"אמרתי לפיזיותרפיסטית שלי – את מחזירה אותי לשירות"

כל התחנות קבלו טנדר במגמה מזרחה, כרגע עבר את ה־500 קצרים לכיוון מזרח, הוא טס מזרחה", מכריזה התצפיתנית ברשת הקשר. "חזרי שוב על הדיווח שלך", משיבה סרן אור בן־יהודה, מפקדת הצוות שנשלח לטפל באירוע בגבול מצרים. "קבלי שהיה לי טנדר, הוא טס מזרחה, והמשיך מזרחה", חוזרת התצפיתנית. "חיובי, קיבלתי, צמצמו צפונה, אני עכשיו אגיע למרחב ואחליף אתכם אבל סעו אתם צפונה". כעת קצין האיסוף הקרבי מצטרף גם הוא לרשת הקשר: "קבלו תמונת מצב, בעקבות שלושה טנדרים עם סולמות מאחורה, אשרו קבלה". קצין האג"ם מאשר: "קיבלתי, קבל 'פרש תורכי', אני מזהה אנשים עם סולם על המרושתת, הם הגיעו לגדר". מפקד גדוד "קרקל", סא"ל יניב פרידמן, מאשר גם הוא את הידיעה. "רות, קיבלתי, בסדר. הם מבקשים כרגע לסגור ולראות שסוגרים מוקדם את הצמתים אם הרכבים יוצאים החוצה, קיבלת אותי?" ק. האג"ם: "כל המשימות שביקשת בוצעו כבר. קודקוד, בוצע ירי מכיוון מזרח, יש פרח של קודקוד, שני פרחים כרגע, כל הכוחות שיגיעו לנקודה. עדיין מתבצע ירי מהצד המצרי, שלושה מלוכלכים שמבצעים ירי לעבר כוחותינו בקו". מג"ד "קרקל": "חיובי".

כך נשמע ברשת הקשר אירוע החבלה שהתרחש בגבול מצרים ביום רביעי, 22 באוקטובר 2014. מעט קודם לכן, הייתה עסוקה סרן בן־יהודה בטיפול במספר חשודים המתקרבים לגדר הגבול. במקביל, התקבל דיווח נוסף ברשת הקשר לפיו שלושה כלי רכב הגיעו אל הגדר מצדה המצרי, ובהם חשודים המצוידים בסולמות לחציית הגדר. "האירוע היה לפני שנה", נזכרת סרן בן־יהודה, אז סגנית מפקד פלוגה ב"קרקל" וכיום מ"פית "דקל" בגדוד "להב" בבית־הספר לקצינים, בה"ד 1. "במהלך 'צוק איתן' קיבלתי פקודה להרחבת הגזרה עליה הייתי אחראית על מנת שכוחות גבעתי יוכלו לסייע בגזרת עזה. הגזרה התרחבה בכ־15 קילומטרים, והייתה חדשה עבורנו כיוון שעד אז נכחנו רק בגזרת הרים וזו הייתה גזרה מישורית וחולית יותר. המבריחים יעשו הכול על מנת להבריח, ובשלב מסוים ההברחות נעשו אלימות יותר – עם קלצ'ים (רובי קלצ'ניקוב) וכלי נשק נוספים, שאמורים למנוע מאיתנו לסכל את ההברחה", היא מסבירה.

אבן קטנה

מפקד פיקוד הדרום האלוף סמי תורג'מן, העניק את הציון לשבח לסרן בן־יהודה על פעילותה האמיצה בסיכול החדירה לשטח ישראל בגבולה המערבי, במהלכה פגעה בעשרות מחבלים, ועל הלחימה תוך גילוי יוזמה, נחישות, דבקות במשימה וחתירה לניצחון. "במיקום שאנחנו שהינו בו, דרומית למקום האירוע, ראינו שני ג'יפים ישראליים שטסים לכיוון אזור ההברחה, על מנת לבצע את עסקת הסמים", היא משחזרת. "הבנתי שאנחנו יכולים למנוע את ההברחה ממש בצמוד לגדר, או על אחת מהגבעות הסמוכות. בחרנו בסוף ללכת לגבעה, וכשהגענו לשם עם רכב ה'סופה' שלנו הופנתה אלינו כמות אש מסיבית. כששכבתי על הקרקע ראיתי שלושים אנשים שמנסים להעביר את הסחורה המצרית לקולטים בצד הישראלי. נתתי לחיילים שלי פקודות ירי, כשבסופו של דבר חלק מהמחבלים נהרגו, חלק נפצעו וחלק ברחו חזרה למקום ממנו באו, אבל האש לכיווננו לא הפסיקה".

ממרחק של כמה מאות מטרים הצליחו המחבלים לירות בכתפו של אביב, אחד מהחיילים של סרן בן־יהודה. "הוא צעק לי שהוא נפגע. ראיתי שלא מדובר בכדור אחד תועה, אלא ש'מרססים' אותנו. זחלתי אליו במהירות והורדתי אותו לכפל קרקע על מנת שנהיה מוגנים מפני הירי. כשעשיתי את הפעולה על מנת להוריד ממנו את הווסט והרמתי את הידיים למעלה, היד הימנית שלי טסה הצדה". באותו רגע לא הבינה שנפגעה מקליע. "זה הרגיש כמו אבן קטנה שעפה עליי. כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע היה אביב. ראיתי שעברו כבר כמה דקות מאז שהודעתי ברשת הקשר שאנחנו צריכים עזרה, ודיווחתי שוב. תוך כדי הדיווח, אני שמה לב לחור מדויק בשרוול הימני ומבינה שנוריתי". לאחר שדיווחה שנית ברשת הקשר, הגיע המג"ד לזירה ואחריו רכב הסיור. "באותו הזמן יורי, הנהג של המג"ד וחובש בהכשרתו (שקיבל גם הוא צל"ש ממפקד החטיבה המרחבית "שגיא", אל"ם יהודה הכהן), נתן את המענה הראשוני בשטח לאביב. אליי אף אחד לא יכול היה להגיע, כי שם הייתה האש. אחת הלוחמות שלי עשתה את הצעד האמיץ והגיעה אליי. היא פתחה לי את החולצה, ועשתה קול נחרד", היא מדגימה. "היא שמה לי תחבושת אישית, והיינו צריכות להגיע לרכב הפינוי בזחילה. בזמן שזחלנו, שמענו פיצוץ מאוד גדול, שרק לאחר מכן התברר כטיל אר־פי־ג'י שכיוונו אלינו".

הרכב, שנשא בתוכו את סרן בן־יהודה ואת אביב, הובילם למסוק שפינה אותם לבית־החולים סורוקה בבאר שבע. "כשהגעתי לשם המשכתי לבקש מהחיילים שיספרו לי מה קורה בשטח. האירוע המשיך כחצי שעה אחרי שעזבנו, אבל הוא נגמר והחיילים בריאים ושלמים. נרגעתי באמת רק כשידעתי שאביב בסדר".

לחבר את כל החלקים

אחרי האירוע ציפו לסגן בן־יהודה עוד חודשיים של אשפוז ופיזיותרפיה בבית־החולים הדסה עין־כרם, אליו הועברה בהמשך. "החדר שלי תמיד היה מלא באנשים. לוחמים שלי מתקופתי כמ"כית ומפקדים שלי מכל הזמנים הגיעו. זה עזר לי להבין שצריך לחזור ולהיכנס לעניינים", היא מחייכת. "אמרתי לפיזיותרפיסטית שלי – 'את מחזירה אותי לשירות'. הרבה אנשים אמרו לי 'די, את עשית את שלך', אבל אני לא התייאשתי. לאט־לאט העלינו את כמות המשקל על היד הפגועה, והיום אני מצליחה להרים כבר שישה קילוגרמים", היא מספרת בגאווה, "הדבר שהיה הכי חשוב לי הוא לחזור לפלוגה שלי. היה לי קשה לעזוב את כל העשייה, ובאמת אחרי חודשיים חזרתי לפלוגה, לחבר את כל החלקים".

כעבור זמן קצר נכנסה לתפקידה כאישה הראשונה המשרתת כמפקדת פלוגה בגדוד "להב" לצוערים קרביים בבה"ד 1. "כל שלב שאני מגיעה אליו – אני אומרת שזה השיא", מצהירה בן־יהודה, שהייתה אחת משלוש הצוערות הראשונות ב"להב". "גם אחרי תפקיד סגנית המ"פ ב'קרקל' השתחררתי בטענה שאני לא יכולה להיות מ"פית, אבל משהו בי רצה להיות המ"פית הקרבית הראשונה. גם עכשיו אני אומרת – סמג"דית? איך אני אעשה את זה?"

בתפקידה הנוכחי, כאמור, היא סוגרת מעגל עם תקופתה כאחת משלוש הצוערות הראשונות, אך למרות שעברו מאז שש שנים היא עדיין מאמינה שנשים צריכות להוכיח את עצמן יותר מגברים בתפקידי לוחמה. "בקורס הנוכחי אחד הצוותים שלי הוא מגדרי, מתוך חשיבה עצמית של הצוערים בו שהם לא יהיו מספיק מאותגרים אם ישרתו איתם נשים".

"אני מאמינה שעדיין יש תחושה בקרב הצוערות שהן צריכות להוכיח את עצמן יותר. אותי זה מאוד ליווה במהלך הקורס, ויצא לי לשאול גם את החניכות שלי, וגם הן מרגישות שמצופה מהן מעל ומעבר. מבחינתי, החשיבה הזו מביאה אותן למקומות מאוד טובים. הן לא מתפשרות על פחות מ־100 אחוז, והתוצאות נראות בהתאם", היא מחייכת.

את הבשורה על הצל"ש קיבלה בהפתעה. "עבר הרבה זמן מהאירוע, וההרגשה הייתה שעשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. ביום שהתקבלה ההחלטה על הצל"ש, התקשר אליי מפקד פיקוד הדרום בעצמו", היא מחייכת מאוזן לאוזן. "בצניעות שלו, הוא אמר לי: 'שלום אור, זה סמי'. הייתי בטוחה שעובדים עליי, עד שהוא אמר 'מפקד פיקוד דרום'. מאוד שמחתי שהוא התקשר".

מיד לאחר פרסום דבר הצל"ש, קיבלה סרן בן־יהודה מחברים עשרות מסרונים ותמונות של כתבות. בן־יהודה התראיינה רבות לאחר הפציעה, אך זה הראיון הראשון המתקיים לאחר קבלת הצל"ש. "לכל כתבה שהתראיינתי הייתה מטרה ברורה מבחינתי. חשוב לי שיהיו עוד לוחמות בצה"ל. צריך להבין שזה לא בשמים להיות מ"פית קרבית, אז אם הצלחתי בעזרת הכתבות האלה לעודד גיוס של נשים לוחמות – עשיתי את שלי".

נוף יפה

סרן בן־יהודה היא דור שני למקבלות צל"שים. גם אמה, פרופסור דינה בן־יהודה, בהיותה סג"ם במילואים, קיבלה צל"ש מהרמטכ"ל על שירותה כקצינה במלחמת יום הכיפורים. פרופ' בן־יהודה טיפלה במשפחות הנפגעים, הנעדרים והחללים עוד לפני שהוקם מערך. "הפעם הראשונה שראיתי את ההורים שלי דואגים הייתה כשנפצעתי. אבא שלי הבין את הרצון שלי לחזור לפלוגה, אבל אמא שלי לא. לאט־לאט היא הבינה שזה חשוב לי. כשאמרתי לה שאקבל צל"ש היא אמרה: 'או! על זה באמת צריך לקבל צל"ש, לא על מה שאני קיבלתי'".

לאחרונה הגיעה סרן בן יהודה עם אמה לאזור בו נפצעה. "בדרך היא אמרה 'איזה נוף יפה', וכשהגענו וירדנו מהרכב היא ראתה את הגדר הענקית, והראיתי לה את המקום שהתרחש בו האירוע. אמרתי לה 'פה שכבתי, פה היו הכדורים', והיא התחילה לבכות. זו הפעם הראשונה שהיא הבינה למה אני יכולה לספר לה מה אני עושה. היא אמרה לי 'פעם היית ילדה שמפחדת מבובות בפארק שעשועים, והיום את מגנה על גבול מצרים".