חליל קסם

חליל קסם

ניר מן

בן 19 שנים היה ידין טננבוים כשנהרג על גדת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. חלילן מצטיין שבחר לשרת כטנקיסט מהשורה על פני תזמורת צה"ל, ושלאחר נפילתו הוענק לו עיטור המופת.

המסע לאיתור גופתו הנעדרת התחיל במקרה במחברת מלחמה שקראה לאה רבין בקיבוץ מעוז-חיים, והסתיים ביצירה מיוחדת שהקדיש לזכרו הקומפוזיטור לאונרד ברנשטיין.

יומיים לפני מלחמת יום הכיפורים, באחד התרגילים המסכמים בקמ"ט (קורס מפקדי טנקים), נתפסה רגלו של ידין במלכודת שועלים שהונחה על-ידי בדואים באזור שִבטה. שלוש מאצבעות רגלו נשברו, ומכיוון שלא היה רופא מומחה בבסיס, הוא נשלח הביתה. בקצין העיר תל-אביב קיבל שלושה גימ"לים, אבל כשהתקשר לפלוגה, נאמר לו שאם לא יחזור מיידית, יצטרך לעשות את כל הקורס מחדש. הקורס עמד לקראת סיומו, והוא לא התכוון להתחיל את הכל מחדש. למלחמה יצא ידין בנעל בית על רגלו הפצועה.

רק קרבי

כבר לקראת גיוסו של ידין טננבוים נישא שמו כחלילן מצטיין. למרות שתזמורת צה"ל והלהקות הצבאיות חיזרו אחריו בלהט, לא היו לו התלבטויות לגבי מסלולו הצבאי. לרבקה, אִמו, אמר אחרי ההתייצבות בלשכת הגיוס: "אמא, מכיוון שיש לי פרופיל גבוה, אני רוצה להיות קרבי".

ידין התגייס במחזור נובמבר 72'. חומר אנושי טוב, בוגרי תיכון מכל הארץ, הרבה קיבוצניקים, חבר'ה עם מוטיווציה גבוהה. בטירונות ברפיח ידין לא התבלט ולא קפץ בראש. חייל אהוב עם מבט תמים ונבוך. ערן ינאי, חברו מקיבוץ עין-דור, כתב עליו: "הוא היה שבר כלי, צנום, חיוור ורזה. לא החייל הגיבור והחסון ואינו מנסה להתחזות לשכזה. פעם נשברנו שנינו והחלטנו זהו זה, מפה לא זזים, עד שבא אחד המ"כים והתחיל לצעוק... ידין התחלק איתנו בכל חבילה שהגיעה; וכשנמאס לו כל העסק (כמו לכולם), הוא לא התבייש לספר את זה".

בקורס מקצועות שריון בג'וליס בפברואר 73' פגש עו"ד חיים (אימיק) לוי בידין, איתו גם יצא ללילו האחרון בטנק למוצב 'מפרקת': "קיומו הורגש בין החבר'ה בפלוגה. שברירי ודק גזרה בהופעתו החיצונית, לא מהמצ'ואים הקולניים, תרבותי ודי עדין. במטווח בצאלים הוא היה תותחן מצטיין וקיבל חופשת שבת כצ'ופר.

"רק לקראת סוף קורס תותחנות בפורים 73', כשהכנו יחד את מסיבת הסיום, נודע לי שהוא מוזיקאי. אחר כך המשכנו במסלול הקורסים בזימון ישיר – צמ"פ (קורס הטנקיסטים הבסיסי: צוות, מחלקה, פלוגה) וקמ"ט (קורס מפקדי טנקים) בשִבטה בנגב. התנאים בצמ"פ היו קשים יחסית. הרבה חול, אבק וגריז, מסלולי יום ולילה בשטח, אבל בשום אופן לא הייתה הרגשה שאנחנו פראיירים של מישהו".

גם מקורס מט"קים ממשיך ידין לשלוח בסדירות מכתב שבועי להוריו. על החריגה היחידה בסבוניות שלו הוא ממהר לדווח הביתה: "...אני מאוד חושש לגורלי, אחרי שהוגשה נגדי תלונה על התחצפות לקצין. הדבר עלול לעלות לי בכמה ימי חד-גדיא, ואני מקווה בכל לבי שלא".

בראש השנה תשל"ד, 1973, שבוע וחצי לפני פרוץ המלחמה כתב ידין להוריו:

"שנה טובה!

אחרי ליל שמירה, חזרתי הבוקר למאהל, התקלחתי ועכשיו יש לי זמן לכתוב. [ ...] האוכל בערב ראש השנה הפתיע אותנו –  'ארוחת שחיתות'. נוסף לתפוח בדבש, יין ועוגות קוקוס, היו דגים מצוינים, צלי בקר ועוף בגריל ללא הגבלה. גם רימונים, אגסים ובננות לא חסרו. [...] כולנו חוששים מהשבוע וחצי הבאים שלפי הסיפורים יהיו קשים ביותר, אך מה שמנחם זה ארבעת הימים שלאחריהם בבית. [...] גמר חתימה טובה לכולכם, ידין".

צעקות שמחה בצריח

ביום ו', 5 באוקטובר 1973, בעיצומו של טיפול שבועי בטנקים מגיעה פקודת החירום לגדוד קמ"ט. על ההתרחשויות בפלוגה ל' מרגע הכרזת הכוננות מספר אייל בן-ראובן, מי שהיה הנהג בצוות 2א' והיום מפקד בכיר בשריון: "הוטסנו בפתאומיות מחצרים לרפידים בסיני, ושם הצטוותנו על טנקי השוט (צנטוריון) של גדוד 77 (עֹז) מחטיבה שבע, שעלה לרמת הגולן על הטנקים של בית-הספר לשריון. בלילה זיוודנו וחימשנו את הטנקים שאותם לא הכרנו. לא היה לנו שום מושג מה קורה. עבדנו על הטנקים כל הלילה, ובגלל צום יום הכיפורים לא אכלנו שום דבר מיום שישי בבוקר. השיבוץ הקרבי של צוות הטנק שלנו כלל את המפקד – יוסף אובידה, חיפאי בן להורים ניצולי שואה, ששימש מדריך בקורס מט"קים. הטען – אימיק, והתותחן – ידין.  ידין היה בחור יפה עם עיניים כחולות, שקט מאוד ולא מוחצן, רק אחרי המלחמה נודע לי שהוא ניגן ושהיה קשור למוזיקה. זה מדהים, אבל בכל תקופת השירות המשותפת, הוא לא סיפר כלום על כל פרסי ההצטיינות שקיבל.

"בשבת, נפרסנו עם הטנקים בשטח תחת רשתות הסוואה. בשתיים בצהריים עמדתי בעמדת התצפית ולפתע ראיתי מטוסים יורדים על מתקן היב"א של רפידים. חשבתי – מה זה, חיל האוויר השתגע? מה פתאום הם התחילו להתאמן בשבת, ועוד ביום כיפור? ואז צעקו: 'יציאה חפוזה! יציאה חפוזה!' והתחלנו לנסוע לכיוון טסה ומשם לקו המעוזים.

"למרות תקיפות המטוסים המצריים והיריות, רק בשבת בערב חדרה לי בפעם הראשונה ההכרה שפרצה מלחמה, כאשר אימיק, הטען-קשר, הצמיד את הטרנזיסטור שלו לקשר-פנים של הטנק, ושמענו בחדשות הודעה להאפיל את האורות בתל-אביב. בתוך הטנק דיברנו כרגיל,שום דבר מיוחד.

חנן פרשטמן מתל-אביב היה התותחן בטנק הסמ''פ, מיכאל עזר: "כל הגדוד בפיקודו של עמיר יפה, המג''ד, בתוספת כוח מגדוד קק''ש (קורס קציני שריון), יצא לגזרה הצפונית של תעלת סואץ. הפלוגה שלנו יצאה בהרכב 11 טנקים,אבל רק שבעה טנקים הגיעו לפנות ערב ליעד, מוצב 'מפרקת'. ארבעה טנקים פרסו זחל בדרך בגלל השטח החולי והביצתי.

הגענו עם חשֵכה ונפלנו ישר על המלחמה. לא ידענו מה קורה. הפקודה של ארז בנימיני, המ''פ מנהלל, ברשת הקשר הייתה: ''כוחות מצריים מוגבלים חצו את התעלה, ואנו יוצאים להדפם''. לי היה ברור שמדובר בפעולה גדולה, אבל לא במלחמה.

''היה ליל ירח ודיונות החול הצחיחות בהקו מפצצות התאורה. הבעיה העיקרית הייתה שהשטח היה רווי חי''ר מצרי מצויד באמצעי נ''ט. זיהינו טנקים מעבר לתעלה וירינו על שני גשרים. פגעתי בהרבה חיילי חי''ר מצריים. כנראה שהם באמת היו מסוממים, מפני שהם הלכו מול הטנקים ופשוט קצרתי בהם. אני זוכר חיילים מצרים שהתעופפו מהגשרים בטנקים שהבערנו. בקשר הייתה הרגשה שיגעון. הצוותים והסגל היו סופר-מקצועיים, והמ''פ, ארז בנימיני, היה מעולה. רמת התרגולות הטנקיות הייתה מהסרטים, והפקודות היו בדיוק לפי הפק''לים.

איל בן-ראובן: ''עם לילה עמדנו על גדת תעלת סואץ, בכניסה למעוז 'מפרקת' בגזרה הצפונית. אומרים שהטנק שלנו היה הטנק הראשון שהגיע לתעלה, אבל בנסיבות ההן, מתא הנהג בלילה, אינני יודע מה מידת האמיתות של הקביעה הזאת".

אימיק לוי: "האמירה שהטנק שלנו הגיע ראשון לקו המים בגזרה הצפונית, היא כנראה נכונה. יש סיפור שהטנק שלנו נלקח שלל והוצג בקהיר אחרי המלחמה".

אייל בן-ראובן: "פתאום נתקענו. אובידה אמר לי: 'סע אחורה', אבל הטנק נתקע. מהפגיעה הושבת הצידוד החשמלי של הצריח ותאורת הפריטלסקופ של התותחן לא פעלה.

בגלל הפגיעה במערכת הכינון נאלץ אובידה לכוון את ידין לפי ראייתו בטווחי מאתיים מטרים, ונתן פקודת אש. ידין פגע וצרח שאגות שמחה. לפתע נכנס טנק נוסף והייתה השתוללת בצריח. אובידה צעק לידין שיכונן מהר שמאלה, ואימיק הטען-קשר צעק שהוא לא מצליח לטעון את הפגז. לאחר מספר שניות מאד לחוצות ירה ידין ופגע בטנק המצרי".

אימיק לוי: "ידין התחיל להשתולל משמחה וצעק כמו שאף פעם לא שמעתי אותו".

אייל בן-ראובן: "עמיר יפה ז''ל, המג''ד, התקשר אל אובידה ואמר לו – '2א', כאן קודקוד, תחזיקו מעמד! תחזיקו מעמד!' ואז נשמע פיצוץ אימים והטנק נדלק. נתקעתי בתא הנהג ולא הצלחתי לפתוח את מדף היציאה. באמצעות הפטיש נחלצתי לבסוף מהטנק והסתתרתי עם אימיק הפצוע בקפל הקרקע על סוללת עפר. שמענו סביבנו חיילים מצרים מדברים והתלבטנו מה לעשות. לא ידענו איפה אובידה וידין ומה מצבם. פתאום עבר על ידינו טנק מצרי ואחריו נסע טנק ישראלי. עצרתי את הטנק הישראלי בפיקודו של אייל יפה. אמרתי להם לקחת את אימיק הפצוע, אבל הם אמרו שיש הוראה לא לקחת אף אחד ושלום ויין, הטען, דחף אותי מהטנק. חזרנו לטנק המפוצץ שלנו ונתתי לאימיק את התחבושת האישית שלי. היה חושך מצרים. הכנסתי את היד לתא התותחן והרגשתי לראשונה שיש גופות בצריח. הם היו מתים לגמרי.

עמדתי בצריח למעלה עם העוזי. הטנק של אייל חזר והם צעקו לנו לעלות מהר, מפני שכל השטח היה מלא כוחות מצריים. כשאמרתי להם לחכות רגע כי צריך לקחת את הגופות התחיל ויכוח קצר. רצתי חזרה לטנק עם שלום ויין. אמרתי לשלום להסתכל, אבל בגלל החושך לא ניתן היה לראות כלום. הכנסתי את היד והבנתי שהגופות מרוטשות לחלוטין, ואין מה לעשות. נאלצנו לשוב במהירות לטנק כדי לצאת ממלכודת האש והאויב. גופותיהם של יוסף אובידה וידין טננבוים נותרו בטנק, ואנחנו המשכנו במלחמה לחילוץ החיילים הלכודים במועזים".

חנן פרשטמן: "בכניסה למוצב 'מפרקת' הייתה תנועה רבתי. טנק 2א' היה הראשון שנפגע. התחילו דיווחי חילוץ בקשר, למרות שבהתחלה לא היו פינויים. נסענו לחלץ את 2א' ואז גם הטנק שלנו נפגע. חטפנו שישה פגזים מטווח קצר יחסית. הנהג, שמעון פרנקו מירושלים, נפצע קשה מאד, והמפקד מיכאל עזר מת מוות קליני. חטפתי רסיסים וכוויות אבל הצלחתי להוריד אותו מהצריח ולהשכיב אותו כמאה מטרים מהטנק. רק יותר מאוחר הגיע אייל יפה עם הטנק שלו ופינה אותנו".

אייל יפה מקיבוץ מעוז-חיים היה ביום כיפורים לקראת סיום קק''ש, כשהצטרף עם התגבורת לגדוד בפיקודו של אחיו, עמיר יפה ז''ל. בתוך המאסה של כוחות החי''ר והטנקים המצריים סביב מוצב 'מפרקת' התחילו הטנקים מהפלוגה להיפגע, והטנק שלנו נשאר עצמאי בשטח.

אייל יפה: "כשעברתי על יד טנק 2א' הפגוע, רץ אליי אייל בן-ראובן שאחלץ את אימיק הפצוע ואת הגופות. נאלצתי להדוף אותו בתקיפות רבה, פשוט מפני שנשארתי הטנק היחיד בגזרה שהמשיך בלחימה. נסעתי הלוך ושוב לאורך הסוללה, ורק מאוחר יותר התפניתי למשימת החילוץ. כשבאתי לחלץ את הצוות שאלתי את אייל בן-ראובן איפה שאר אנשי הצוות, חוץ ממנו ואימיק. הייתי במרחק שלושה מטרים מהטנק הפגוע ואייל ענה שהם אינם. לקחנו את אייל ואימיק לטנק שלנו, שעליו כבר הועמסו 15 פצועים. בגלל חוסר מקום לא יכולנו לפנות את גופות ההרוגים. לקראת בוקר נשארנו רק שני טנקים מהפלוגה – הטנק של מיכאל ורדי ושלי. בבוקר נפגעו גם הטנקים שלנו. ורדי נהרג ואני פוניתי ל'סורוקה'".

אני צריך להילחם על החיים שלי

ידין נולד בספטמבר 1954 בצהלה למשפחה מלב לִבו של המיתוס הציוני. לא פחות. דור שביעי בארץ מצד אִמו, רבקה טננבוים, נצר ליוצאי החומות בירושלים במאה הי''ט ונינתו של יואל משה סולומון האגדי ממייסדי פתח-תקווה. האב, צבי טננבוים, עלה ארצה כתינוק למשפחת צורפים ושענים מרוסיה. בגלל המצוקה אחרי שנות מלחמת העולם האשונה, ירדו הוריו לשבור שבר במצרים. אביו הופקד מטעם חברה צרפתית על אוסף השעונים של בית המלוכה המצרי, והמשפחה גרה בקאהיר, סמוך לארמון המלך פואד. כשהיה צבי בן שלוש, נחגג יום הולדתו הראשון של פארוק, בן המלך, ונוריות ירוקות ואדומות הודלקו בעיניהם של פסלי האריות שניצבו משני צִדי הגשר על הנילוס. צבי התגייס ל'הגנה' וחמישים שנים הוא מכהן בתפקיד בכיר במשרד הביטחון.

בשנות החמישים הייתה משפחת טננבוים מראשוני הבונים בחולות צהלה. בהשוואה לווילות היוקרתיות שצמחו מאז בשכונה, משמר בית טננבוים ניחוח ארץ ישראלי שורשי. תחת עץ הזית בחצר מונחות השוקת ואבן החוליה שניצבה על פי הבאר בפרדס הראשון בפתח-תקווה. פרדסו של מרדכי סלומון היה תחנתו הראשונה של בן-גוריון בארץ.

ידין גדל בבית יהודי חופשי בו נחגגו מועדי ישראל, שהנחיל לו יחס חם למנהגי המסורת. הוא אהב ללכת לבית הכנסת, להקשיב לפרקי החזנות ועל הטלית והתפילין שלו שמר היטב. בגן למד לקרוא ובכיתה א' השתעמם בשיעורים. הוא נשלח ללמוד צרפתית בבית ספר שנפתח על-ידי השגרירות הצרפתית, ובסוף השנה קיבל פרס הצטיינות.

"ידין היה ילד יוצא מן הכלל מכל הבחינות", אומר צבי אביו. "היינו אנשים עובדים, לא עשירים. אבל בחינוך לא חסכנו שום דבר והוא ידע היטב להעריך את מה שהוא מקבל". בהיותו בן שש נולדה אחותו, ד"ר אלה טננבוים קורן, המשמשת היום יועצת לפיתוח תרופות ומכשור רפואי לחברות בין-לאומיות. ידין טיפל בה במסירות אין קץ. "כשאלה הייתה תינוקת בת פחות משנה", מספרת רבקה,"נסעתי פעם לבית חולים 'בלינסון'. בדרכי חזרה היה הכביש מוצף, ונתקעתי בגהה. המטפלת נאלצה לעזוב את הבית, וידין נשאר לבדו עם התינוקת. כשהגעתי מצאתי אותו עומד ומחלל לה כדי להרגיע אותה. כשהיה בן שמונה אחד הילדים פגע באלה. אחרי שהחזיר לו מכות, אמר לה – 'יש לך  מזל שיש לך אח גדול שמגן עלייך, אני הייתי צריך להילחם על החיים שלי".

בבית-הספר היסודי היה ידין ילד שקט שידע לעמוד על שלו, ונהנה מביטחון בסיסי של משפחה עוטפת. הוא התאמן בג'ודו, אסף בולים ומטבעות כמו כולם. והיה מקובל על חבריו. מסיבת הבר-המצווה שלו התקיימה בספטמבר 67', אחרי מלחמת ששת הימים, ובשבת כשעלה חיים הרצוג לתורה בבית כנסת בצהלה, הוא אמר שהעלייה היא לכבוד ידין, חתן הבר-מצווה. אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, סיפר הרצוג להוריו, שראה את הטנק של ידין במוזאון המלחמה בקאהיר.

בכיתה ז' למד איתו יוסי סיגלר, עולה חדש ממשפחת עולים מרומניה שגרה בשכונת נווה-שרת ליד צהלה. כששאלה המורה מי מוכן לארח בביתו את הבר-מצווה ליוסי, התנדב ידין והבר-מצווה התקיימה בביתו. הקשר ביניהם נמשך גם בתיכון, עד ההלוויה. בכלל, לדין הייתה רגישות מיוחדת לילדים עולים. הוא עזר לילדים מדרום אמריקה בכיתתו, וגם 'נידב' את את אִמו ללמד אנגלית. בני, אחד הילדים מכיתתו נהג לומר: "ידין לא תמיד הסכים עם כולם, אבל אני תמיד הייתי איתו,כי הייתי בטוח שהוא צודק". הוא נהג לנגן בפני ילדים נכים במוסד של אקי"ם בשיכון דן, ובכיתה י"א ניגן עם התזמורת במחנה המעבר לעולים מברית המועצות שיינבורן באוסטריה.

יותר מתנות מאלוהים

לתיכון עירוני ד' התקבל בזכות ציוניו המעולים בסיום היסודי. בית הספר נחשב על רמה גבוהה מבחינת הלימודים, עם משטר מחמיר לדגרנים, שהפעילות החברתית לא הייתה בראש סדר הקדימויות. החבר'ה לא היו מסביבה הומוגנית, ולכן גם לא נקשרו יחסים חברתיים באופן מיוחד. מסיבות חודשיות על מועצת התלמידים, אליפות כדורעף וכדורסל בחצר וגם נגד המורים, שבוע 'שירות לאומי' בשישית בצריפין, שכלל אימוני גדנ"ע ואריזת מנות קרב לצה"ל, טיולים שנתיים לאילת ולגליל, וטקסים מקובלים ליום השואה ויום והזיכרון. שנתון שלא הוליד סלבריטאים.

חנן פרשמן: "ידין היה תלמיד טוב מאוד, שלא התבלט בחברה. לא טיפוס של המאצ'ו הישראלי. אני מניח שאם מישהו אחר היה מנגן ברמה שלו, הוא כבר היה דואג להפגין ולהבליט את כישרונו. רק בשמינית נודע לי בכלל שהוא מנגן".

בתיכון התאמן במכון לפיתוח גוף בהרצליה והשתתף בחוג קליעה של הגדנ"ע. בתעודת 'קלע מצטיין' זכה הודות לכושר ריכוז הגבוה שהיה לו בכל תחום שעסק. היו ימים שהוא לא עשה כלום רק היה חושב ומהרהר. "אותי זה לא הטריד", אומרת אִמו. "אף פעם לא רציתי להפריע לו, כי ידעתי שלפעמים נחוצה הפוגה בחיים. גם אל הנגינה הוא התייחס כאל הנאה וגיוון, כחלק ממכלול חיים שלם, ולא כתכלית לעצמה".

"ידין היה שייך לשכבה האינטלקטואלית של הכיתה", מספר אליהו גלאור, מחנכו של ידין. "בחור צנום בעל עיניים בוערות. הוא היה מתעורר במיוחד כשהשאלות היו לא שִגרתיות ובעיקר שנגעו באמנות. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם בן-אדם טוב.

במה זה התבטא?

ביחס לחברים, לגבי הכיתה ובית הספר. הוא תמיד למד כדי לדעת, ולא רק כדי לצאת ידי חובתו הפורמלית. להוריו אמרתי ש"יותר מתנות מאלוהים אי אפשר לקבל".      

פיתוח הריאות בחליל

הנגינה של ידין התחילה במקרה, בעקבות דלקת ריאות כשהיה בן אחת-עשרה. הרופאה החליטה שהוא נדבק בשחפת, ואי אפשר היה להזיז אותה מהאבחנה השגויה. הדיאגנוזה להחלמתו, הייתה לפתח את הריאות באמצעות נגינה בכלי נשיפה. ידין התחיל לנגן בחליל, וכל השאר היסטוריה. שנה אחרי התחלת הנגינה הוא כבר קטף את המִלגה הראשונה מקרן שרת. פרס ראשון בשורה ארוכה.

מכיתה ז' עד סוף התיכון למד נגינה אצל ד"ר אורי טפליץ, ממייסדי התזמורת הפילהרמונית הישראלית. השיעורים התחילו בהפקת הצליל מהכלי – הבעה, ניקיון; תרגיל דואטים לשני חלילים; יצירות קלות לחליל ולפסנתר; סונטות הבארוק של הנדל ואחרים; וכלה באטיודים יותר מורכבים ויצירות של הקומפוזיטורים הגדולים – באך ומוצרט.

ד"ר טפליץ:" ידין הגיע אליי דרך הוריו שהיו ממקורבי התזמורת הפילהרמונית. הוא היה מאותם תלמידים שההשכלה המוזיקלית בבית ההורים מהווה השראה מעשירה בעולמם הרוחני, והחוויה המוזיקלית הינה נכס תרבותי אמיתי לחיים. הוא היה בחור מקסים, בעל אישיות אצילית. אהבתי אותו מאוד. לעיתים נדירות זוכים בתלמידים כמוהו, שתענוג לעבוד איתם. מאוד מוזיקלי, בעל תפיסה מהירה, תגובות מיידיות וכישרון לסגל עצמו למצבי נגינה משתנים. בחור נהדר בעל יכולות מגוונות. לא הייתי בטוח אם יבחר במוזיקה כמקצוע. היופי אצלו היה בכישרון הטבעי ובעושר הבעה שלא נבע מלחץ אמביציוזי אלא מאהבת מוזיקה טהורה".  

הישגיו המוזיקליים של ידין במרוצת שנות נגינתו כללו ארבע מלגות הצטיינות מקרן שרת לאמנים צעירים, ושני פרסים לנשפנים צעירים מטעם הקונסרבטוריום הישראלי למוזיקה. הוא היה הסולן בתזמורת הנוער של תל- אביב, וחלילן ראשון בתזמורת הגדנ"ע. הופיע בסיורי התזמורת באירופה, בתוכניות רדיו ('תשואות ראשונות') וניגן את נעימת הרקע בסרט 'לאן נעלם דניאל וקס?' שחיבר אריאל זילבר. אחרי ההקלטה של הסרט 'לאן נעלם דניאל וקס?' בביצועו של ידין, הציע לו דובי לנץ מגלי צה"ל (שהוריו גרו אחרי השואה בבית משפחת סלומון), לנגן בתוכנית מיוחדת רק שלו. ידין ענה שאם יהיה לו חומר מיוחד הוא יבוא, אבל סתם ככה לנגן, אין טעם בעיניו...

פרויקט החליל האלקטרוני

במשך ארבע שנים למד אבי בריר, מנהל השיווק בחברת ECI-טלקום, בשכבה של ידין בעירוני ד'. "ידין היה במגמה הריאלית ואני באלקטרונית. למעשה, עד השמינית התמצו קשרינו בשלום-שלום במסדרון", הוא מספר. "הקשר החזק בינינו התפתח פתאום לקראת סוף התיכון, כמו אהבה ממבט ראשון.

מה קרה פתאום?

לקח לנו זמן להתוודע אחד לשני. היינו שייכים לחוגים חברתיים שונים, אבל גילוי השפה המשותפת היה מהיר. הקִרבה האינטימית נוצרה מאליה ולא בגלל טריגר מסוים. מרגע שנוצר הקשר היינו חברים בלב ונפש עד שנהרג. בתקופת הצבא תיאמנו יציאות משותפות שבהן היינו יחד בבית. זאת גם תקופה מאוד מרוכזת עם הרבה תמורות בחיים – שנת הבגרויות בסוף התיכון, הגיוס לצה"ל, ובעיקר הפרויקט המשותף.

למרות הניגודיות החריפה נוצרה בינינו השלמה הדדית. היינו הרבה ביחד וההיכרות הייתה אינטנסיבית ויום-יומית. היינו באותו הראש מבחינת המנהגים, דרך ההתבטאות, אותו חוסר טעם מרושל בלבוש – טי שירט מהוהה וג'ינס בלוי. הטרנד הכללי היה לגדל שיער ולהיות זרוק.

במה התבטאה הקונטרסטיות?

אני הייתי מחושב-מתוכנת עם שתי רגליים על הקרקע, והוא היה ספונטני ורומנטי. טיפוס ברוך כישרונות שלקח את החיים בקלות. ידין נהנה מהחיים ולא היה כבד עם עצמו ועם סביבתו. למרות הנפש הרומנטית שלו הוא ידע להסתדר והיו לו חברים מבית הספר והשכונה. להבדיל מאחרים, הוא לא ניצל את הכישרון המוזיקלי שלו לעשיית ביזנס, וניגן בעיקר בהרכבים קאמריים בשביל עצמו. הוא נטה לנהות אחרי לִבו במקרים רבים. בחוגי המתמטיקאים והאלקטרונאים המרובעים הוא היה חריג שבלט בהחלטות הספונטניות שלו לצאת לטיול של כמה ימים או לבלות בכל מיני אירועים מוזיקליים.

מה היו הבילויים שלכם? 

סרטים, טיולים, מועדונים מוזיקליים. הוא גרר אותי למועדון 'בַּרְבָּרִים', שהתפרסם במופעי הג'אז של אהרל'ה קמינסקי ואלי מגן. היינו בני בית במועדון. לפעמים אכלנו במסעדת הפיל – סטייק לבן ומיץ תפוזים.

סליחה?

כן, היינו מאוד שמרנים. לא שתינו בירות ולא משקאות חריפים, אפילו קולה עוד לא הייתה אז.

ופוליטיקה?

שנינו היינו במיינסטרים של המערך, אבל זה לא היה אישוו מרכזי מפני שלא היה קיטוב כמו היום. הזדהינו עם הרעיון, ולא כל כך עם האישים. מי שדיבר על מדינה פלסטינית, כמו קבוצת מצפ"ן השמאלנית, נחשב לחריג קיצוני. דיברנו על 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, אבל ויכוחים אידאולוגיים לא היו הבון טון. גם להצגה 'שיער' בקולנוע אואזיס ברמת-גן הלכנו בגלל הסקרנות לראות מה הלהיב את ההמונים מעבר לאוקיינוס, ולא מעצם העניין. זה לא היה המרד שלנו. המרדנות שלנו התבטאה ברצון לעצמאות ולהינתקות מההורים. חלק מדור ההורים היו מהגרים וניצולי שואה ואנחנו היינו בני הארץ, שהעברית הייתה שפת אִמנו, עם ההווי הישראלי.

איך התחיל פרויקט החליל האלקטרוני?

בחופש פסח בשמינית יצאנו שנינו באוטובוסים לגליל המערבי – עכו, נהריה, נחל אכזיב, ראש-הנקרה. ציוד על הגב ולינה בשקי שינה על החוף. תוך כדי הטיול ידין התחיל לשאול אותי בסקרנות רבה כל מיני שאלות על כלי נגינה אלקטרונים. איך מייצרים אותם, מה ניתן להפיק מהם, למה לא ייצרו עד עכשיו חליל אלקטרוני ועוד ועוד. השאלות שהתחילו כאינפורמטיביות גרידא, הפכו  לממוקדות ומגמתיות. במהלך ההתגלגלות באוטובוסים עלה בראשו הרעיון, ובדינמיקת השיחה התפתח העניין להחלטה משותפת לנסות לפתח חליל אלקטרוני.

מאיפה ידעת על כלים אלקטרונים?

כבר מגיל עשר נמשכתי לאלקטרוניקה בצורה חריגה מאוד, למרות שאז העניין היה לא מפותח. לדוד שלי הייתה חנות חשמל קטנה ומעבדת תיקונים, ולפי ג'ורנאלים מחו"ל בניתי מערכות עצמאיות בבית. הייתה לי הבנה בסיסית באלקטרוניקה, וידעתי לנתח מעגלים. בסוף התיכון ראיתי לעצמי אתגר לתכנן מעגלים אלקטרונים, משימה השמורה בדרך כלל לבוגרי הפקולטה להנדסת אלקטרוניקה.

עוד לפני הטיול עם ידין לגליל עשיתי ניסיון מוצלח באפקטים אלקטרונים בגיטרה חשמלית עם חבר מהכיתה, ישראל צידון, שהיום הוא פרופסור לאלקטרוניקה בטכניון. שני אפקטים היו מוכרים אז – ה-FUZZ, שהעשיר את הצליל הנקי-יחסית בהרמוניות, ואפקט ה-  WAH-WAH. ג'ימי הנדריקס, הגדול מכולם, הפך את ה-FUZZ לאפקט דומיננטי בקרב הגיטריסטים בעולם, ואנחנו כשמיניסטים אמביציוזיים רצינו לחקות את האורים ותומים. כמי שנחשב למבין באלקטרוניקה, גויסתי למאמץ המלחמתי, ויחד פיתחנו את האפקט, ששימש את ישראל בהצלחה רבה בהופעותיו המסחריות.

ומה התפתח בעניין החליל האלקטרוני?

להבדיל מה-FUZZ, משימת החליל שלקחנו על עצמנו, הייתה מאופרה אחרת לגמרי וגדולה עלינו בהרבה מספרים. אבל את זה אני יכול להגיד בהסתכלות לאחור.

מרגע שנרתמנו לרעיון דחפנו את הפרויקט במוטיבציה אדירה. הדרייב החזק היה קסם החידוש והנחשוניות בעולם החלילנות. השקענו המון שעות, ואת מעט הכסף שהיה לנו. עשינו אִלתורים בלתי אפשריים בכל מיני פטנטים בגלל בעיית המימון. בסך הכל היינו תפרנים ונאלצנו לרוץ לקצות העיר לקנות תחליפים זולים. הצלחנו לבנות כלי שיודע להפיק מספר אוקטבות דומה לקשת האוקטבות של החליל. כלומר, המחולל הבסיסי הפיק לתוך רמקול צליל, שניסה לחקות את צורת הגל האופיינית לחליל צד. הצלחנו להפיק צלילים מדויקים בתדרי התווים הנכונים, ותו לא. עם הרבה רצון ניתן היה לכופף את הצליל, ולדמיין שהוא באמת של חליל.

"בעצם, היינו בשלב האלתור המכני הראשוני ביותר, ולא הצלחנו לעבור את משוכת האב- טיפוס. מעבר ליכולת לסנתז צלילים באופן אלקטרוני, נבעה גדולת המערכת מהפעלת אפקטים שאינם אפשריים בחליל צד רגיל. כמו ההבדל בין גיטרה קלאסית לגיטרה חשמלית, בעלת הצליל הקר והמתכתי, שניתן להפעיל עליה מניפולציות להעשרת ההרמוניות. שנינו הסתפקנו במוצר שהשגנו, והיינו מאוד גאים בתוצאה. הבנו שהאופטימיזציה לא תשיג את הצליל המקווה.

מה היה חלקו של ידין בפרויקט?

באלקטרוניקה הוא לא הבין כלום, ולכן מטבע הדברים הוא היה בצד המוזיקלי. כלומר, הגדרת התחום הדינמי של הצלילים, מאיזה תו לאיזה תו דרך כמה אוקטבות, קביעת האִצבּוּע (מרווח האצבעות) הפיזי. הגענו לשלב שבו ויתרנו על הניסיון להשיג צליל מדויק, ורצינו לתת לדגם המעבדתי תצורה מכנית יותר מעוצבת. להמיר את המערכת, שלא הייתה בת נגינה והורכבה מאוסף מפסקים קשים ללחיצה, עם מנגנון מסורבל של חיקוי פעולת הנשיפה, לכלי שידמה לחליל. התחלנו להתארגן לפאזה חדשה, אבל אחרי שהתגייסנו לא היה לנו כמעט זמן לעניין ולא הגענו ליישומו.

אחרי שידין נהרג ניסתי להמשיך, אבל לא הצלחתי לפתח חיישן נשיפה, ונטשתי את הרעיון. חשבתי שכדאי להישאר ברמה שהגענו ביחד. התצורה הרומנטית נשארה הממלכה המשותפת שלנו.

ואיפה נמצאה הדגם הבתולי?

אין לי מושג. בכלל, בראייה של איש מקצוע היום, זה נראה לי אתגר כבד מאד גם למהנדסים מומחים בתחום התכנון האלקטרוני. עובדה שעד היום לא פותח חליל אלקטרוני.

לצאת מהתווים ולאלתר

בתחילת שנות השבעים הקים ישראל (רוליק) פרלא להקה רוקיסטית של כמה חבר'ה מהרצליה וכפר-שמריהו, שאולי הייתה הראשונה מסוגה. היו מספר להקות מקצועיות (הצ'רצ'ילים') אבל לא חובבנים. בארץ כמעט לא הכירו אז את התרבות הרוקיסטית. למרות וודסטוק והרוק הכבד בעולם, התפיסה הייתה דוגמטית ולא הייתה פתיחות וחשיפה מוזיקלית. היה ערוץ טלוויזיה אחד שרק התחיל לפעול, בקול ישראל בקושי שמעו על הרוק, גל"ץ שידרו רק כמה שעות ביום, על הפאבים אף אחד לא שמע (היו 'בתי תה') אפילו את הג'ינסים הזמינו ממי שנסע לחו"ל...

רוליק ניגן על האורגן בלהקה, והזמר ונגן גיטרה באס, היה ירון משורר, מנכ"ל חברת 'אשדר' היום. "הופענו באינטנסיביות רבה בבתי ספר, במסיבות, בעיר הנוער. ביצענו שירים של סגול כהה, פרפר הברזל, לד זפלין, החיפושיות, 'אחינועם' של אריק איינשטיין. הרפרטואר היה בעיקר לריקודים בווליום מחריד וברמה מאד בסיסית, עם גרופיות שרצו אחרינו להופעות. הרווחנו הרבה כסף מההופעות אבל חיפשנו אלטרנטיבה מבחינה מוזיקלית. רוליק יצר קשר עם ידין, שהיה בעל רקע מוזיקלי סופר מקצועי, והתחלנו לנגן. מפגש הגישוש הראשון התקיים בבית של רוליק בהרצליה פיתוח.

רוליק פרלא, מנהל חברת הפקות בקליפורניה: "ידין לא הכיר את מוזיקת הפופ, והוא לא היה טוב באִלתורים בהתחלה. מהר מאד הוא הדביק את החסר ויכולנו לנגן יחד. החומר המוזיקלי שלנו היה מגוון, קלאסי ומוזיקת פופ, והסאונד של הלהקה היה ייחודי בהשוואה להרכבים אחרים. היינו מאד עסוקים אז בענייני התיכון ובדברים רבים נוספים, כך שלא יצא לנו לעבוד הרבה יחד. אני זוכר את האופי של ידין כ'ילד טוב'".

משורר: "הפגישה הראשונה שלי עם ידין לא הייתה קלה. אצלו הכל היה מסודר, צמוד לתווים לפי החינוך הקלאסי, ואני הייתי בראש של לאלתר. זה היה חלק מהמחיר שנדרשנו לשלם תמורת המוצא הכבד מהלהקה לעשיית כסף. ידין האציל עלינו מהדיסציפלינה המוזיקלית הקלאסית וסירב לאלתר כמונו. בהתחלה הוא היה נעול על ההיצמדות לתווים, סגור ומופנם. לא היה קל להגיע אליו אבל מבחינה מוזיקלית מייד נוצר הקליק. אנחנו היינו עם שיער ארוך ובאנדנות, והוא נראה 'ילד טוב צהלה' בלבוש ובהופעה. ניסינו להשפיע עליו ולהוציא אותו מהתווים ולאלתר. נתנו לו כדוגמה את החלילן איאן אנדרסון מהג'ט אוט'ול, שהיה מאלתר על רגל אחת עם נשימות בהקלטות.

המאבק הפנימי שלו לצאת מהתווים ולאתר היה מאד קשה. לאט לאט הוא נפתח וזה היה מרגש לראות את המטמורפוזה העוברת עליו. בסופו של דבר הוא נכנס לאִלתור וההשתחררות שלו הייתה ממש פנטסטית. הוא ניגן בהתלהבות אדירה. בנגינה הוא היה עולם ומלואו. ההיפתחות שלו בנגינה הייתה בקורלציה לצד האישי והחברתי. הוא נפתח קליפה-קליפה כמו בצל. לא יצאנו לבלות יחד, אבל נוצר הווי של ירידות והתנצחויות, וידין ידע לצאת בחריפות בקטעים מתוחכמים.

מה ניגנתם?

קטעים קלאסיים עם אִלתורים. באך, אריק קלפטון, מיק ג'אגר, ג'ורג' האריסון, השפעות של להקת טראפיק האנגלית באלמנט הרוק הכבד. החזרות היו בשבתות מדי שבועיים-שלושה בבית של רוליק. דיברנו המון על עשיית מוזיקה, והיו רגעים מרגשים של יצירה מקורית, יש מאין. תחושה מרעננת, כי לא היו אז דברים כאלה. הייתה לי הרגשת החמצה מסוימת מזה שכמעט לא יצאנו החוצה, למרות שהוזמנו להופיע ולהקליט בתוכנית הרדיו 'תשואות ראשונות'. בסך הכל העבודה המשותפת נקטעה אחרי פרק היכרות די קצר כשידין ורוליק התגייסו לצה"ל.

                                               חיפושים לאיתורו של ידין   

מתחילת המלחמה לא שמעו ההורים מידין דבר. בשום מקום לא הופיע שמו כפצוע או חלל. גם בלוחות התמונות של השבויים שפורסמו בקצין העיר תל-אביב, שמו לא נמצא.

צבי: "ביקשנו מאריק שרון, שינסה לעזור לנו לברר איפה ידין. שרון היה אז מפקד אוגדת השריון ממערב לתעלת סואץ, והוא נרתם לעזרתנו. במשך מספר לילות הוא ניסה לברר ברשתות הקשר החטיבתיות אם משהו יודע מה עלה בגורלו, ואחרי חצות היה מטלפן לביתנו ומוסר את הדיווח המר.

מאוחר יותר ירדתי לבד לעיר סואץ בניסיון להתחקות על עקבותיו של ידין, כי אמרו שהגדוד שלו חונה שם. בגלל הטילים מהארמייה השלישית טס המסוק בגובה עמודי החשמל, וכשהגעתי שאלתי איפה כאן הגדוד? ואז הצביעו על מספר טנקים ואמרו לי – זה הגדוד...

רבקה: "כחודשיים אחרי  המלחמה הגיעה לביתי לאה רבין וסיפרה לי, שבביקורה בבית קרוביה, משפחת יפה בקיבוץ מעוז-חיים, קראה במחברת של עמיר יפה המג"ד על ידין. במחברת היה כתוב שביום הלחימה הראשון איבד הגדוד את ידין ואובידה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנודע לנו שידין נפל".

אייל יפה: "יום לפני סיום המלחמה חזרתי לגדוד, שישב בנמל דייגים הקטן של עדבייה מדרום לעיר סואץ באפריקה. בגדוד נותרו 18 טנקים בסך הכל. עמיר הושיב את כל נותרי הגדוד לכתוב את סיפורם האישי כיומן מלחמה. הוא רצה לרכז תיאורים ודיווחים כדי לאמת ולהצליב באמצעותם את תחקירי הקרבות. כל חייל תפס פינה משלו וכתב את סיפורו. את המחברת של עמיר קראה לאה רבין בביתו במעוז-חיים".

רבקה: "אחרי המידע מלאה רבין, נוצר הקשר עם עמיר ואייל יפה. אייל סיפר שהם נהרגו. מה שהטריד אותי כל הזמן היה לדעת אם הוא התענה במותו. רק אחר כך הסתבר לנו שעל גבי החבילה האישית שנשלחה לנו מהצבא, נפלה טעות, ובמקום השם 'ידין' נכתב 'יצחק', ולכן לא הגיעה לייעודה ונוצר הבלבול.

"הגענו לבית החולים 'סורוקה' בבאר-שבע, שם התאשפז מיכאל עזר מקיבוץ מעברות, הסמ"פ של ידין. הוא היה פצוע קשה מאוד, כל קנה הנשימה שלו היה שרוף וכולו היה תפור. עזר היה אמיץ מאוד, ולמרות שבקושי דיבר, הוא ישר אמר – ידין לא בחיים. אחר כך השלמנו את התיאור המלא על ליל הקרב. כל החומר שנמצא בתיק הצבאי של ידין מבוסס על מה שאספנו. כל הזמן חשבתי לעצמי מה עושים אנשים שאין להם קשרים".

צבי: "עשרה חודשים התרוצצנו בכל הארץ, בעזרת נהגים מתנדבים שהתגייסו למען משפחות שכולות. חיים ישראלי ממשרד הביטחון והרב הצבאי גד נבון עזרו לנו מאוד במאמצינו לאיתור הגופות של ידין ויוסי אובידה המט"ק. המצרים קברו את הגופות בדיונות הנודדות על שפת תעלת סואץ, ואחרי המלחמה לא הצליחו למצוא את המקום. הבעיה העיקרית נבעה מכך שמקום קבורתם היה בתחומי הארמייה השנייה ממזרח לתעלה. ביוני 74' הצטרף לחיפושים קצין מצרי שלחם בשטח, והוא איתר את התל המסוים לפי הטנק שלהם שנפגע ונלקח  למוזאון המלחמה המצרי.

כשישה שבועות לאחר האיתור זוהו הגופות סופית על-ידי האלוף גד נבון, וידין הובא לקבר ישראל בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית-שאול.

"בשנת 1981 הוזמנו לביקור מיוחד של משלחת חיל האוויר לחיפוש אחר הנווט ערן כהן ז"ל מדגניה. המצרים אִפשרו את הסיור כמחווה חד-פעמית והתקבלנו בכבוד מלכים עם ליווי של שיירת אופנוענים שדהרה לפנינו. התארחנו במועדון קציני חיל האוויר המצרי. הווילונות שם היו תלושים, הביוב זרם מהשירותים, העזובה והעליבות שררו בכל. ואז חשבתי לעצמי – איך אלה יכלו לנו... רק על הרמפה הצחיחה, נוכחנו במלוא הטרגיות של מציאות המלחמה הנוראה".

רבקה: "מיכאל ורדי, בנו של האלוף רפאל ורדי, שהיה מבוגר מידין בשנתיים הכיר אותו מהתיכון. זמן קצר לפני המלחמה הם נפגשו בבית הספר לשריון בג'וליס. מיכאל כבר היה קצין וידין היה לקראת סיום קורס תותחנות. מיכאל הצביע על לוח שמות החניכים המצטיינים ואמר לו – 'אני הייתי חניך מצטיין במחזור שלי, ואתה תהיה בשלך. שנינו נהיה יחד על הקיר'. למחרת הלילה שידין נהרג יצא מיכאל לחפש אותו במוצב 'מפרקת'. בדרך למוצב נפגע הטנק שלו, ומיכאל נהרג. שניהם היו נעדרים כשנה, ומאז חקוקים שמותיהם ביחד על הקיר".

'דור יום הכיפורים'

מלחמת יום כיפור הייתה אירוע ששינה את חייהם של שנתוני הגיוס ששירתו בסדיר. לגבי שכבת גיל שלמה היוותה המלחמה המלחמה חוויה מעצבת משמעותית ביותר.

כשהחלים אימיק לוי מפציעתו הקשה הוא השתתף בהפגנות של מוטי אשכנזי בירושלים, ומול ביתו של דיין. "יש משהו שמאפיין את שכבת הגיל הזו באופן קולקטיווי. בטקס הסיום של בית הספר באוגוסט 72', בא שר החינוך דאז, יגאל אלון, לנאום בפנינו ב'תיכון חדש' בתל-אביב. הוא דיבר על ערכים ועל שלום, בלי שום תחזית למלחמה קרובה. הדור שלנו גדל על ההרואיות של מלחמת ששת הימים והפנטזיה של מלכות ישראל השלישית. איך היכינו ואיך ניצחנו, וההתעוררות הלאומית-משיחית. האופוריה הולידה אמונה כמעט עיוורת בכוחו האדיר של צה"ל, ושאנחנו הכי חזקים. צודקים, הרי תמיד היינו...

התגייסנו לצבא באופטימיות רבה ובאמונה אדירה בכוחנו. איש מאיתנו לא חלם שנצטרך להילחם בקרוב. דיין דיבר על שנות דור עד שהערבים יעזו לתקוף אותנו. ואז פרצה המלחמה, שעבורנו הייתה טבילת האש הראשונה. הכעס הגדול שלי היה כלפי הדרג המדיני – דיין, גולדה וגלילי. ראיתי בהם אשמים בהחמצה ההזדמנות המדינית להשגת שלום. אבל גם כלפי הפיקוד הצבאי הייתה מרירות רבה.

למה?

כחיילים פשוטים ומפקדים זוטרים נותרה תחושת מרירות קשה. מאיתנו דרשו הקפדה מִשמעתית עד לרמת הכפתור והשרוך, ואילו בדרג הבכיר הייתה הפקרות. מחדל התרעתי; הפתעה אסטרטגית וטקטית; הזנחה בימ"חים. כלוחמים הייתה לנו רמה גבוהה בתחום הטנקאי, והפרדוקס נעוץ בפער בין הרמה המקצועית של הדרג הלוחם לדרג הבכיר. נזרקנו למערכה מבלי שמישהו מוסמך אמר לנו שהולכים לקראתה. גם כשכבר ירו עלינו, חשבנו שזאת רק תקרית מקומית.

"המלחמה חוללה טראומה בקרב בני המחזורים שלנו. זאת הייתה סטירת לחי חזקה מאוד. אנשים רבים שינו את השקפת עולמם. חלק חזרו בתשובה, חלק חזרו בשאלה. יוסי ביילין סיפר, למשל, שאחרי המלחמה הפסיק לקיים מצוות. התגובה הייתה מאוד אינדיבידואלית וקשה לסרטט כיוון אחיד. מה שאִפיין את דור יום הכיפורים היה הכעס שהוליד את תנועות המחאה, ואת התפנית למגמת הסדרי השלום. 'מכתב הקצינים', 'שלום עכשיו'. התבשיל של ששת הימים ויום כיפור הצמיח את ההכרה במגבלות הכוח וההתרחקות מהיוהרה והאגרסיביות.

איך אתה משווה את 'דור יום כיפור' לדורות הקודמים?

דור תש"ח – הפלמ"חניקים, מודעים היטב למעמדם בהיסטוריה. הצנחנים וראשוני השריון בשנות החמישים היו קבוצה משפחתית ומצומצמת. לנו אין שיוך פוליטי או חברתי משותף. ביום כיפור לחם כל עם ישראל. אולי אפשר לזהות מכנה משותף בתחום ההתנהגותי, בכך שמעט חבר'ה רצו קדימה לתפוס עמדות במישור הפוליטי. הצמיחה הייתה יותר לעבר הכיוון האישי. איש לדרכו..".

רמפל פרץ בבכי

אחרי המלחמה הוציאה המשפחה תקליט אוסף עם הקלטות של ידין. הקומפוזיטור לאונרד ברנשטיין יצר קשר עם ההורים באמצעות, המוזיקאי בן-ציון אורגד, שבנו רון למד וניגן עם ידין. דמותו של ידין הטביעה עליו רושם חזק והוא חיבר יצירה מיוחדת לזכרו שנקראה 'חליל'. התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של לאונרד ברנשטיין ניגנה בשנת 1981 בביצוע הבכורה את היצירה בברֵכת הסולטן בירושלים, והסולן היה ז'אן פייר רַמְפָּל. על ידין שמע רמפל כשקיבל את תקליטו מידיה של כרמית גתמון, שגיסתה ליוותה את רמפל בפסנתר. כשקיבל רמפל את התקליט הוא פרץ בבכי.

קונצרטים לזכרו של ידין התקיימו בפני האפיפיור בוותיקן וב'רויאל קווין אליזבת הול' בלונדון, התזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס ניגנה את היצירה 'חליל' של ברנשטיין, ורק לאחרונה יצאה היצירה בדיסק חדש.

מה הוא סוד קסמו המיוחד של ידין? כיצד מצליח נער בן 19 לרתק ולשבות אנשים מתחומים כל כך שונים?

מכתביהם של שרי הביטחון דיין ופרס, כמו גם פסל 'החלילן' שפיסלה בתיה לישנסקי לדמותו, מעידים על נגיעת מיתר מרעידה שמחוללת השתקפות דמותו של ידין.

אפשר שאותו קסם נובע מהרגישות האנושית, הכישרון הטבעי ושאר הרוח.

אפשר שמקורו במיזוג הנדיר בין יופיו הפנימי והחיצוני; השילוב בין ההצלחה המטאורית לצניעות הנכונה. הניגודיות בין היצירתיות והחדשנות האמנותית לחוט עצב סמוי המשוך עליו.

הקונפליקט החריף בין הזוהר המסנוור של קדמת הבמה, לשירות הקרבי והנכונות להקרבה אישית.

אפשר שהבחירה בדרך חייו מקרינה מדמותו לא פחות מעיטור המופת על גילוי אומץ ודבֵקות במשימה, שהעניק הרמטכ"ל להוריו לאחר נפילתו.

ואולי היטיב לאונרד ברנשטיין לבטא את תחושת הקסם של ידין במילים הפשוטות שכתב על היצירה 'חליל': "מעולם לא הכרתי את ידין, אבל ידעתי את רוחו. ניתן לחוש ביצירה את המאבק בין אימת המלחמה וסכנותיה, לרצון העז לחיות ולתקוות האמנות, האהבה והשלום".

ידיעות אחרונות – תל אביב, 10.10.1997