כיביתי את האש. אם היה פיצוץ, היינו הולכים פייפן

כל זוג נשוי יודע: כמה שלא תגיעו מאוהבים לחתונה, הימים שלפניה יתישו אתכם לחלוטין. רשימות המוזמנים, הקייטרינג, השמלה ובחירת הטבעות - כולם מציבים אתגר משמעותי לזוגיות הטרייה. גם רס"ל (מיל') ראובן קאפח היה טרוד מאוד בחודשים לפני חתונתו: היכן יסתפר? האם ימצא חליפה כלבבו? איך תסתדר לבסוף רשימת האורחים? אלא שכמה ימים לפני שהפך לחתן מבריק ונוצץ, נוספה לו עוד דאגה לרשימה: צו 8.

בתחילת אוגוסט 1977 קיבל קאפח צו שזימן אותו להתייצב למילואים באופן מידי. כעבור כמה שעות כבר התמקם יחד עם גדוד התותחנים שלו בהר דב, מוכן להתמודד עם משימות קצת יותר קשות מבחירה בין עוף לבקר. ואכן, זמן קצר אחרי שהגיע למקום, העניינים הסתבכו. אחד הטנקים במוצב בו שהה החל לעלות באש ואיים להדליק איתו תחמושת רבה.

קאפח הבין שפיצוץ בסדר גודל כזה לא יותיר סיכוי לאף אחד מהלוחמים ששהו במקום, ולא חשב פעמיים. הוא רץ לעבר האש והצליח להשתלט עליה. כעבור ימים אחדים, כשעמד מתחת לחופה ושבר את הכוס, כבר הבין שבקרוב יצטרף לטבעת עוד פריט יקר ערך - צל"ש מפקד אוגדה 162.

"חבר'ה רבים מהצבא הגיעו לחתונה ושימחו אותי מאוד", הוא אומר היום. "כשסיפרתי לבני המשפחה שלי ושל אשתי, מזל, שכמעט ולא הייתה חתונה בכלל, שכמעט נהרגתי, הם צחקו עליי. כולם היו בטוחים שאני עובד עליהם. הם חשבו שנהייתי 'קוקו' לכמה דקות. אבל בכנות, גם אנחנו, הלוחמים, לא שיערנו שנחווה אירוע כזה".

מיליון מקומות ליפול

קאפח, ששימש במילואים קצין סיור ורס"פ סוללה ג', בכלל לא היה אמור להיות שם ברגע ההוא. ביום האירוע היה אמור להתייצב בהר דב מחליפו, אך בזמן שהמתין להגעת השיירה המאובטחת שתבצע את החילוף, נחתה מכת אש קשה מלבנון. קאפח נאלץ לחכות עוד רגע לפני שינשום לרווחה.

"ראיתי את המחליף שלי כבר מגיע לעמדה על מנת להחליף אותי, ואז פתאום התחילו לירות עלינו מכיוון הגבול", הוא משחזר. "באחד המטחים הראשונים של ירי התגובה שלנו, רשף שיצא מקנה של מרגמה פגע בטנק שרמן. כתוצאה מכך, הטנק החל להתלקח, והאש התקרבה אט–אט אל אזור עמוס בתחמושת.

"באותו רגע, כל מי ששם לב למה שקורה הבין שמדובר במצב מסוכן מאוד. גם אני קלטתי מיד שחייבים לעשות מעשה כדי להציל את המצב. במבט לאחור, אני מבין שפשוט לא הייתי מסוגל להיות עד למקרה נורא כזה ולשבת בחיבוק ידיים ללא מעש.

"התחלתי לרוץ מהנקודה בה ישבתי לעבר הטנק הבוער. המטרה שלי הייתה ברורה - להגיע אליו ולמצוא דרך לכבות את האש באופן מידי. המרחק ביני לבין הטנק היה בסך הכול כ–200 מטרים, אבל הדרך לשם הייתה עמוסה בסלעים ובאבנים. היו מיליון מקומות שניתן היה ליפול בהם. כדי להגיע לשם הייתי צריך ממש לרדת מהר אחד ולעלות על הר אחר. גם היום, כשאני חושב על זה, אני זוכר שזו הייתה משימה ממש לא פשוטה.

"בעת הריצה, המחשבות לא הפסיקו להטריד אותי. חשבתי איך אני מגיע הכי מהר לפני שהאש מתפשטת וטונות של חומר נפץ מורידים את כל ההר. תהיתי מה תהיה התמונה שתיפרס לעיניי כשאגיע למקום, ולא בדיוק ידעתי איך אוכל לכבות את האש. כל השאלות האלה חלפו במוחי, אבל הייתי מרוכז במשימה במאת האחוזים.

"כשהגעתי למקום בו עמד הטנק הבוער, הגיע אליו גם סמ"ר יעקב גריאני, חבר טוב שלי עד היום, וסייע לי במשימת הכיבוי. בדרך–לא–דרך הצלחתי לארגן איזה ג'ריקן, ושפכתי את המים במקומות שנראו לי אז החיוניים ביותר. נעזרתי גם בסדינים, ולמעשה הרחקתי בידיים שלי את המטענים אל מחוץ לטווח הסכנה.

"כיביתי את האש ברגע האחרון, לפני שהכול נדלק, ממש כמה רגעים לפני שהתחמושת כולה הייתה מתפוצצת. אם הפיצוץ הגדול היה מתרחש, אני מעריך שפשוט מאוד לא הייתי כאן היום, וגם כל 220 החבר'ה שהיו שם איתי היו הולכים פייפן".

סוף סוף מאמינים

בעוד קאפח מתמודד עם האש, רבים מחבריו דווקא בחרו להימלט בבעתה ממקום האירוע. רק כעבור דקות, כשהתעשתו, החלו להתקרב אליו ולהגיש לו עזרה. "הראשונים ברחו מיד, אבל כשהגעתי קראתי להם וביקשתי שיביאו לי עזרים נחוצים", אומר קאפח. "חיילים התחילו לצאת ממקומות מסתור והתקרבו אליי, אבל כשהאש התחזקה, קראתי להם להימלט ולהסתתר בבונקר שהיה שם. חילופי הדברים באותו הזמן התנהלו בצעקות, כי שרר כאוס מוחלט והאווירה הייתה לחוצה מאוד.

"במהלך פעולות הכיבוי נשרטתי פה ושם, וגם העשן לא היה סימפתי במיוחד. שאפתי המון ממנו, והרכיבו לי מסכה כדי שהריאות שלי לא יקרסו. ועדיין, מה שהיה חשוב מבחינתי באותו הרגע זה להציל חיי אדם. חשבתי רק על איך למנוע מהמקום לעלות בלהבה עצומה.

"בסוף זה הצליח. קיבלתי טיפול רפואי, ואחרי 40 דקות התאוששות כולם מחאו לי כפיים. הרימו אותי ונשאו אותי כאילו אני בן מלוכה. אמרו לי 'כל הכבוד' ובאמת הרגשתי מעולה. התחושה הזאת, של החברות וההערכה, היא מדהימה ועוצמתית.

"בתום התקרית, המג"ד עשה לי תחקיר קצר ואמר לי: 'קודם כול תתחתן ואז תחזור ונדבר באריכות על מה שקרה'. האמת היא שבאותו זמן רבים בכלל לא האמינו לי כשסיפרתי להם מה קרה, וחלק אפילו לעגו על הסיפור המטורף.

"אחרי מספר חודשים הוזמנתי לתחקיר באוגדה אצל מפקד האוגדה, תא"ל נתן ניר, ושם דיברנו גם על לקחים שצריך להפיק מהאירוע. באותה הזדמנות הרציתי לחבורת קצינים שנכחה במקום על מה שקרה באותו יום. דיברתי איתם על ההתמודדות עם הפחד, על התחושות שלי באותם רגעים קשים. זמן קצר אחרי כן כבר יצאו בחיל פקודות חדשות הנוגעות לסוגיות בטיחות וירי נכון ומאז, כשהיו רואים אותי במילואים, כולם היו מתלוצצים ואומרים: 'קאפח, אל תדאג, מילאנו אחר הוראות הבטיחות'. האמת היא שזה עבד: ככל הידוע לי, טעויות כאלו לא חזרו מאז, הודות לערנות ולפקודות החדשות שנכתבו.

"כעבור זמן מה, בישרו לי שרוצים להעניק לי צל"ש על תפקודי. הוזמנתי לירושלים, שם נערך האירוע, וכשאמרו לי שישלחו אליי רכב שיאסוף אותי, כבר הייתי מאושר מאוד. שמחתי שסוף–סוף מאמינים לסיפור שלי.

"כששאלו אותי באותה תקופה מה הניע אותי לפעול כך, הסברתי שבסך הכול היה עדיף בעיניי שאמא אחת תבכה ולא 220. אבל האמת היא שהלקח הזה הוסק אצלי רק אחרי האירוע: בעת הכיבוי הייתי מרוכז במשימות הטכניות ולא היה לי זמן להרהורים גדולים כאלו. באותם רגעים האדרנלין פשוט הציף אותי, ולא הבחנתי בסכנה.

"שאלו אותי הרבה פעמים אם לא פחדתי, ואני חייב להודות שבאמת לא פחדתי בכלל. המילה הזאת, 'פחד', לא חלפה אפילו לשנייה בתודעה שלי. חשבתי רק על כך שאני פועל על מנת להציל חיים. בשחזור שנערך כעבור מספר שבועות, ביקשו ממני שאדגים את הריצה המהירה שעשיתי, אבל פשוט לא הצלחתי לשחזר את ההישג של הזמן. כנראה שזה היה מכוח הרגע. אם הייתי חושב אז יותר מדי, פשוט הייתי נשאר במקום".