. "יש לנו 23 חיילים ומפקדים תושבי גוש קטיף," אומר צוקרמן. "כולם קיבלו פטור רשמי מלהשתתף בכל אחד מהמעגלים ובנוסף קיבלו חופש לפני ההתנתקות ואחריה. יש לנו שני מפקדי פלוגות, תושבי הגוש, שהחליטו להמשיך לתפקד כמ"פים בהחלטה שלהם, ואני גאה בהם כמפקד וכאזרח."
מה עם הסרבנים?
"לגבי סרבנות הוגדרו קווים אדומים, שמי שחורג מהם הוא סרבן שיודח מיידית מהחטיבה. עד היום הודחו שני לוחמים לאלתר."
אומרים שבשיטה הזו אתה בעצם מסתיר את הסרבנים, מחביא אותם.
"אני מאמין שעד לקווים האדומים אנחנו, כמפקדים, חייבים לנהוג בתבונה, כך שיבוצעו המשימות, אבל גם שנדע לעזור למי שמתקשה. גמישות פיקודית ורעות משחקים פה תפקיד גדול. היו לנו מספר אירועים כאלה בכפר מימון, אנשים שאמרו שהם מתקשים בביצוע המשימה. אנשים כאלה, אם אין שיח חופשי, אם הם לא יכולים לתאר את הקושי שלהם, אני מניח שהיו מוגדרים סרבנים. המפקדים אצלנו הקשיבו, עזרו, והאנשים האלה השתלבו במשימה. אלה שעוברים את הקו האדום, ממרידים, מכריזים הכרזה מתריסה או לא מבצעים פקודה בזמן אמת, להם אין מקום בגולני ואין להם שום שיח איתי."
חטיבת גולני לא נמצאת כרגע במעגל המפנה יישובים ממש. אם תהיה לחימה מול הפלשתינים, החטיבה תהיה זו שתבצע אותה. צוקרמן מכחיש את הפרסומים שלפיהם הוא רמז שעדיף כי חייליו יעסקו בלחימה בגלל אחוז הדתיים הגבוה בחטיבה. הלוחמים הדתיים, הוא מדגיש, הם מהמעולים שיש.
החטיבה כבר לקחה חלק מרכזי באירועים שהיו בכפר מימון ובאופקים. צוקרמן, מספרים, עבר שם מפלוגה לפלוגה בין חייליו, עשה להם שיחות של חיזוק הרוח. "כשהיינו בכפר מימון," מספר קצין בחטיבה, "הגיעו חבר'ה דתיים שלנו וסיפרו שמשפחות שלהם בפנים אומרות שאין להם מים. מח"ט אחר היה אולי אומר, 'לא מדברים איתם, לא מביאים להם אוכל.' ארז הכניס להם אוכל ומים. הוא מסתכל על סיטואציות בצורה קצת יותר אנושית מאחרים."
|
| |
|
|
נעבור את ההתנתקות
|
|
|
|
|
|
|
ביום שני בלילה חזר אל"מ צוקרמן ליישוב מורג, אחרי שיצא משם בשעות אחר הצהריים. על הדרך דקרו מתנגדי ההתנתקות צמיגי רכבים. הוא נאלץ להמתין, לעשות עיקוף גדול. "סבלנות," אמר, "זה שם המשחק."
ישב בגינה של ציונה וברוך אטיה, אז עדיין ממורג. הקשיב. ביקשו לפנות את הסוס שלהם, חץ. זה הסוס שנפצע פעם מפגז מרגמה שנפל בחצר הבית והיה מבוהל כל כך. הנה, הציעו אז לציונה לקחת אותו לטיפול מיוחד במרכז הארץ. לא לקחה את עצמה לטיפול, היא אומרת לצוקרמן, אז תטפל בסוס? צוקרמן מוצא פתרון, איך יוציאו את הסוס מהגוש.
לתושב בדולח הוא מנסה לארגן מכולה. האיש בא ברגל כששמע שצוקרמן במורג. אחד הקצינים הלך וקנה לציונה סיגריות. היא הרי לא יכולה לצאת ולחזור בעצמה. שטח צבאי סגור. רצתה לשלם. "לא," אמרו לה, "זה מקופת החטיבה." דיברו על פרחים בגינה של בני משפחת אטיה. הנה, סיפרו למח"ט, הגיעו לכאן כשהיה צריך להביא מים בג'ריקנים. בנם, חייל מג"ב, לוחש לאביו ש"אתה לא יודע כמה צוקרמן הזה שפיץ."
"מציאות קשה," אומר צוקרמן בדרך החוצה, לאוגדה. "אין דומה לדבר הזה, בשום קרב. אני עם המתיישבים, אני מבין אותם, אני עושה הכל כדי להקל עליהם, אבל אני חושב גם שהדמוקרטיה חשובה מכל."
בספטמבר אמור צוקרמן לסיים את תפקידו. יקבל דרגת תא"ל וילך לפקד על אוגדת מילואים גדולה בצפון. היה אמור כבר להתחלף, אך ביקש להישאר עד אחרי ההתנתקות. "למה? כי זה תואם את התפישה שלי, שצריך להיות היכן שקשה, לא איפה שקל."
המבחן שלו כמח"ט ושל חטיבת גולני, הוא אומר, יהיה ביום שאחרי, בקשר שיצליחו לשמור עם המתיישבים בצעדים הראשונים שלהם בחוץ. הוא כבר תיכנן עם אנשיו לעשות שלושה ימי קייטנה לבני הנוער של גוש קטיף בכיתות י"אי"ב. "אני יודע שהיום הם נסערים," הוא אומר, "הם מרגישים הרבה עלבון, אבל חשוב לי שיידעו שאנחנו אוהבים אותם, שכן חשוב שיבואו לצבא, למקומות הקרביים."
מה איתך, העתיד הרחוק?
"אני? קודם נעבור את ההתנתקות."
לכתבה המקורית
| | | |
