"שום חייל לא יחטף במלחמה הזאת"

רימון מתגלגל במורד המדרגות. "כמו אגרוף ירוק", כך זה נראה. רעש מוזר נשמע, "טיק טיק טיק" שאי אפשר לטעות במשמעותו. ארבעה לוחמי "דובדבן" מזהים את הרעש ואת מקורו ומבינים: אם יתפוצץ האגרוף הירוק הזה, הוא עשוי לקחת איתו שבויים. הלוחמים נרתעים אחורנית. הם מכירים את הצפצוף המיוחד, הם גם יודעים איך להיזהר ממנו. רק אחד ניצב שם, לא שם לב לתקתוקו של מכשיר ההרג. אחד הלוחמים, רס"ר (מיל') עמרי, מבחין בחברו שניצב על יד הרימון. הוא מבין שהבחור אינו יודע מה עתיד לקרות בעוד כמה רגעים.
ובשנייה הזאת, ברגע שבין רגיעה לפיצוץ, פוסע עמרי אל עבר חברו ומושך אותו אליו. רסיסים ניתזים לכל עבר, מבקרים גם בידיהם ורגליהם של השניים. אבל הם עומדים, אחרי פיצוץ, חיים.

לב עזה בעוד מלחמת קיץ, מבצע "צוק איתן", והרוחות רועשות. הם ניצבים בחירבה ליד חאן יונס. ירי מסיבי מכל כיוון, ושני החברים נלחמים. לפתע מבחין עמרי בשני מחבלים השועטים לעברם, נשקם יורה צרורות בלי פוסקים. שניהם חוטפים כדור, הישר אל תוך הרגל.
אש כבדה שלא פוסקת, וחברו, נועם, נופל ארצה. עמרי חובר ללוחם נוסף, ושניהם נאלצים להתקדם קדימה, אל עבר האש, על מנת לחלץ את חברם שכעת שרוי בחלקת הגיהנום הקטנה שבין הלוחמים למחבלים. צעד קדימה אל עבר הזירה, תפיסה חזקה, ונועם איתם. ועתה, עמרי נותר לבדו בשעה שמטפלים בפצוע, בכמה דקות ארוכות של קרב בדד. הדי הכאב מהכדור שזה עתה חצה את רגלו מתחילים לתת אותותיהם, חזק יותר ויותר.
אל הקרב מצטרפים עוד לוחמים, ועמרי ממשיך. ידיו נחלשות, האצבעות שמנסות ללחוץ על ההדק כמעט ומאבדות מכוחן. כשנקודות שחורות מתחילות להופיע אל מול עיניו, הוא מסכים לפסוע אחור. אחרי טיפול עצמי ורגעים ארוכים שעוברים, עמרי עולה על המסוק הישר לבית החולים בארץ. בטיסה הוא עוד מנסה לראות את עזה מתחתיו.
על החלטותיו ותפקודו בקרב זה, קיבל עמרי צל"ש רמטכ"ל. וזה מה שפורט בכתב הצל"ש: "בתאריך 02.08.2014 התנדב רב סמל ראשון במיל' עמרי לחולית הפיקוד הקדמית בכדי להוביל פעולה מבצעית של הכוח. במהלך הפעולה הושלך רימון רסס לעבר הכוח. עמרי זינק לעבר לוחם אחר שעמד בסמוך לו והגן עליו בגופו. בשעות הלחימה הבאות חתר רב סמל ראשון במיל' עמרי למגע וסיכן את חייו לא אחת כדי לסייע בפינוי נפגעים".    

טיול שנתי לעזה
רס"ר עמרי נענה בחיוב להצעה לריאיון, וקולו נשמע מחויך מצידו השני של הטלפון. בהתראה של כמה שעות, נפגשנו לשיחה ספונטנית בה יספר את סיפור הצל"ש והקרב. החיוך שבטלפון נשאר על שפתיו כמעט לכל אורך השיחה. "היה כיף", הוא אומר, ואז מתנה את דבריו. "חוץ מההרוגים והעובדה שהייתה מלחמה", הוא מבהיר, גם כאן - בחיוך. כיף היא מילה שחוזרת על עצמה מספר פעמים בלתי מבוטל בשיחתנו. מבחינת עמרי, כל עוד אתה מוקף באנשים שטוב להיות מוקף בהם - הכל בסדר. והיחידה האהובה שלו, בה הוא גאה עד מאוד, הקיפה אותו בקרב הזה, אז כיף זאת מילה ממש אפשרית. "כשמסביבך אנשים שטוב שהם שם, פשוט נוח לך בלחימה", אומר עמרי. "ונוחות בזמן מלחמה נותנת לך יכולת מטורפת".
סיפור המבצע של עמרי מתחיל באפריקה. קפיצה קטנה מטעם העבודה. בארוחת הערב של יום שישי, הוא מקבל טלפון מישראל. מפקד הצוות על הקו. "מה קורה?", שואל עמרי. "לא נרחיב יותר מדי בטלפון", עונה המפקד. "אבל כנראה שיש מהלך שלנו בפנים, תראה איך אתה מוצא דרך להגיע". עמרי מנסה לברר מהם הזמנים, והמפקד עונה:"תוך 24-48 שעות. צריך להתקדם".
"אז הלכתי בשבת בבוקר לשדה התעופה", מתאר עמרי. "חיפשתי כרטיסים, מצאתי, וביום ראשון בערב כבר הגעתי הביתה אחרי שקניתי נעליים. ביום שני כבר חצינו קו גדר". השעון תקתק, הקרב קרא, ועמרי מוצא את עצמו בפתחה של מערכה. "24 שעות מרגע הנחיתה הייתי כבר במדינה שלישית: על גבול עזה".
הלילה הראשון עבר עליהם בהליכה. לילה שלם של צעידה ללא שינה, בידיעה שכנראה והשינה גם לא תבוא בזמן הקרוב. המטרה של הכוח הייתה לעקוף את פלוגות החמאס, להכנס עמוק לשטחי עזה, ולהתקיף את האזור המועד לפורענות בחסות החשכה, מכיוון בלתי צפוי. "ובאמת הפתענו אותם", נזכר עמרי. "בקו הבתים הראשון לא ראינו התנגדות, אבל ברגע שהם הבינו שאנחנו שם, הטנקים התחילו לחטוף טילים. התחילו פיצוצים שנראים כמו זיקוקים, ובמקביל שריקות של אר.פי.ג'י".
שמונה ימים של לחימת חפרפרות עברו עליהם אז: קופצים, יורים, חוזרים. "בהתחלה לא עשינו הרבה. כל ערב עשינו קפה, עברנו בין הצוותים האחרים והכרנו זה את זה. הייתה אווירה מדהימה, כמו טיול שנתי", מתאר עמרי. ואז, בבוקר יום אחד, פיצוץ גדול מרעיד את הבית בו שהו. המלחמה מתחילה.

"ושקט, שקט מחשיד"
קול פיצוץ נשמע בלב עזה, וחמישה חיילים מזדקפים כנציבים. על כולם נופלת ההבנה: משהו לא טוב קרה. מתחברים לקשר, מנסים לחפש קצה חוט, והתשובה מגיעה: די-ניין חטף טיל, ויש להגיע למקום במהירות. במקום לא רחוק מהם, כחצי קילומטר שמפריד, מפקד צורח בקשר כי מפעיל הכלי נפגע: "עליתי על מטען, ירו עליי טיל, המפעיל שלי הרוג, ואין פה כוחות".
חמישה חיילים רצים שם, כאילו הם לא עטופי מלחמה. יד אחת על הנשק, אוחזת חזק ולא מרפה, הנצרה - פתוחה, והרגליים מושכות קדימה. הם רצים בעקבות סימני הגלגלים של הכלי המופצץ, מחפשים את הנקודה המדויקת אליה עליהם להגיע. בראשם מהדהדת האזהרה ששמעו עת יציאתם לקרב: "שום חייל לא יחטף במלחמה הזאת". והם רצים, ריצה חדה.
עמרי מרגיש שמשהו עומד להגיע, דבר-מה שרוצה להפתיע. הוא מתבונן בלוחמים שרצים לפניו, שניים שמתקדמים בחמישייה איתו, ולפתע חושב על כך ששניהם נשואים. מחשבה זו גורמת לו להושיט את ידיו קדימה, ולדחוף את השניים אל השטח שמאחוריו. עכשיו הוא רץ בראש הכוח.
ואז הם רואים את הכלי. "די-ניין מונע ועשן מעליו, מתחתיו שוכב פצוע. חומה, שני בתים, ושקט, שקט מחשיד", מתאר עמרי את התמונה שנגלית למולם. הם מזנקים מיד, ועמרי נכנס אל הכלי. "ראיתי את מושיקו ז"ל (סמ"ר משה דוינו – ש"מ) יושב בכיסא שלו, ואחרי בדיקה הבנתי שהוא לא בחיים", מספר עמרי. "הוצאנו אותו על אלונקה. ואז, חיכינו שם כמה דקות, בהרגשה שמשהו עומד לקרות". בקשר הם שומעים על חוליות מחבלים שמגיעות מפה ומשם: "חבר'ה, זיהינו חולייה שמתקרבת אליכם", "זיהינו בקרבת מקום חוליית נ"ט". "וזה", אומר עמרי. "היה השקט שלפני הסערה".

כמו "פיינטבול"
כאן מתחיל הקרב בו ייפצע עמרי, ותמונתו תופץ בכל מקום. חייל אוחז בדגל ישראל, עטוף, מובל לבית החולים. זה הקרב בו יזנק אל עבר חברו רגעים ספורים לפני שיתפוצץ לידם רימון. זהו קרב בו תמצא חבית ממולכדת, מטען של 150 קילוגרם חומר נפץ. "מטען שאם היו מצליחים להפיל, היו הרבה הלוויות ביחידה", אומר עמרי. אבל בקרב הזה, לא היה איבוד עשתונות. "ייאמר לזכות היחידה שכולם שמרו על רוגע על אף המחזות הקשים", אומר עמרי. "כשהסתכלת על הפנים של הלוחמים, זה היה נראה כאילו אנחנו באמצע משחק 'פיינטבול'". 
את הרישום על הח"ע הוא זוכר. השעה שהייתה נקובה בו הייתה באזור 14:30. האירוע שתפעלו ארך בין 5 ל-6 שעות שלמות. ובסופן, כשיובל לבית החולים, יהפוך לסמל לאומי, על אף שלא התכוון לכך. "מעולם לא נפצעתי, ומעולם לא חשבתי שכשאפצע, אראה כמות יוצאת דופן של צלמים פרושה על הדשא של בית החולים", אומר עמרי. "אבל את מכירה את זה שאת מגיעה למקום לא מוכר, ואז רואה חבר"? הוא שואל. "אז זה מה שהיה לי עם הדגל שמצאתי במסוק. הדגל היה רגע של גאווה, עוצמה. שום דבר לא היה החוצה. הכל היה פנימי. גאווה פנימית, עוצמה פנימית".  
#מאיפה מגיעה ההחלטה להתקרב לרימון כשרוב בני האדם כנראה היו בורחים ממנו?#
"מהמקום שבו אני יודע שהחברים שלי היו עושים את אותו הדבר בשבילי", אומר עמרי. "דווקא במקרים של לחימה, המאזניים הן מאזניים הפוכות", הוא אומר. "אתה לא חושב על החיים שלך, אתה חושב על החיים של זה שלידך. החיים שלך מקבלים פתאום מעמד הרבה יותר נמוך". אחרי התעקשות להבין מאיפה מגיעה הבחירה בהסתכנות לטובת האחר, אומר עמרי: "חינכו אותנו להתמודד עם סכנה בצורה כזאת. זה היה טבעי לגמרי". בעיניו, לא רק הוא ושאר המעוטרים ראויים לאות הערכה. "לכולם מגיע צל"ש", הוא אומר. "רק הבחירה לעזוב הכל ולהתגייס למען המדינה היא עשיית טוב. כולם עשו דברים טובים, כולם היו אמיצים".