אני פה נגד כל הסתברות

15 באוקטובר

מעניין, הדברים שזוכרים.

הוא זוכר את הירידה במדרגות הבית בירושלים בדרך למרכז הגיוס. עמד שם ילד, הבן של השכנים, שהסתכל עליו ואמר, "אני מקווה שלא תמות במלחמה".

אחר כך הוא זוכר את הנסיעה על הציר לכיוון "לקקן", המוצב שנמצא בצומת עכביש ולכסיקון, על גדות האגם המר הגדול. הוא נוסע שם עם זחל"די הרפואה ומכל הכיוונים נופלים פגזים, והחובשים שלו צועקים: "נחזור, נחזור, נחזור, לא משנה". והוא, הד"ר קלמן גויטיין (בצילום למעלה), אומר להם, "קדימה, לרדת, קיבלתי פקודה".

זאת פקודת יום 15 באוקטובר, מבצע מתקפת הנגד "אבירי לב" נפתח: גדודים 409 ו-410 של חטיבה 600 – ובהם נגמ"ש הרפואה צ750421 של הד"ר חנן טאובר – אמורים לבצע התקפת הסחה מצפון לכיוון תעוז "טלוויזיה" שבו יושבים כוחות מצריים רבים; מיד אחר כך אמורה לפרוץ חטיבת השריון הסדירה 14 מדרום עד ללקקן, ומשם דרך החווה הסינית ומוצב מצמד: לפתוח את צירי עכביש וטרטור ולאפשר את הובלת גשר הגלילים ואת תנועת הכוחות שיעברו עליו מערבה לתעלה. מכיוון שהמשימה קשה וחשובה, לחטיבה 14 מצרפים גדודים מכוחות אחרים, בהם, מחטיבה 600, גדוד השריון 407. גויטיין הוא מפקד תחנת האיסוף הגדודית – התאג"ד - של 407.

הוא זוכר איך בדרך מטוס מצרי יורד על השיירה, "ואנחנו נכנסים לשטח הריגה וטנקים מימין ואש משמאל". ועד היום אין לו מושג מי נתן את ההוראה, מי החליט שהתאג"ד שלו יישב בלקקן. כי "כולם מכחישים ואף אחד לא מוכן להודות שקיבלתי את הפקודה הזאת". אבל עובדה. הנה הוא שם ניצב בצומת המופגז, ועכשיו צריך למצוא מהר מסתור לו ולזחל"דים שלו.

לגבי בר-גיורא, מ"פ המפקדה של 407, יש נגמ"ש. סידר לעצמו במחסן הגרוטאות של מחנה טסה איזה זלדה שנוסעת, ויש לו רעיון, ברור לו איפה הוא שם את גויטיין והתאג"ד שלו. הוא זוכר את המיקום המדויק כאילו שביקר שם היום בבוקר: "איזה 300 מטר מתחת ללקקן, ליד הרמפה הדרומית שבנו שם לעמדה של טנק, אתה רואה גומחה: מקום שמוקף בסוללת חול גבוהה ומיועד לרכז שופלים וטרקטורים, ציוד מכני הנדסי כבד. אז אתה נכנס ישר, שמאלה, וימינה ויש לך מסתור מוגן ובלתי-נצפה ששניים או שלושה זחל"דים יכולים לעמוד שם, והמצרים לא יודעים עליו, כי האנטנות לא בולטות".

אז גויטיין מתמרן ישר, שמאלה וימינה ומגיע "אל תשאל אותי איך" לגומחה שבר-גיורא מסדר לו ואיך שהוא מגיע הוא רואה איזה צנחן שמודיע לו, "אתה תאג"ד יחיד פה בשטח", חד וחלק. הוא מתחיל לפרוש את המרפאה שלו, ומתחילים להגיע פצועים ראשונים "וכל הזמן יורים עלינו, וכל הזמן באים טנקים מימין, צועקים לי: 'תפנו דרומה'; באים טנקים משמאל: 'תפנו צפונה'", אבל הוא לא יכול לפנות. מה הוא יעשה? יש לו כבר פצועים ביד.

זה היום הראשון של המבצע. והוא לבד שם, רופא יחיד, כל השאר חובשים, לחלקם זו הפעם הראשונה שהם רואים פצועים אמיתיים: "אתה יודע מה זה? אזרחים, לא רופאים או אנשים שראו אי פעם פגועים קשה", פתאום נופלים עליהם חיילים עם רסיסים, ושברים "והמון שרופים בגלל הטנקים. זה היה מחזה מהמם". והוא זוכר איך לנוכח המחזה הזה החובשים שלו פשוט "נעמדו בשורה והקיאו". אבל הוא לא. הוא מצבים דומים כבר חווה.

ממגנים זחל"ד

הוא יליד ירושלים, הבן של אורה ודוד גויטיין, מי שהיה השגריר הראשון של ישראל בדרום אפריקה וציר בשגרירות בוואשינגטון, וכששב לישראל מונה לשופט בבית המשפט העליון. אלא שכל המעמד וההישגים לא עזרו לבנו קלמן, שאמנם מילדות חלם להיות רופא, אבל נזרק מהגימנסיה רחביה: העברית שלו, אחרי שהות של שנים בארצות דוברות אנגלית, לא סיפקה את דרישות המוסד. "אמא שלי לקחה את זה מאוד-מאוד קשה, אבל אבא שלי אמר: 'לא אכפת לי מה תעשה, אפילו אם תהיה סנדלר, העיקר שתהיה סנדלר טוב'. למרות שזאת היתה קרוב לוודאי בושה לא קטנה שבן של שופט עליון זורקים אותו מבית ספר".

הוא השלים לימודים באקסטרני, ואחרי הצבא, מכיוון שלא היתה לו בגרות טובה, הלך ללמוד בחוג לפסיכולוגיה, שאז קיבלו אליו סטודנטים רק על סמך הציון הפסיכומטרי, ורק כשגמר את התואר ניגש עם הציונים שקיבל שם והתקבל לבית הספר לרפואה עם התמחות ברפואת ילדים, ואת המילואים שלו עשה כבר כרופא במלחמת ששת הימים ובהתשה.

למשל המילואים ההם בהתשה ב-1969 במוצב דיר סואר מול איסמעליה, שאז לראשונה הוא טיפל בפצועים תחת אש, במובן הכי מוחשי של הביטוי: "הרעשה של 200 או 300 פגזים כל יום שנופלים על הראש שלך: מישהו הגה את הרעיון הגאוני הזה להניח רלסים - פסי רכבת מברזל - על גג המעוז, ואז הטיל היה פוגע, מתפוצץ, אבל קופץ החוצה, ובזכות הרלסים האלה אני פה". אז הוא בתוך המעוז, מטפל במישהו שנפגע בדרך או בזמן סיור, "ומלמעלה, על הראש שלי כל הזמן יש פיצוצים והתקרה רועדת והדפנות רועדים ונופל עליך חול". גויטיין מתאר איך ימים שלמים ההפגזות המצריות היו כל כך חזקות עד שאף חייל לא העז להוציא את קצה אפו, או כל קצה אחר, מחוץ למעוז: "משתינים לתוך בקבוקים וזורקים אותם החוצה".

אז במעוזים נחשף כבר לפציעות חמורות וטיפל בהן תוך כדי הפגזה, כשהוא מצוי בסכנת חיים. וגם היה לו מזל, הוא חושב, שכבר התחיל להתעניין בטיפול-נמרץ לילדים, והוא כבר עבר כל מיני השתלמויות ותורנויות במחלקות הרלוונטיות "כי אילולא זה בכלל הייתי אבוד. מה רופא ילדים יודע לעשות? רופא ילדים לא יודע לטפל בפצועים". ועוד מזל היה שכחלק מהמחקר וההתמחות ניתח הרבה מאוד כלבים וחתולים, "וידעתי לעשות להם פיום קנה, ולמצוא להם ורידים ועורקים בחתך ולהכניס להם עירוי. וזה עזר כי תאמין לי, כל היונקים אותו דבר".

ועוד דבר שבטוח עזר היה העניין הפעוט הזה שאתו נולדים וקוראים לו אופי: על עצמו הוא מעיד שהוא מיסודו טיפוס אופטימי, וקורות חייו עד כה מלמדות שמצד אחד הוא לא מוותר בקלות ומצד שני יש בו "איזה מין פטאליזם כזה". ונדמה שכל תכונות האופי הללו מתמצות בסיפור על המיגון המיוחד שקלמן גויטיין העניק לזחל"דים שלו: היה איזה רגע שגבי בר-גיורא, המ"פ מפקדה, שם יד על איזה מצבור קטן של מקלעים 7.62 מ"מ - מא"גים. "ריתכתי אותם לטנקים של הגדוד ונשאר לי קצת עודף של מא"גים", אומר בר-גיורא. אז הוא בא אל גויטיין ורואה שעל הזחל"דים מודבקות תמונות של בחורות ערומות שנתלשו מחוברות "בול". "אני שואל אותו, 'מה זה התועבה הזאת?' ואומר לו, 'בוא, אני אשים לך עכשיו איזה מא"ג או שניים'. אז קלמן אומר לי 'לא, לא צריך, תשמע, החבר'ה ממילא לא יודעים לתפעל את זה, אני יש לי את התמונות'. אני אומר לו 'מה, אתה השתגעת, מה זה? זה נשק?' והוא אומר לי 'כן: הערבים ירוצו, ירוצו, ירוצו. יראו את התמונות עירום. יעמדו ככה ואז נדפוק להם אלה בראש'".

לורד על חתיכת פלסטר

וככה, עומד שם בלקקן התאג"ד הבודד של גויטיין עם המיגון המיוחד שלו ומתחיל לקלוט פצועים: מהחווה הסינית ומציר עכביש ומטרטור ומהמעוזים, ומאיפה לא - מכל הגזרה. חיילים רצים מתוך הטנקים עם אלונקות בשטף אינסופי.

בר-גיורא, שעם הזלדה שלו פינה פצועים ללקקן, נזכר שהיה שם מין מסדרון כזה על החול "והיו עושים שם סדר: אלונקות לצד שמאל, אלונקות לצד ימין והישר לפנים. עוברים שם שני חובשים או פרמדיקים שעובדים כמו מטורפים ומסמנים עם לורד על חתיכת פלסטר את חומרת הפציעה".

עד כדי כך עומס הנפגעים גדול שבהתחלה את המתים מניח הצוות של גויטיין בצד ומכסה כל חלל בשמיכה, "אבל בסוף היו כל כך הרבה מתים שלא היו מספיק שמיכות ושמנו שניים-שלושה בשמיכה".

וגם הפצועים מתרבים והולכים. גויטיין לא יכול לשכוח את המספר הרב של הנפגעים שהגיעו אליו הוא אומד אותם ב"אינסוף: עוד פצועים, ועוד פצועים, ועוד פצועים, ועוד פצועים. פשוט לא היה מקום להניח את כולם: היו הטנקיסטים שהגיעו עם המון כוויות, שזה בכלל אין מה לעשות בשדה. כשאתה נכווה אתה מאבד את כל החום ואת כל הנוזלים, אז היו לנו שמיכות אלומיניום שעטפנו אתם את הפצועים האלה זה כל מה שהיה לנו שם ; והיו פגועי רסיסים, שאלה הצנחנים שחטפו בכל מקום, בכל חלקי הגוף".

וכל הטיפול הוא תחת אש: "אתה עומד שם וכל הזמן יורים עליך וזורקים עליך טילים וסאגרים ואני לא יודע מה נפל עלינו שם". ואתה צריך במצב כזה להכניס עירוי, או לחבוש או לקבע שבר. וכמובן כל הזמן יש מחסור כרוני בציוד, אין מספיק חומרי חבישה ואין מספיק שמיכות ואין מספיק אלונקות. מה עושים? "מה אני עושה? "אילתורים. הכל אילתורים". בהתחלה היה לגויטיין חומר להרדמה מקומית בשם ליגנוקאין "אבל לעניות דעתי אחרי זמן קצר מאוד נגמר לי כל החומר, והכל נהיה חי וזועק וצורח". גויטיין מנסה לשמור על תנאי היגיינה. אבל לא תמיד זה מצליח לו: הידיים שלו מטונפות מדם, והוא אז מעשן כבד, אז זה אחד התפקידים של החובשים - מדליקים סיגריה ומכניסים לו לפה, שיוכל לעשן.

"לגויטיין לא היה בכלל זמן להרים את העיניים", מספר בר-גיורא שראה אותו עובד שם ואפילו צילם אותו במצלמת מרגלים מיני מינוקס, "היו דוחפים לו בקבוק וסנדוויץ' וסיגריה לפה. תשמע, היתה לו שם אנרגיה שלא ברא השטן. לא יודע מאיפה הביא אותה".

אז גויטיין מתזז שם כמו מטורף בין הפצועים ששוכבים שם וחלקם לא מדברים וחלקם בוכים וחלקם צועקים. לפעמים מישהו אומר "אני הולך למות" ולפעמים "תציל אותי" וגויטיין זוכר מקרים שחיילים שואלים אותו, "מה יהיה על הילד שלי" או "מה יהיה על אשתי" או מישהו שאומר "אני אהיה נכה, רק דבר אחד אני לא רוצה להיות – נכה". ובהתחלה לגויטיין יש מורפיום כדי להקל על הכאבים, אבל לעניות דעתו אחרי זמן קצר מאוד נגמר לו גם כל החומר הזה.

וישנו הריח: ריח שלא דומה לשום דבר עלי אדמות, שאפילו רופא כמוהו "שהריח הרבה דם לפני וגם אחרי" לא נתקל בו מימיו : תערובת של דם וקיא ומיצי מעיים ושתן וצואה ושריפה.

הראש ב-360

בשום קורס קציני רפואה בעולם לא מלמדים להתמודד עם מצב כמו שנוצר בלקקן, עם כמויות כאלה של פצועים כמו שהיו לו שם, אומר גויטיין. אז הוא נאלץ לעשות חשבון: במי לטפל קודם, "אלה החלטות קשות ביותר". כי במצב שנוצר שם "אתה לא יכול לטפל בכולם. זה פאקט. זה אכזרי, אבל בסוף אתה מטפל בפצוע הבינוני ובפצוע הקל, מפני שבפצוע קשה אין לך כמעט מה לטפל, אין לך סיכוי להוציא אותו חי".

במיוחד שעל פינוי באמבולנסים או בנון-נונים, "רכב רך", אין מה לדבר: ציר עכביש מופגז וחסום, ואף מסוק לא יעז להתקרב לשם. טנקים ונגמ"שים, כלי רכב משוריינים, מנסים לפנות לאחור את הפצועים אבל זה חלק מזערי מהנפגעים.

ובתוך כל הגיהנום הזה ניצבים החיילים בהלם קרב, שגם אותם פינו לתאג"ד: "הם עשו שם בלגן נוראי וזה השרה דמורליזציה מוחלטת. על הפצועים ועל החובשים. על כולם: עומדים וצורחים ואתה לא יכול להשתלט עליהם". גויטיין זוכר איך לחלק מהם הוא נתן זריקת ואליום "כדי שיירגעו ולא יפריעו לי".

בתוך התאג"ד בלקקן מוצא גבי בר-גיורא את אחד הקצינים שלו יושב ובוהה באוויר. "אני הייתי נער בן 23, סגן", הוא מתאר, "בחיים לא שמעתי על הלם קרב. לא ידעתי מה זה. אני מסתכל: הבחור שלם. אני אומר לו: 'תגיד, מה אתה יושב פה? למה אתה לא קם?' לא עונה. מסתכל עלי כאילו אני לא קיים. אני אומר לדוקטור: 'קלמן, תגיד לי מה יש לדבר הזה פה? אומר לי: 'זה הלם קרב, אין מה לעשות'. אמרתי: 'אין מה לעשות? בוא נראה אם אין מה לעשות'. דחפתי להוא סטירת לחי חבל לך על הזמן, הראש שלו כמעט הסתובב 360. כלום. שום דבר לא עוזר. דחפתי לו סיגריה, הבחור מעשן, לוקח אותה ביד, מעשן. זהו. שמנו אותו בצד".

אז, לפני 40 שנים, איש לא היה ער לחומרת הפגיעה של הלם קרב, כמו שקראו לזה אז. אומר גויטיין: "אנשים עם פגיעה נוראית ברגל החלימו והמשיכו את חייהם, הלומי קרב נשארו פגועים, חלק מהם לכל החיים. אנחנו לא הבנו את זה, אני לא הבנתי את חומרת הבעיה". שבועות ארוכים אחרי תום הלחימה, כבר במצרים, גויטיין נשלח להביא פסיכיאטר: "אמרו לי, 'הבאנו לך מישהו שיעזור לך פה'. אני יצאתי להביא אותו והוא ראה מה קורה, אמר תודה רבה ונסע הביתה".

אין לי סיכוי

שלושה ימים היה התאג"ד בלקקן נצור. מהיום השני צורפו אליו עוד רופאים וחובשים, אך על כולם מפקד קלמן גויטיין, בחור בן 35, "רופא צעיר של אפס ניסיון ברפואה. שלוש שנים רופא ילדים. זה הכל" והוא האינסטנציה הבכירה ביותר שם. "אני לא יכול להגיד איך בכלל השלושה ימים האלה עברו, איך טיפלתי בפצועים". הוא נעצר לרגע משטף דיבורו, כאילו מנסה לעשות לעצמו סדר בזיכרונות ממקום ומזמן ששום סדר מוכר לא חל עליהם. "אני עשיתי שם דברים. טיפלתי כמה שיכולתי, באמצעים הדלים שהיו לי".

כעבור שלושה ימים נפתח ציר עכביש ואפשר היה לפנות את כל הפצועים וההרוגים מלקקן. במקום נפרש אגד הרפואה החטיבתי, "בית חולים שלם", וגויטיין נשאר שם עוד זמן מה, אבל ברגע שהגיעו כל הרופאים האחרים, עם ציוד וחובשים ואוהלים "אני כבר לא היה לי מה לעשות שם". זה היה עולם אחר. ואז עבר עם הגדוד אל מעבר לתעלה. ושם נשאר עוד חצי שנה.

עד היום כשהוא נזכר בשלושת הימים האלה, במוחו הם "הכל בליל אחד של יום ולילה - בלאנק". לפעמים כשהוא חושב על אותם ימים הוא לא יודע איך הוא עדיין פה. "לא עלה בדעתי שאני אצא משם חי. אז אמרתי לעצמי: 'אני אעשה מה שאני יכול וזהו זה. חי אני לא יוצא מפה'". גויטיין ממש זוכר איך היה שלב שפיתח "מין אדישות כלפי עצמי. חשבתי: אין סיכוי, אין שום סיכוי שאני יוצא מפה בחיים. ועד היום אני פטאליסט כי מאז אני יודע שהעובדה שאני פה זה נגד כל הסתברות".

הוא לא מרבה להתעסק באותם שלושה ימים. "אם באת לדבר אתי היום, בשבילי זה קתרזיס, אני מדבר על זה קצת ועושה שחרור", הוא אומר. "אולי זה מפני שאני לא רוצה לזכור, אולי זה סתם כואב", הוא אומר. "זה בטח גם חישל אותי", הוא אומר, "החיים מלאים טראומות וקשיים אבל אתה אומר לעצמך: אני את הרע ביותר כבר עברתי".

חודשים אחדים אחרי שהשתחרר מהשירות הארוך של מלחמת יום הכיפורים נסע פרופ' קלמן גויטיין עם משפחתו לפיטסבורג שבארצות הברית, להתמחות בטיפול-נמרץ ילדים. כשחזר פתח, וניהל במשך 30 שנים, את המחלקה לטיפול-נמרץ ילדים בבית החולים הדסה עין כרם. היום הוא פנסיונר שעוסק בספורט אקסטרים: צלילה, מצנחי רחיפה וטיס. האם זה קשור לאותם שלושה ימים באוקטובר? "אני לא חושב", הוא אומר.

כשנה אחרי שעזב להתמחות בארצות הברית הוציא צה"ל מסמך בעניינו של הדוקטור מלקקן: "סרן יוסף קלמן גויטן", נכתב שם, "קיבל את צל"ש האלוף על פעילותו ב-15 באוקטובר 1973. ד"ר גויטיין היה רופא גדודי בגדוד 407 של חטיבת שריון 600 והצל"ש ניתן לו על פועלו בתאג"ד שהיה ממוקם בלקקן (צומת ציר עכביש ולכסיקון) ואשר קלט נפגעים מהגזרה וחלק גדול מפצועי החווה הסינית. התאג"ד היה מנותק מהעורף (המצרים סגרו את ציר עכביש) במשך שלושה ימים. בימים אלו טופלו כ-150 פצועים. יקותיאל אדם, אלוף פיקוד הדרום, אוקטובר 1975"

גויטיין לא בא לקחת את הציון לשבח. "אין לי מושג למה", הוא אומר. "הייתי באמריקה. חוץ מזה בשביל מה? זה לא עושה לי משהו. אני לא חושב שהייתי גיבור. אם הייתי יכול הייתי מוותר על זה בשמחה רבה. גם על הצל"ש וגם על הארוע הזה. אני חושב שזה שהקמתי את היחידה לטיפול-נמרץ ילדים הראשונה בארץ, יש לזה יש לזה יותר משמעות מהצל"ש הזה. נו, צל"ש. מה זה אומר?" הוא משתתק לדקה, כמו מבקש לנסח את דבריו מחדש, ואז אומר: "אתה יודע מה? אני כן גאה בזה. אולי בזה שאני מבטל את העובדה שקיבלתי צל"ש יש איזה הצטנעות מזויפת. זה מכובד. אבל בחייך, מה אני אעשה עם זה? אתלה על הקיר?"

מעניין, הדברים שזוכרים. הוא זוכר את הרגע שבו יצא למלחמה, איך ירד במדרגות ופגש שם את בן השכנים ומה שהוא אמר לו. יהודה עמיחי כתב ש"מוות במלחמה מתחיל/ בירידה במדרגות/ של אדם אחד,/ צעיר". ב-15 באוקטובר 1973 חשב אדם צעיר אחד שהוא כבר מת. הפרופ' קלמן גויטיין מלקקן הפר את התחזיות של עצמו.

***

טאובר נזכר שבגב הסרבל מאחורי הרוכסן תפורה לולאת בד חזקה. הוא מוריד את אחד החיילים אל הכלי ומורה לו לפתוח את רוכסן הגב. עכשיו טאובר נרכן על הצריח, תופס את הלולאה ובאמצעותה דג החוצה את הפצוע. וזה, הדבר הראשון שהוא אומר זה "דוקטור, הלכה לי הרגל"

מקור הכתבה