שני גיבורים והקשר בינהם
|
שוקה דינור
הסיפור שמאחורי הסיפור של משה לוי, גיבור ישראל. שוקה מדגיש כי זו עדות כפי שסופרה לו ואין לו כלים לבדוק את אמיתותה.
הגיבור הראשון –
משה לוי, היום בן 68 , עלה עם הוריו מאלג'יר עם קוֹם המדינה. בגיל צעיר התייתם מאביו וגדל בעוני במעברה בשרון, מנתב חייו בין פשע ואלימות. הצבא שינה את מסלול חייו. לוי היה ללוחם שחבריו תיארו כמורעל. הוא התחתן, גידל שני ילדים ועבד בתעשייה האווירית. באוקטובר 1973 שוב הכול התהפך עבורו. לוי, שנפצע בתאונת דרכים, מחכה לצו שמונה שמתמהמה וביוזמתו הוא מצטרף ליחידה שלו ויוצא לקרב על מעוז בודפשט שבתעלה.
הם יצאו בשיירת זחל"מים לפנות ציר מכוחות מצריים שארבו להם והשיירה נקלעה לאש תופת. לוי מניף ידו למכונת הירייה וטיל סאגר מגיח ואחת מכנפיו קוטעת את ידו הימנית. לוי אוזר כוח, מחליט על פעולה על גבול ההתאבדות ושולף נצרה של רימון בשיניו. שיניו הקדמיות נשברות, גדם ידו הקטועה מדמם, והוא שועט לַשוחה המצרית וזורק את הרימון. פניו נפגעות מהרסיסים ולבסוף כדור מפלח את גבו.
לוי מפונה, עובר שורה של ניתוחים ומתרגל לתפקד ללא ידו הימנית הקטועה. לאחר המלחמה הוא מקבל את עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל.
התאוששותו והמשך חייו מעניינים לא פחות. הוא מסיים בארה"ב תואר שני במנהל עסקים ושב ארצה כמנכ"ל של חברה ישראלית. הוא חוזר לארה"ב כמנכ"ל של חברה בתחום האבטחה, רוכש אותה והופך מהר מאד לעשיר בכל קנה מידה. הוא מגיע לארץ באופן קבוע ומרצה בפני חיילים על מורשת הקרב ההוא. לפני כשנה חזר ארצה סופית והצטרף למשפחתו שכאן. במלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים נעשה עליו סרט ששודר בטלוויזיה.
הגיבור השני -
לפני כשבועיים יוצר אתי קשר דוד, בחור חרדי צעיר, ומספר לי את סיפורו הבא:
לפני כמה ימים יצאנו ארבעה חברים להתפלל על קברי צדיקים. סמוך לשקיעה החלטנו לעצור בתחנת דלק ולהתפלל. ואז… לפני הישוב שדה-יעקב אנחנו רואים שלט שכאילו נכתב עבורנו: 'כאן מתקיימת תפילת מנחה בכל יום לפני השקיעה…".הצטרפנו לתפילה. לקראת סוף התפילה נכנסים לבית הכנסת שני אנשים ועל פניהם מבט של 'מחפשים מישהו'. המבוגר שבהם, כבן למעלה משישים ושרוול חולצתו ריק ללא יד בתוכו, שואל אם נמצא כאן יוסף הררי (שם בדוי). הייתה תחושה של משהו מוזר באוויר. ואז… איש מבוגר ממוצא תימני, אולי בשנות השמונים לחייו, מגיח מקבוצת המתפללים מתבונן בקטוע-היד, ואז נופל על צווארו בהתרגשות.
לאחר התפילה התגודדנו סביבם, כמו כולם, סקרנים למשמעות המפגש המרגש.
"יוסף הררי" מספר לנו קטוע-היד "היה המורה שלי בנעורי. זמן רב אני מחפש אחריו. גדלנו באזור קְשה-חינוך, בכיתה מאד בעייתית. המורים היו חסרי אונים מולנו וכך גם יוסף המורה החביב, שלצערי הצקנו לו למעלה מהמידה. אני הייתי אחד מהילדים החזקים בכיתה. משהו בדרך שנהגנו בו חרה לי כילד. יום אחד ניגשתי אליו: 'המורה,' אמרתי לו 'יש לי הצעה. אני רואה שאתה מתקשה להשליט סדר בכיתה. היום אני אפריע לך בשיעור במתכוון… ואתה תיגש אלי, תבקש ממני להפסיק… וכשאסרב תנחית עלי סטירה. אני אשפיל ראשי ולא אגיב. מבטיח לך שחברי לא יפריעו לך יותר אחרי אירוע שכזה.' וכך היה. מאז אכן דברים השתנו בכיתה."
יוסף הררי, המתפלל הזקן בן השמונים, חייך במבוכה: "לא בדיוק החטפתי לך סטירה, אבל הסיפור אכן נכון. ארבעים שנה לא ראיתיך אבל אני שומע וקורא עליך, גאה במה שהשגת. אותי זה כלל לא מפתיע, גיבור היית כבר אז."
(כך סיפר לי דוד, שביקש שאסתפק בשמו הפרטי)
את הסיפור הראשון תמצאו ברשתות ובעיתונות. את הסיפור השני כנראה שלא.
בוודאי כבר הבנתם ששני הגיבורים חָד הֵמָּה. הם משה לוי, אותו הנער, הגיבור בעיני, מהמעברה במגדיאל שצמח והיה גם לגיבור ישראל. "ובימים אלה של פרסומים על אנשי שררה שמנתבים את כוחם להנאות אישיות" אומר לי דוד, "כמה טוב להיחשף לגיבורים מהסוג הזה המשתמשים בכוחם ובמעמדם החברתי לטובת האחר."
זקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 22 במאי 2014