הזמן לא מרפא, הכאב לא מרפה

בפעם האחרונה שביקרתי בקבר שלו, מצאתי פתק שמישהו השאיר על המצבה. "כולם, אם נותנים – נותנים קצת. אתה נתת הכול".

אני זוכר שלפני המלחמה, כשעוז תפס קו ליד הבית, הוא היה תמיד עם הכוחות. אז כשהיינו רוצים לפגוש אותו, היינו חייבים להגיע לנקודה הכי קרובה אליה הותר לנו להגיע בזמן הסיורים שלו. זה היה חלק גדול מהאופי שלו, והשירות הצבאי היה מאוד משמעותי בשבילו. לאור העובדה שידעתי שעוז הוא טיפוס מושלם, אדם כזה שלא יעשה דברים בערך אלא בדיוק, הלכתי על קצות האצבעות כל המלחמה הזו.

כשגולדווסר ורגב נחטפו, אמרו לגדוד של עוז לעלות על הטנקים כדי לעשות אימונים והכנה. בתקופה הזו עדיין לא היה ברור שהולכת לפרוץ מלחמה. ביום שלישי, ה־8 באוגוסט 2006, עוז התקשר אליי בקול שזיהיתי כשילוב של פחד והתרגשות. הוא אמר לי שהם נכנסים ללבנון ואני הרגשתי רעד וחלחלה. הוא אמר לי לא לדאוג, שיש לו את הצוות הכי טוב בחטיבה ושאני צריך לסמוך עליו. הבת הגדולה שלי אמרה לי, "אבא, למה אתה נותן לו להיכנס? תמנע את זה". לא היה בידי מה לעשות. הוא נכנס ללבנון, ואנחנו על ביצים. רק רוצים שהמלחמה הזו תסתיים.

בבוקר ההחלטה על הפסקת אש הרגשתי הקלה. ביום שלאחר מכן, בשבת בערב, הבן שלי אורן התקשר אליי ואמר לי, "שמעת שעוז נהרג?" לא ידעתי איך לאכול את זה. התקשרתי לכל המפקדים הבכירים שאני מכיר. אף אחד לא דיווח לי או אמר לי משהו. בדיעבד הסתבר לי שכבר אז הם ידעו והסתירו את המידע.

התחלנו להתקשר לאנשים, לבדוק מידע באינטרנט. בסביבות שלוש בבוקר הודיעו שטנק של כוחותינו נפגע וצוות נהרג. אחרי עשרים דקות הגיעו השליחים של הצבא ואז הבנתי שהבשורה הגיעה. ברגע הזה הפכנו להיות משפחה שכולה.

"סוגר בתנועה, סוף"

למחרת כבר הייתה ההלוויה. הגיעו אלפי אנשים, את רובם לא הכרתי, ופתאום התחלתי לשמוע סיפורים עליו. תוך כדי השבעה התחלתי לחקור את הקרב, לשאול שאלות, לדבר עם האנשים שהיו שם על מה שקרה. כשהתחלתי לשמוע עוד ועוד עדויות הבנתי שעוז עשה מעשה הירואי. לימים צה"ל העניק לו צל"ש אלוף.

ב־12 באוגוסט הגדוד של עוז קיבל משימה לנוע לכיוון צפון בינת ג'ביל, בציר קשה לתנועה שנשלט על ידי חיזבאללה. המ"פ זיהה שיורים עליהם אש תופת ושאחד הטנקים חטף פגיעה בצריח ומפקד הטנק נפצע ולא היה מסוגל לתפקד. המ"פ נתן פקודה לסגת לאזור בטוח, כולם ביצעו את הפקודה, אבל עוז החליט להישאר בשטח האש. הוא ניסה לחלץ את הטנק ואת הצוות שנמצא בתוכו: פתח באש לכיוון מקור הירי, וחיפה על הטנק הפגוע. כך הוא אפשר לו לצאת ולהגיע למקום מבטחים. הצוות שהיה בתוך הטנק הפגוע ניצל. לאחר סיום פעולת החילוץ, עוז דיווח למפקדו "קודקוד, כאן 3־ב', סוגר בתנועה, סוף". ומאז לא נשמע קולו בקשר. עוז חדל אש. אלו כנראה היו השניות שגזרו את גורלו. הסמ"פ זיהה טנק בוער ועוז לא ענה בקשר.

כשהם הגיעו לטנק הם ראו את הגרוע מכול – עוז מחוץ לטנק, ללא רוח חיים, וחברי הצוות שלו בטנק, גם הם מתים. טיל קורנט פגע בטנק בדיוק מתחת לקנה. כל הצוות נהרג. אני ככל הנראה לעולם לא אבין מאיפה היה לו האומץ לעשות את מה שהוא עשה. אני זוכר שכשהוא היה רואה כריש שקופץ מתוך המים בסרט מצויר, הוא היה מכסה את הפנים שלו עם השמיכה מרוב פחד. אז איך הוא עשה את זה? מאיפה היה לו האומץ?

לשמור על עוז

חירוף הנפש היה מוטבע באישיות שלו, וכנראה שמעולם לא הכרתי את הצד הזה בו. הוא היה תמיד מאוד מיוחד, אהב את החיים, את הטבע, אהב לעזור. הוא ידע להיות מפקד אבל גם חבר. הוא היה יושב ומדבר עם החיילים שלו על הדברים הכי אינטימיים. הוא היה אהוב ודאג לצוות שלו. אני זוכר שכשהיה חוזר הביתה הוא היה מבקש מאיתנו לקנות ממתקים ומוצרי היגיינה כדי לחלק לחיילים שלא היה להם. הוא היה אדם כזה, שנותן את כל כולו. האובדן שלו זעזע את כולם.

היום אני מנסה לא להישאב לשכול. דרך הדמות והאישיות של עוז, ודרך סיפור הגבורה שלו, אני מצליח להנציח אותו. אני מעביר הרצאות בבתי־ספר, מגיע ליחידות בצבא, לתנועות נוער, למשלחות מחו"ל, ומספר את הסיפור. ככה אני מרגיש שאני שומר על עוז ועל הזיכרון שלו. כשמדברים עליו ומספרים עליו, במידה מסוימת זה נותן תחושה מסוימת של הקלה. הזמן לא מרפא והכאב לא מרפה.

ככל שעובר הזמן הקושי לא נעשה קל יותר. הוא אפילו נעשה יותר קשה. אנחנו רואים חברים שלו מתחתנים, מסיימים תארים, מביאים ילדים לעולם, חוגגים ימי הולדת - ובשבילנו הזמן עצר מלכת. כל השנה אנחנו מתעסקים באובדן הזה. יום הולדת עברי, לועזי, תאריך נפילה, אזכרה, אירועי הנצחה של החיל והחטיבה, יום הזיכרון, תחרות כדורסל שאנחנו עושים לזכרו, אזכרות של הצוות. כל הימים האלה נועדו כדי לשמר את הזיכרון שלו. הימים לא נעשים קלים יותר אבל אנחנו ממשיכים לפעול למען ההנצחה שלו. זו הדרך היחידה.