האיש מאחורי הצללים

הייתי בחו"ל כשהמלחמה פרצה, ומיד כשהודיעו לי על כך לקחתי את חפצי וחזרתי ליחידה. במשך שבוע ישבנו בפיקוד הצפון וחיפשנו מה לעשות, בזמן שצה"ל נלחם מעבר לגדר. רצינו ליישם את כל התוכניות שהיו לנו כיחידת מילואים במקרה של חירום, כשלרוב רק אנחנו ממלאים משימות. זכיתי לפקד במלחמה על מבצע העומק הראשון שהתבצע בעורף הלוגיסטי של חיזבאללה.

עם תחילת הפסקת האש, שחררו את המילואימניקים ואני חזרתי לביתי. שם התאחדתי עם משפחתי ועם התינוקת החדשה שנולדה לי. עד שלפתע בשבת, כשהייתי עם כל המשפחה בקיבוץ, קיבלתי טלפון מקצין האג"ם. "תגיע ליחידה, קרה אסון", הוא אמר לי. "עמנואל נהרג".

אני בן אדם שקשה מאוד להרגיז אותו, אבל כעסתי מאוד, כשהחליטו שלא תהיה הלנת המת לעמנואל; את טקס הקבורה שלו קבעו לבצע עוד באותו הלילה, בירושלים. סברתי שלגיבור ישראל כמו עמנואל צריכה להיות הלוויה באור יום, שכולם יגיעו אליה, אבל לא הצלחתי לשנות את ההחלטה.

כשהגענו לירושלים באותו ערב הייתי בהלם, העיר הייתה פקוקה. אלפי אנשים היו בדרך להר הרצל לחלוק כבוד אחרון לעמנואל. כל הצמרת הביטחונית הייתה שם, כל מפקדי היחידה לדורותיהם, כל מי שהייתה לו נגיעה כלשהי אליו, אם ישירות ואם בעקיפין, היה שם.

נזכרתי שהכרתי אותו כשעוד היה בטירונות. פגשתי אז ילד שעוד לא התגלח, ביישן ונחוש. הוא התבלט מהר מאוד. אף על פי שלא היה הנווט הכי טוב, או הצלף הכי טוב, ואפילו לא הרץ הכי מהיר, הוא תמיד היה החוט המקשר בתוך הצוות, ושל הצוות כלפי חוץ.

לילה חורפי אחד היה סבב שמירות, עם חילופים שהתבצעו כל עשר דקות, כדי שכל אחד יספיק לישון בשעה וחצי, שעתיים שיש לו. אחד החיילים שמר ולא הוחלף. הוא עמד וצעק שמישהו יבוא להחליף אותו; אף אחד לא קם, עד שעמנואל התנדב להחלפה. דיברתי פעם עם הלוחמים והם אמרו לי שכולם שמעו את הצעקות וקיוו שעמנואל יקום והוא באמת עשה את זה, כי כולם ידעו שכזה הוא.

זמן מה אחרי ההלוויה נודע לי מה קרה באותו לילה. הכוח שעמנואל היה בין מפקדיו ביצע בהצלחה את משימתו, אבל בשעה שחזר בשיירת ג'יפים לחבירה למסוקים, שני אנשי חיזבאללה הם החלו לירות על הכוח. למרות שהם זוהו בשטח עוד קודם לירי, אבל הוחלט שלא לפתוח לעברם באש ובתוך זמן קצר עמנואל נפצע קשה ונהרג.

זה היה חלק מהאיפוק וקור הרוח שאנחנו מחפשים באנשים שמגיעים ליחידה, אבל במקומות של לחימה, צריך למצוא את הקו העדין בין איפוק מבצעי לבין מקרים שצריך לפתוח באש, והמקרה הזה חידד את העניין. אולם זה גם מה שעורר אצלי הערצה כלפי עמנואל. לא פעם הוא הפגין קור רוח בלתי רגיל, גם כשהיה בין המפקדים שפרצו לביתו של מוסטפה דיראני ולכדו אותו. בדרך כלל, כשאתה פורץ לתוך בית - עם כל ההמולה והאדרנלין - תנועה חשודה גוררת מטח יריות מהיר.

בפעם ההיא, הכוח ועמנואל בראשו נכנסו פנימה לקול צעקותיה של אשתו של דיראני, מה שהיה גורם להרבה לירות בה. לעומת זאת, עמנואל זיהה שהיא בלבוש לא צנוע וכיסה אותה כדי לשמור על צניעותה. זכיתי לפקד על הרבה לוחמים טובים ואני לא יודע כמה מהם היו מסוגלים לנהוג ככה; אני לא יודע גם אם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה בתוך קרב. אלו הערכים שהיו לו וזו הסיבה שחשוב כל כך לספר את הסיפור של עמנואל: הערך, מוסר הלחימה, החברות, הערכיות וטוהר הנשק הם המורשת שהוא השאיר לכולם.