הקרב על שארם א-שיח'

ניר מן (בנו של לוי מן בעל צל"ש מהקרב) אתר הגבורה, במחנה 4 בנובמבר 1992
מסדר סיום בשארם א שיח, צילום: ארכיון צה"ל

מסדר סיום בשארם א שיח, צילום: ארכיון צה"ל


במונחים צבאיים, המסע לכיבוש שארם א-שיח' במבצע 'קדש' (ראשית נובמבר 1956), היה מבצע סודי ביותר ומעורר דמיון. הוא היה גם אירוע מסעיר ומרגש בפני עצמו. הייתה זו הפעם הראשונה שכוח ישראלי – חטיבה 9 – הגיע לפינה הדרומית ביותר של חצי האי סיני והשתלט עליו. קודם לכן דיברו על הנקודה במונחים של 'מעבר להרי החושך' ושל ה'צד האפל של הירח'. אלוף (במיל') רחבעם (גנדי) זאבי אף סיפר לימים, שכאשר תוכננה הגִרסה הראשונה של מבצע סיני, ודובר על הנחתת גדוד צנחנים על תותחי ראס-נצרני ועל שארם ('מבצע עומר'), הוא יצא במטוס ווטור דו-מושבי לעבר מצרי טיראן, כדי לראות איך הם בעצם נראים. רס"ן לוי מן, היה מפקד הפלוגה אשר כבשה את שארם א-שיח' במבצע סיני. על פעולה זו, שבה נפצע, זכה בציון לשבח על מנהיגות למופת ועוז רוח בקרב. לוי מן: "המשימה של הפלוגה – כיבוש ראס-נצרני ופתיחת מצרי טיראן לשיט ישראלי, הוטלה עלינו בהפתעה גמורה. כל המסע הזה, שאורכו 300 ק"מ, נפל בהפתעה אדירה על חטיבה 9 בפיקודו של אלוף אברהם יפה ז"ל. זו הייתה חטיבת מילואים שהורכבה מחברי קיבוצים ומושבים ומאנשי עיר, שהיו בטוחים שיעד ההתקפה הוא, בכלל, בירדן, שכן משם הגיעו ההתקפות המסיביות של הפדאינים.



במונחים צבאיים, המסע לכיבוש שארם א-שיח' במבצע 'קדש' (ראשית נובמבר 1956), היה מבצע סודי ביותר ומעורר דמיון. הוא היה גם אירוע מסעיר ומרגש בפני עצמו. הייתה זו הפעם הראשונה שכוח ישראלי – חטיבה 9 – הגיע לפינה הדרומית ביותר של חצי האי סיני והשתלט עליו. קודם לכן דיברו על הנקודה במונחים של 'מעבר להרי החושך' ושל ה'צד האפל של הירח'. אלוף (במיל') רחבעם (גנדי) זאבי אף סיפר לימים, שכאשר תוכננה הגִרסה הראשונה של מבצע סיני, ודובר על הנחתת גדוד צנחנים על תותחי ראס-נצרני ועל שארם ('מבצע עומר'), הוא יצא במטוס ווטור דו-מושבי לעבר מצרי טיראן, כדי לראות איך הם בעצם נראים. רס"ן לוי מן, היה מפקד הפלוגה אשר כבשה את שארם א-שיח' במבצע סיני. על פעולה זו, שבה נפצע, זכה בציון לשבח על מנהיגות למופת ועוז רוח בקרב.

לוי מן: "המשימה של הפלוגה – כיבוש ראס-נצרני ופתיחת מצרי טיראן לשיט ישראלי, הוטלה עלינו בהפתעה גמורה. כל המסע הזה, שאורכו 300 ק"מ, נפל בהפתעה אדירה על חטיבה 9 בפיקודו של אלוף אברהם יפה ז"ל. זו הייתה חטיבת מילואים שהורכבה מחברי קיבוצים ומושבים ומאנשי עיר, שהיו בטוחים שיעד ההתקפה הוא, בכלל, בירדן, שכן משם הגיעו ההתקפות המסיביות של הפדאינים.

 

"הגדוד שלנו התכנס במעיין-חרוד. חשבנו שמדובר בתרגיל גיוס פתע. לא הייתה שום אווירת מלחמה באופק. לאחר התארגנות, שנמשכה יום אחד, קיבלנו הוראה לרדת באוטובוסים, לשטח כינוס בנגב ליד ירוחם. אפילו לא ידענו לאן אנחנו מיועדים להגיע. כעבור יום, בערך, כינס מפקד החטיבה, אברהם יפה, את כל הלוחמים ומפקדיהם, פרס בפנינו את המפות ומסר לנו את פקודת המבצע. התבשרנו אז לראשונה מה עומד להתרחש. אני לא ידעתי דבר על מוצבי ראס-נצרני. אני חושב, שאנשי החטיבה לא ידעו על קיומם או על ייעודם. מוצב ראס-נצרני היה ממוקם בפתחו הדרומי של מפרץ אילת, בדרום חצי האי סיני, מול האי טיראן. המרחק בין ראס-נצרני לאי טיראן הוא קצר מאוד, כשלושה ק"מ, עובדה שהיקנתה למקום הזה שליטה מלאה על התנועה הימית בין ים-סוף למפרץ אילת. במִתחם ראס-נצרני הציבו המצרים תותחים ימיים, שחסמו כל אונייה לאילת. תפקידנו היה לכבוש את המוצבים האלה ולפתוח את מצרי טיראן.

הדברים, שנאמרו על-ידי המח"ט, השאירו עלינו רושם חזק מאוד. ניכרו גם תדהמה וחשש מפני הקשיים הצפויים. היה מדובר על תנועה בטווחים של כשלוש מאות קילומטר במדבר סיני ובאספקת דלק לכיוון אחד בלבד. כלומר, לאור המשימה שהוטלה עלינו, היינו חייבים לכבוש את המקום, כי לא תהיה דרך חזרה. כולנו היינו בתדהמה מהתעוזה במבצע. הייתה גם חרדה מפרסום המבצע בהיקף נרחב כל-כך בפני כל לוחמי החטיבה. חששנו שמבצע סודי ביותר, המצריך חדירה עד קצה סיני, בדרך לא דרך, עלול להיחשף בעקבות הפרסום. לשם מניעת דליפת המידע, נקטה החטיבה את כל האמצעים, החל מסגירה הרמטית של הצירים משטחי הכינוס, וכלה בהשתלטות של המשטרה הצבאית על הדואר בבאר-שבע. ואכן, שמירת החשאיות הוכתרה בהצלחה. מבחינת הציבור במדינת ישראל, חטיבה 9 במשך כל מבצע סיני נעלמה מהאופק. שמעו על הצנחנים, על השריון ועל יחידות נוספות, אבל חטיבה תשע נעלמה ואיננה.

 

"בשלב ההתארגנות נקראתי אל המג"ד, עוזי ציזלינג מעין-חרוד, והוא אמר לי, שאני הופך להיות מפקד פלוגת חרמ"ש (חיל רגלים משוריין) ומקבל זחל"מים. עמדה בפני דילמה קשה, מפני שלא הכרתי זחל"מים, ולא ידעתי את תורת הלחימה והתפעול שלהם. העזרה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. במסגרת ההיערכות הצה"לית למבצע הוחלט על סגירת כל הקורסים ופיזורם בין היחידות הלוחמות. לחטיבה 9 סופח יונה אפרת, שהיה אז חניך בפו"ם. את יונה, לימים אלוף פיקוד המרכז, הכרתי מחטיבת גולני, שם שירת כמפקד פלוגת הסיור שבה השתמשו בזחל"מים. ביקשתי ממנו שיסביר לי את תורת הלחימה בזחל"מים על רגל אחת. יונה נענה לבקשתי והצטרף לפלוגה. לרשותנו עמדו יום וחצי להסבה כוללת מחי"ר לחרמ"ש עד היציאה למלחמה. כל לוחמי הפלוגה היו מילואימניקים, רובם בוגרי מלחמת העצמאות בשנות השלושים לחייהם. הנשק האישי היה רובה אֵף-אֵן.

 

"קיבלתי 11 זחל"מים עירומים, בלי זיווד ובלי ציוד. הדבר הראשון, שיונה אמר לי היה, שצריך להתקין על הכלים את המק"ב (מַקלע בינוני). לקחנו את מקלעי הבֶּזָה הפולניים, שהיו אז המק"בים התִקניים בצבא, והתאמנו אותם לזחל"מים. פלוגת חי"ר הייתה מורכבת אז ממחלקות מלאות, בנות 42 לוחמים כל אחת. ונאלצתי לצמצם את הפלוגה למבנה פלוגת החרמ"ש. יצאנו לאימון בשטח, במקביל להכנת הזחל"מים, שהתבסס על עלייה וקפיצה מהזחל"ם, על תנ"ם (תנועה מבצעית) פלוגתי ועל הסתערות. השליטה בכלים הייתה באמצעות דגלים, משום שלא היו מדוגמים בהם מכשירי קשר. כל אימון ההסבה היה פחות מחובבני, אבל זה מה שעמד לרשותנו.

במסגרת הכנת צוותי הקרב החטיבתיים, הוקם צוות חלוץ, ששימש כמשמר קדמי. כוח החלוץ, בפיקודו של אשר לוי, הורכב מפלוגת הסיור החטיבתית ומפלוגת החרמ"ש שלי. אשר לוי סופח לחטיבה לאחר מבצע סודי מרתק, שעמד בראשו. חודשים מעטים לפני המבצע התפרסמה ידיעה בעיתון על הענקת ציון לשבח לצוות בראשותו של אשר לוי, על ביצוע משימה כלשהי, מבלי לפרט על מה מדובר. מסתבר שהיה זה צוות מודיעיני, שעליו הוטל, על-ידי המטכ"ל, להביא מידע על הציר לראס-נצרני. הם סיירו בסיני ימים אחדים והביאו את המידע המבוקש. אשר לוי מונה, כאמור, למפקד המשמר הקדמי של חטיבה תשע. כמי שהכיר את השטח ואת צירי התנועה, הוטל עליו להוביל את החטיבה עד ראס-נצרני.

 

"פקודת התזוזה החטיבתית ניתנה ב-30 באוקטובר 1956, יום לאחר התחלת המבצע. התחלנו לנוע במהירות גדולה דרך מצפה-רמון לוואדי ג'יראפי (נחל פארן), ומשם לכּוּנתילה. כבר בראשית המסע התחילו בעיות התנועה עם הזחל"מים. לא הכרתי את הבעיות הטכניות, אבל נעזרתי במסגרים שהתארגנו ביחידת חימוש מצומצמת, מלוחמי פלוגת הסיור (הפלס"ר).

התנועה בשטחי החמאדות (המישורים המדבריים המחורצים) הייתה מהירה. היה חם מאוד, וענני אבק כבדים הִקשו מאוד. בגמר יום התנועה הראשון נערכה החטיבה לחניון לילה באזור כונתילה, בתוך שטח מצרים. למחרת המשכנו לנוע דרומה באותו מבנה, דרך ראס אל-נאקב. משם עלינו על ציר הפונה לכיוון דרום-מערב לעבר הגוש ההררי של סיני. המרחבים היו מדהימים. לא היינו מורגלים בשטחים כל כך גדולים ונרחבים. המשכנו לנוע עד שהגענו למצרי הגוש ההררי. למרות החשש מתנאי המדבר וממשמעת המים הנוקשה שהנהגתי, מזג האוויר היה סביר בהחלט. הכוח התנקז לתנועה בשדרה על ציר אחד בנוף מרהיב וצחיח, אבל אני ריכזתי את כל תשומת הלב שלי לצד המבצעי ולאפשרות של היתקלות באויב. לא היה לנו שום מודיעין. מפות לא היו בידי, ובכל מסע ההתקדמות והלחימה השתמשתי רק בתצלומי אוויר כלליים של דרום-סיני. במשך כל המסע לא עצרנו לחניות יום, אלא אכלנו בתנועה, ורק בלילה הייתה התארגנות יותר מסודרת.

 

"עם שחר היום הרביעי ב-3 בנובמבר המשכנו בציר המתוכנן לעבר נווה מדבר על שפת הים ושמו: דָהָאבּ. השטח היה נוח מאוד לתנועה – הקרקע הייתה מוצקה והמורד מתון למוצא הוואדי. מזג האוויר האיר לנו פנים, וכִמעט לא השתמשנו בכמויות המים האדירות. (בשלב הזה התוודעתי בדרך הקשה לאי-ידיעה חימושית מסוימת. לא ידעתי, שצריך לגרז את הזחל"מים. וכיוון שלא ידעתי זאת, גם לא היו אמצעי גירוז. לאחר תקלות אין-ספור בזחל"מים אמר מישהו, שצריך לגרז את הכלים. לאורך כל המסע מעין-פורטגה דרומה היה לנו ליווי אווירי של פייפר, ששימש אותנו לתיווך אלחוטי בין החטיבה לבין הפיקוד. באמצעות הפייפר העברנו את הבקשה לאספקת גריז, וחיל האוויר שלח מטוס, שהצניח לנו מכלי גריז.

"לא ידענו מה זה דהאבּ, פרט לידיעה כללית, שהמקום הוא נווה מדבר. הג'יפים טסו קדימה ואני אחריהם. הים נפרש מולנו ולפניו נווה מדבר משופע בצמחייה ובעצי תמר. לא ידענו שיש  שם יחידה צבאית מצרית. יחידה זו הייתה יחידת קשר-מודיעין. ואכן, הג'יפים ספגו לראשונה מכת אש, שנפתחה עליהם מצד הכוח המצרי. הם השיבו אש, ובגמר קרב קצר נסוגו. נתפסו שלושה שבויים מצריים ומפיהם למדנו, שבמקום שהתה כיתה רכובה על גמלים, ובאחד האוהלים נמצא מכשיר קשר של היחידה. צוות מאחד הג'יפים נע לעבר שדה-תעופה קטן שהיה במקום. מפקד הכוח נתן פקודה לסרוק את השטח בין הבקתות העשויות מחצלות של הבדואים, בין מטעי התמרים והבננות הצפופים ובין משוכות הסוף, ששימשו כשוברי רוח. כל המקום היה סבך אחד גדול. הסריקה נעשתה רגלית על-ידי חיילי החרמ"ש, ובמהלך הסריקה היו חילופי אש עם חיילים מצריים שהסתתרו בסבך. במהלך הסריקה היו לנו שני הרוגים וארבעה פצועים. החיילים המצריים חוסלו.

 

"הייתה זו טבילת האש הראשונה של הפלוגה במבצע. את הנפגעים פינו באמצעות המטוסים הקלים ואנחנו המשכנו בהתקדמות לעבר ואדי קוד. אני זוכר, שהייתי עייף עד מוות ושבקבוצת הפקודות ישנתי בעמידה. כמוני היו גם כל האחרים, סחוטים ומותשים מהמאמץ הבלתי פוסק. אשר לוי, מפקד כוח החוד, החליט בעצה אחת עם המח"ט, לעצור לחניית לילה ולצבור כוחות לקראת ההמשך. במשך כל הזמן הופעל על החטיבה לחץ מטכ"לי כבד להמשיך ולהתקדם. בבוקר הורה המח"ט לכוח החבלה להוביל את החטיבה בליווי הסיור, ולפנות את המוקשים מהציר. הכוח הגיע עד הג'יפ הנטוש, ואז התברר שהמצרים לא התקדמו בנקודת ההיתקלות, אלא פיזרו מוקשים בשטח, ונסוגו. לאחר סימון המוקשים על-ידי החבלנים, עברנו את הוואדי והגענו לנאבֶּק, וגם נקודה זו נמצאה ריקה. התחלנו לדהור לכיוון ראס-נצרני לאורך שפת הים באותו מבנה של החוד. הפעילות האווירית על ראס-נצרני לא פסקה כל הזמן והליווי של הפייפר הצמוד מעל החטיבה, שימש כעיניים קדמיות. הפייפר העביר דיווח מראס-נצרני, שהמקום שקט וללא תנועה. הטייס הנמיך מעל יעדי ראס-נצרני ומסר תיאורים מדויקים של הביצורים ושל תעלות הקשר בין הבונקרים.

 

"הגענו לפאתי ראס-נצרני, והטייס הודיע שהמקום ריק. ואכן, כך היה. לא נכנסנו לתחומי המוצב מפני שלא הייתה שום סיבה להיכנס פנימה. שם התברר לי, שישנו בסיס דרומי יותר, שנקרא שארם א-שיח'. ידענו על קיומו מהתצ"אות (תצלומי אוויר), אולם התכנון המבצעי היה עד ראס-נצרני. מתוקף הנסיבות קיבלנו פקודה לנוע במהירות לשארם א-שיח', המרוחק כ-45 ק"מ מראס-נצרני. מראס-נצרני התחלנו לנסוע במהירות על כביש סלול לאורך החוף בשטח מישורי בפריסת יום רחבה מאוד. לא הבחנו באויב, אולם ראינו כלי רכב ואנשים תקועים בשולי הכביש.

בלב השטח המישורי בלטה גבעה משתפלת בנ"ג 105, ששם הייתה ממוקמת תצפית מודיעין מצרית. המצרים התחילו להנחית עלינו אש ארטילרית דלילה ולא יעילה. על-פי דיווח מטוסי הסיור, אותר הקת"ק (קצין תצפית קדמי) המצרי בגבעה 105, ולפי דרישת המח"ט ירדו מטוסי תקיפה על הגבעה ושיתקו את האש. המשמר הקדמי, שהורכב מהפלס"ר ומפלוגת החרמ"ש, הגיע בשעות אחר הצהריים לקו הגבעה, ותפס עמדות קדמיות. השטח היה נרחב מאוד ומבותר בערוצים קשים. מפקד החטיבה והחפ"ק התמקמו גם הם ליד גבעה 105. לאורך הכביש מראס-נצרני לשארם נמתח קו של עמודי טלפון, ואז עלה רעיון ליצור קשר עם מפקד הכוח המצרי בשארם ולדרוש ממנו ולהיכנע.

 

"הקשר נוצר, והשיחה התנהלה באמצעות שלום כהן, כתב של השבועון 'העולם הזה', שהצטרף לחטיבה ודיבר ערבית-מצרית רהוטה. אברהם יפה, המח"ט, הציע למפקד המצרי להיכנע בתוך חצי שעה, ולצאת לעברנו בג'יפ עם דגל לבן. הקו נותק, וכעבור עשר דקות התחלנו לחטוף פצצות מרגמה. המטכ"ל המשיך לדרבן להשלים את כיבוש שארם א-שיח', בגלל הלחץ המדיני וכוונת האו"ם להכריז על הפסקת אש. בדיעבד, רק אחרי המלחמה, נודע לי, שבכל השלב הזה התנהלה תחרות בין חטיבה תשע לחטיבת הצנחנים בפיקודו של אריק שרון, מי יגיע ראשון ומי יכבוש את שארם. הצנחנים נעו מכיוון ראס-סוּדָר וא-טוּר לעבר שארם. לא היו בידינו שום נתוני מודיעין לגבי מוצבי האויב בשארם א-שיח'. כלום. לא תנאי קרקע, לא עבירות, לא צירים, לא סד"כּ (סדר כוחות) אויב, לא היה ידוע איזה נשק נמצא ברשותו. מטוס הסיור דיווח, שמדרום לגבעה 105 יש התחפרות של המצרים בשטח. המח"ט החליט לבצע התקפת לילה על המוצבים שזיהינו, שבהמשך הסתבר, שהיו אלה המוצבים הקדמיים של שארם. המשימה הוטלה על גדוד 91 בפיקודו של עוזי ציזלינג. בשלב הזה פורק כוח החלוץ, מפני שתפקידו הסתיים. אני חזרתי לגדוד 91. המג"ד קרא לנו לקבוצת פקודות, וחילק את המשימות על-פי לוח הזמנים. התוכנית הייתה לפתוח בהתקפת לילה רגלית על-ידי שתי הפלוגות הרובאיות בשעה 02:30, לאחר כיבוש המוצבים תיכנס פלוגת החרמ"ש שלי כגל שני. התפיסה, לפיה החי"ר הוא 'מלכת הקרב', כפי שנחשב אז בצה"ל, שימשה בסיס הגיוני ומקובל לתוכנית. בעקבות הקרב על מוצבי שארם, אני, באופן אישי, שיניתי את דעתי.

 

"הייתי פרוס לרוחב הכביש ומוכן גם למשימת התערבות תוך כדי ההתקפה, או לחילוץ הכוח. כשחזרתי מקבוצת הפקודות בשעה אחת, חיכתה לי ארוחת לילה שהכין לי קשָר המ"פ, ראובן לוין מקיבוץ מזרע, שהחייתה את נפשי. עם התחלת ההתקפה הגדודית נפתחה אש על כוחותינו ממוצב נוסף. פלוגות הגדוד ספגו אבדות, וההתקדמות נעצרה. לאחר התארגנות בשטח הסתער הגדוד שנית על המוצבים, ושוב נהדפה ההתקפה, תוך שהגדוד סובל מנפגעים רבים. מפקד הגדוד, עוזי ציזלניג, נפצע מכדור בכתף. המג"ד החליט לסגת, ונקראתי לחלץ את הנפגעים לתאג"ד, ולדרג העורפי. תמונת הנסיגה הייתה קשה. הגענו עם אור ראשון לתוך המוצבים המצרים, שאותם הצליח הגדוד לתפוס. היו במוצבים כמה תותחי נ"ט 57 מ"מ נטושים, והחלטתי לגרור אותם בזחל"מים עם נפגעי הגדוד. יצאתי אחרון משטח המוצבים ונוכחתי לדעת, שלמעשה, האויב נסוג בחסות החשיכה, והשטח היה ריק. באותו השלב, כנראה, שני הצדדים החליטו לסגת. עוזי נע רגלית עם הכוח, למרות פציעתו, ואני חזרתי אליו וביקשתי את אישורו לצאת ולתפוס עם הפלוגה שלי את המוצבים. בינתיים, נתתי הוראה ליונתן אדר, הסמ"פ, לערוך מייד את הפלוגה להתקפה. מפקד החטיבה, שהיה במקום, שמע את דיווחי ואישר לי לצאת מייד ולתפוס את היעדים. לא ידעתי מה מסתתר מעבר למוצבים, מפני שלא הייתה לי תצפית משם בשעת החילוץ. ביקשתי מהמח"ט, שיורה לפלס"ר לאבטח את האגף שלי. הוא אמר לי, 'צא, יהיה בסדר!'. יצאתי באור יום, וכשהגעתי למוצבים הם היו ריקים. ברגע שתפסתי אותם התחיל לעלות מולי כוח מצרי.

 

"פתחנו עליהם באש, והם נפוצו לכל עבר ונעלמו לי מהעין. הסתכלתי על השטח ונוכחתי, שאין לי תצפית קדימה. גם הכביש נעלם ואיננו. החלטתי להמשיך ולהתקדם וקיבלתי את אישור המח"ט להצעתי. חילקתי את הפלוגה לשני כוחות. אני נעתי עם שתי מחלקות על הכביש, והמחלקה השלישית, בפיקוד הסמ"פ, נשלחה לאבטח את האגף המערבי שלי. אמרתי ליונתן אדר הסמ"פ, שגם פלוגת הסיוע תתקדם ממערב לו לאבטח את האגף. הסיור נע לעבר שיפולי הגוש ההררי. נסעתי אישית על הציר ושתי המחלקות היו פרוסות מעברי. השטח מצִדֵי הכביש הלך וצר והתנקז למעבר של הכביש בין שני מצוקים בגובה של כ-20 מטרים. לפתע נחשף תחתי המראה המרהיב של מפרץ שארם, המשתרע בצורת פרסה על שפת הים. באותו רקע נפתחה עליי אש עזה משני צִדֵי המצוק. המשכתי להתקדם במהירות לעבר השטח הפתוח, כשכל מה שהצלחתי לראות, זה שמאחורי נוסעת מחלקה אחת.

 

"בחזית, בערך כ-300 מטר לפניי, התרוממה תלולית מלאכותית קטנה בגובה מטרים ספורים ובאורך של כ-50 מטר. נצמדתי עם המחלקה שאיתי בצד הסוללה, ואז, לראשונה, התגלתה לעיני תמונה מדהימה. כל המפרץ היה מלא וגדוש בצבא מצרי, בתותחי נ"ט, במרגמות ובכמות עצומה של חיילים מצרים. התמונה הכללית הייתה של צבא מובס, והחיילים המצרים התחילו להופיע עם ידיים מורמות בכניעה, לא היה לי קשר עם איש, לא עם הסמ"פ שנע במישור מעל המפרץ ולא עם הפלס"ר, והסתבר שהם ראו כל מיני דברים, שאני לא ידעתי עליהם. לעומת זאת, הם לא ראו ולא ידעו מה מצבי. המח"ט הודיע לי שהוא שולח את יונה אפרת לתאם בין שני הכוחות. בינתיים נמצאתי לבד עם המחלקה בתוך מרחב מצרי ענק. התקרב אלי קצין מצרי עם ידיים למעלה והתייצב בפניי.

יונה אפרת הגיע, ונצמד אל הכוח וקיבל פיקוד. הוא הציע לי לקחת את הסרן המצרי לקו המצוקים, כדי שהוא יִתן פקודה לכוח הלוחם המצרי להיכנע. המחלקה נשארה עם יונה, ואני יצאתי בזחל"ם בודד עם הקצין המצרי לעבר כוחותיו. הוא החל לקרוא לחייליו להיכנע, ובתגובה נענינו במטח אש על הזחל"ם מטווח קצר. במכת האש הראשונה נהרג הרס"פ ישעיהו (שייקה) סלומון, שהיה איתי בזחל"ם, ואני נפצעתי מרסיסים בראש. לא הרגשתי כאבים מהפציעה, אבל הראש שלי היה מכוסה דם. הנהג המשיך בתנועת היחלצות מהירה וחצינו את המצוקים חזרה לעבר כוחותינו. בנקודת הפינוי הורדנו את הרס"פ ההרוג ואת הקצין המצרי, שמייד נחטף על-ידי חוקרי המודיעין. טופלתי על-ידי החובש הפלוגתי, והודעתי לאברהם יפה, המח"ט, שאני חוזר לכוח הקדמי. הוא שאל אותי פעם נוספת, אם אני מוכן לעשות את זה, ועניתי לו, שאני חוזר. אספתי את המחלקה השלישית. אחד מהזחל"מים שלה היה לא תקין. העליתי חלק מחיילי הזחל"ם התקוּל על הזחל"ם שלי. לקחתי גם את המ"כ שלהם, מיכאל גביש, חבר קיבוץ חפציבה, שהיה מפקד טוב. יצאנו שוב שלושה זחל"מים, וחתכנו את קו המצוקים תחת אש. הנהג שלי נפצע מרסיס ברגל, אבל המשיך לתפקד. אני חברתי אל המחלקה הקדמית עם יונה אפרת. הצבא המצרי החל להיכנע בצורה מסיבית, לכל אורך החוף, מאות רבות של חיילים, יונה אמר לי לנוע קדימה ולכבוש את המוצב של שארם א-שיח'. המוצב נמצא בחלקו הדרומי של המפרץ, כקילומטר מהתלולית. הציר למוצב עבר לאורך שדרות של מאות חיילים מצרים נכנעים. לקחתי את שני הזחל"מים שבאו איתי, והמשכתי לנוע לאורך המפרץ מבלי לפגוע בחיילים המצרים. הגעתי עד למוצב בשארם א-שיח' על התל ונוכחתי בהרס הרב שזרע חיל האוויר בהתקפות המטוסים על המִתחם. ליתר ביטחון, נכנסנו באש לתוך המוצב. מיכאל זרק רימונים לעבר הנמל, שלאורכו היו מתקני תחזוקה ומחסנים גדולים. התקדמנו בתנועה ואש עד שהגענו ליציאה המערבית ממִתחם שארם א-שיח'. כיבוש שארם הסתיים בבוקר 5 בנובמבר, בשעה עשר בערך. בזה, למעשה, נגמר הכיבוש של שארם א-שיח'. כשיצאתי לכיוון החלק המערבי של מִתחם שארם א-שיח', הגיע טור הצנחנים הקדמי, בראשות המג"ד רפול (רפאל איתן). יונה אפרת עם המחלקה בפיקודו אספו את מאות השבויים המצרים. באזור שארם הצטרף אליי הסמ"פ עם המחלקה, שנעו כל הזמן במישור שמול המפרץ. בכל מהלך הכיבוש של מוצבי שארם א-שיח' הפעילה החטיבה את גדוד 93 לכיבוש שדה-התעופה של שארם בשטח הפתוח, ולטיהור המצוקים בכניסה למפרץ. הטיהור נתקל בהתנגדויות פזורות של חיילים מוסווים במצוקים, והחטיבה נאלצה להפעיל את חיל האוויר להשלמת המשימה. בפעולת הטיהור סבלה הפלוגה של רמי (צבי רם מקיבוץ מעגן-מיכאל) מגדוד 93 מנפגעים ומאבידות. עם השלמת כיבוש מרחב שארם א-שיח' החלה חקירת השבויים המצרים.

 

"שבתי למסגרת גדוד 91. למחרת נשלחה פלוגה מגדוד 91 על גבי נחתות של חיל הים, וטיהרה את האי טיראן. עם גמר הכיבוש התרכזה כל החטיבה במפרץ שארם א-שיח' וקיבלה הנחיה להיערך למסדר סיום, שהיה מסדר רשמי של צה"ל לסיום מבצע סיני. המסדר התקיים ב-6 בנובמבר בהשתתפות הרמטכ"ל משה דיין ומפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני. הבמה הוכנה משני קומנדקרים צמודים, והטקס נפתח בהנפת דגל ישראל. לאחר ההתארגנות והרחצה בים יצאנו לסייר בראס-נצרני. מוצב ראס-נצרני היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. מערך מעובה של גדרות, שדות מוקשים חפורים בתעלות, עמדות רבות ובונקרים מדופנים, שכולם נועדו להגן על שני תותחים ימיים ענקיים. אם היינו צריכים לכבוש את המוצב באש, היינו מקיזים שם דם רב. בעקבות חקירת מפקד הכוחות המצרים במרחב ים סוף התברר, שהוא ידע על ההיתקלות בוואדי קוד, על תנועת כוחות צה"ל מכיוון צפון וכן על תנועת הכוחות מא-טוּר. ההחלטה שלו לסגת מראס-נצרני ולהתבצר במִתחם שארם א-שיח' נבעה מדגם הקרבות על כיס-פלוג'ה, שבו הוא היה מכותר במלחמת העצמאות. הוא הניח, שבזכות הנמל בשארם הוא יוכל לשמור על נתיב אספקה פתוח לכוחותיו ולנהל קרב התשה במשך חודשים ארוכים. לפי עדותו, תקיפות חיל האוויר, שהסבו נזקים קשים והתמוטטות מוראלית מוחלטת, הן שהכריעו את המלחמה.

על רקע ידיעות מודיעיניות על התחממות הגבול בצפון עלינו, חצי גדוד 91, כעבור יומיים להתארגנות בג'וערה, ועם ירידת המתיחות שוחררנו הביתה".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה