הקוד קוד

נועה בן אהרון אתר הגבורה, ביבשה פברואר 2009
שמעון סיסו, צילום: הדס בן שושן

שמעון סיסו, צילום: הדס בן שושן


שנה לאחר שקיבל צל”ש אלוף, נקרא סגן שמעון סיסו לפקד על פלוגה רובאית במקום המ”פ שנפצע בעזה. “חוץ ממזל צריך הרבה מקצועיות ותעוזה”, אומר הסמ”פ מגולני שהוביל את חייליו בלחימה בשטח בנוי ובפיצוץ בתים חשודים. חיילי הפלוגה מבטיחים ללכת עם שבע פלנליות סביב העיניים אחרי המפקד הצעיר, שייצא בקרוב ללימודים במלט”ק



הרבה תוהים בשאלה מה הופך חייל ללוחם. מורעלים ורעבים לקרב מגיעים בכל שנה לבסיס הקליטה עשרות אלפי לוחמים עתידיים, שעוד לא ממש יודעים מה מצפה להם. הרי זה לא משנה כמה פעמים יצפו ב"להציל את טוראי ראיין", אף סרט, משחק מחשב, או סיפורים מהאח החי"רניק לא יכינו אותם ללחימה האמיתית.
כך גם אצל סמ"פ בגדוד 51 של גולני, סגן שמעון סיסו, שעד היום אינו מעכל את התרחיש הבא: כניסה לבית בפאתי רצועה עזה בחודש דצמבר 2007 במסגרת מבצע "צלול כיין". לאחר שהיעדים מושגים נשארת המחלקה של המ"מ הצעיר להסתתר עד הלילה כדי לוודא יציאה בטוחה מהרצועה. בשעות הצהריים של אותו יום פולשים שלושה חמושים למתחם הבית. אחד מגיע מהגינה. השומר בקומה הראשונה יורה בו וקורא למ"מ. כשסג"מ שמעון מגיע בריצה הוא מבחין שהחמוש עדיין זוחל ויורה עליו כדי לשתקו.
בעודו מתקשר למג"ד כדי לדווח על האירוע, החלו יריות מהצד השני של הבית. למשמע צעקות "הותקפנו מלמטה" הוא רץ לעבר חיליו. בקרב היריות בין שני החמושים הנותרים לבין מחלקה מהפלוגה הרובאית נפצע אחד החיילים ברגלו. החמושים מאגפים את הבית מהצד השני ויורים טיל RPG שפוצע ארבעה חיילים, בהם גם החייל הפצוע שנפגע שוב מרסיס בראשו. מצבו אנוש. סג"מ סיסו פוקד על חייליו לעלות לקומה השנייה, קורא לחובש לטפל בפצוע ורץ עם הקשר לעבר הדלת האחורית.
לאחר כמה דקות של מרדף אחר החמושים, הוא חוזר למתחם הבית ומשם יורה לעברם רימון. מיד אחר כך מסתערים המ"מ והקשר על המחבלים ממרחק שני מטרים, כדי לוודא שהסכנה חלפה. רק אז הפצועים פונו והמחלקה נערכה מחדש להגנה.
בזכות פעילותו באותו אירוע קיבל המ"מ סיסו צל"ש אלוף מטעם מפקד פיקוד דרום אלוף יואב גלנט. "לי זה היה נראה טבעי לנהוג ככה. כלומר, הם היו הפקודים שלי והיינו במצב מסוכן, רציתי להגן עליהם וגם על עצמי", הוא מסביר. "רק כשחזרתי הביתה ואנשים התחילו לשאול אותי 'איך עשית את זה?' או 'לא פחדת?' התחלתי להבין שאולי זה לא מובן מאליו בשביל כולם. פשוט צריך לא לחשוב על זה יותר מדי, אם הייתי חושב כל פעם על הצעד הבא הפחד היה משתק אותי ולא הייתי מתפקד".

מנהיגות יצוקה
סגן סיסו, עוד לא בן 23, גבוה וקצוץ שיער, מעיד על עצמו כי אף פעם לא היה מצטיין, "לא בבית הספר ולא בקורס קצינים. אדם רגיל". עם אותה מנהיגות טבעית שהפגין ב"צלול כיין" פעל סגן סיסו גם במבצע "עופרת יצוקה", שם נאלץ להתמודד עם אתגר פיקודי כבד. המ"מ, שמונה לסמ"פ רובאית לפני ארבעה חודשים בלבד, נאלץ לקחת פיקוד על הפלוגה כולה כבר בלילה הראשון לשלב הקרקעי. עם כניסת הגדוד מהגזרה צפונית, נפצע המ"פ סרן רפי מפגיעת פצמ"ר וסגן סיסו נקרא למלא מקומו.
"הפצמ"רים התחילו ליפול ממש 500 מטר מהגדר, זמן קצר לאחר שנכנסנו. רפי נפצע ופתאום מצאתי את עצמי בין תפקידים. מצד אחד, כסמ"פ אני צריך לספור את הפצועים ולפנות אותם. מצד אחר כמ"פ אני צריך להמשיך במשימה. היו תשעה פצועים ממחלקה אחת, ובמחלקה אחרת כל שרשרת הפיקוד נפצעה - המ"פ, המ"מ והמ"כ. ניסיתי לשלב בין שני התפקידים. לקרוא לחובשים ולפנות את הפצועים, לאסוף את הציוד ולקבץ את הפלוגה, להרגיע את החיילים ולהמשיך במשימה. ככה, הכל במקביל, במין להטוטנות".
מלחיץ?
"היה אולי רגע של פחד. פתאום אני מ"פ ואני צריך באמת להוביל את כל הפלוגה. כסמ"פ הייתי רגיל להתעסק יותר בלוגיסטיקה. אבל זה גם היה מבחן בשבילי, כי תמיד רציתי להיות מ"פ של פלוגה רובאית. אז התאפסתי. תמיד אהבתי להיות עם החיילים, להתעסק במבצעיות ולא להיות 'ראש קטן'".
אחרי זה הפחד נעלם?
"לא יודע אם נעלם, אבל דוהה. הייתי חייב לקחת אחריות. המג"ד שאל אותי אם אני רוצה שמישהו אחר יחליף את המ"פ, שיביאו מישהו מבחוץ. לא רציתי. אולי למ"פ, שעבר קורס מ"פ–מג"ד, יש יתרון עליי מבחינת הכלים לפיקוד מהסוג הזה, אבל לי היה יתרון אחר - אני מכיר את הפלוגה, את החיילים, את הבעיות שלהם ואוהב את הפלוגה מאוד. עברתי איתה המון ואני ממש קשור אליה. גם את עזה אני מכיר היטב ויש לי המון ידע עליה. סמכתי על המקצועיות שלי ובאמת שאני לא מתחרט.
"למרות תחושת הפחד אני יודע שעשינו עבודה טובה. הייתי צריך להתרגל לתפקיד המ"פ, להעביר לכולם את המשימות, לדאוג לחיילים ולבדוק שהכל בסדר. זו אחריות גדולה. בסופו של דבר איתרנו שלוש מנהרות, פוצצנו שני בתים חשודים, הכוונו טנקים למחבלים והמשכנו בהתבצרות בבתים".
"היו לי חששות להכניס אותו כמ"פ, אבל לא פקפקתי בו" אומר המג"ד סא"ל ש’, "לשמעון יש המון ניסיון מבצעי בעזה, מהתקופה בה הגדוד פעל בעזה הרבה, והוא היה מ"מ זמן רב. סמכתי עליו כשהוא אמר לי שהוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות. לאורך המבצע שמחתי לראות אותו מתפקד כהלכה ועושה את הכל כמו שצריך. בקרוב הוא ייצא ללימודים במלט"ק ואני מאוד מקווה שהוא יחזור להיות מ"פ אצלנו בגדוד".

אחרי המ"פ
כשסגן סיסו מתאר פעילות מבצעית, כמו ב"צלול כיין" או הרגע שבו הפך למ"פ ב"עופרת יצוקה", הוא מדייק לפרטי פרטים. הוא זוכר כל תזוזה קטנה של הכוחות, מקפיד לא לשכוח לאיזה כיוון רץ ואיך אסף את החייל. הוא מספר על ההתרחשויות בריחוק מסוים, כמו חושש לחיות שוב את הרגעים המיוחדים האלה, בהם הוא בעצם גאה. המציאות הצבאית אפשרה לו לקחת חלק בשני מבצעים מכוננים בהם למד סגן סיסו להכיר את עצמו כמפקד. כל מבצע וכל פעילות לוחמת הותירו בו סימנים, שינו אותו קצת ועיצבו את מי שהוא היום כאדם וכמפקד.
להערכה רבה הוא זוכה גם מטעם פקודיו. מפקד מחלקת הפטרול סג"מ אוהד שימש כמ"כ בצוות של שמעון במבצע בשנת 2007 ובמבצע האחרון היה המ"מ. "אחרי שהוא קיבל צל"ש אלוף, אנשים שלא הכירו אותו לפני כן ראו בסיכה מעל הכיס שלו מעין תעודת אחריות שאפשר לסמוך עליו" הוא אומר. "אבל אני מכיר אותו מלפני כן ויודע כמה הוא תותח וכמה זה מגיע לו. יכול להיות שבמקרים אחרים היה נכון להכניס מ"פ חדש במקום סרן רפי, אבל לנו היה ברור שהוא יעשה את העבודה. מבחינה מקצועית אין עליו. יש לי ויכוחים איתו על הרבה דברים ולא תמיד אנחנו מסתדרים. אבל אני יודע תמיד שיש על מי לסמוך. הוא מוכיח את עצמו כל פעם מחדש".
בין האוהלים של גדוד 51 ניתן להבחין בסולידאריות היחידתית עם הסמ"פ סיסו. "אני אלך אחריו עם שבע פלנליות מסביב לעיניים", אמר סמ"ר עידן בנזינו. "אמנם הוא יודע גם להעניש, לבדוק אותך ולהעיר בהשכמות, אבל הוא הכי מקצועי שאפשר. אני באמת מרגיש בטוח איתו. כשהמ"מ במחלקה שלי נפצע שמעון ידע לבוא ולקחת את המחלקה בידיים, לבדוק שכולם בסדר ולתת מענה לכל הצרכים. הוא דאג לנו והיה איתנו".

להיות לוחם
ביום ממוצע בגדוד 51, הכול כמעט קורה כדי שסגן סיסו לא ידבר על עצמו. הטלפון לא מפסיק לצלצל והוא נע בהצלחה בין סחבקיות עם החיילים לבין גערות על המאחרים. "אני מתנצל", הוא מסביר, "פשוט כל החיילים שלי צריכים להגיע עכשיו".
את המבנה הפיקודי שבאישיותו הוא תולה בכמה גורמים. "לא באתי ממשפחה של מורעלים", מצהיר הסמ"פ מנהריה, אח בכור מבין ארבעה. "אבל הבאתי מהמשפחה את החינוך לערכים. להיות קודם כל בן אדם". גם אם בקורס קצינים עבר חוויות מעצבות, הרי שאת עיקר ההשפעה עליו הוא מוצא בדברים שדבקו בו בתחילת הדרך הצבאית. "היה לי מ"מ שמאד אהבתי בטירונות וראיתי אותו כסוג של מודל לחיקוי. הוא דיבר הרבה על ערכים, ונהג בצורה הוגנת שהערכתי. ראיתי אותו כאדם שאוהב מאד את המדינה שלו.
"בטירונות פגשתי מפקד נוסף שהערך המנחה שלו היה פשוט לאהוב את הפקודים שלו. אני מאוד מאמין בזה, וזה לגמרי מה שמוביל אותי. מפקד צריך לדעת להיות קשוח, להקפיד על משמעת ולהנהיג, אבל כל זאת דרך להבין את הפקודים שלו, לאהוב אותם ולהיות איתם באמת".
מתי נופל האסימון לגבי גודל האחריות שלקחת על עצמך?
"האמת, שעוד לא נפל לי שום אסימון. אני עדיין לא ממש מעכל שום דבר. הייתי בעזה כסמל, כמ"מ וכמ"פ ומדי פעם אני ממש מרגיש כאילו ניצלתי. הרי הסיטואציות בהן הייתי לא תמיד היו אופטימליות. בתוכי אני יודע שחוץ ממזל צריך גם הרבה מקצועיות ותעוזה. להיות מפקד בשבילי זה הרבה יותר מלהיות בחוד.
"המשפחה שלי תומכת בי מאד, אבל לפעמים, כמו כולם, יש שחושבים שאני יכול להצליח יותר באזרחות. הם לא מבינים שהרגשה כזו כמו שיש לי עכשיו, הרגשת ניצחון והרגשה של תרומה אמיתית למשהו חשוב ונעלה, אני יכול לקבל רק כאן. לכן אני לא רואה את עצמי עוסק בשום דבר אחר. גם כילד לא רציתי להיות כבאי או שוטר, רציתי להיות לוחם.
"האסימון הזה שמדברים עליו כנראה לא יפול אף פעם, כי בצבא כמו בצבא אני ממשיך לחיות ממבצע למבצע. אחרי הכל, אני אדם של עבודה

מקור הכתבה


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה