על איתמר ירון ז"ל

בשרותי הצבאי כאיש מילואים שרתתי במשך שנים רבות כצלם צבאי עבור "דובר צה"ל" והייתי מוצב בפיקוד צפון, לצורך תיעוד היסטורי של תרגילים שונים בזמן שלום ולתיעוד מהלכי קרב בשטח במיקומים שונים במלחמות ישראל הרבות.

סיפורי זה נוגע לתאריך 22.10.1973 שהיה היום האחרון למלחמת יום כיפור לפני הפסקת האש.

באותו יום נקראתי להצטרף כצלם למשימת כיבוש מוצב החרמון, לאחר שבנסיון הראשון של צה"ל שלא צלח, היו לכוחותינו נפגעים רבים.

בשעות הערב בחושך מוחלט התכנסו כל הכוחות בצומת מסעדה ברמת הגולן. למקום זה הגענו כתב צבאי ואנוכי לחבור לכוחות. הכוחות מנו טרקטורים גדולים ומפלסות של חיל ההנדסה הקרבית, שהיו אמורים לפלס דרך לטור העולה במקרה של מוקשים ומחסומים.כוחות שריון ושיירה של נגמשים עם לוחמים של גולני.

הכתב הצבאי ואני, נשלחנו להצטרף לכוח של גולני שנע על נגמשים. היות והכוחות כבר היו על הכלים, מחוסר מקום פיצלו את הכתב ואותי לרכבים שונים.

היה כבר חושך מוחלט ולא הצלחתי לראות את פניהם של החיילים שהיו על הנגמש אליו צורפתי. היפנו אותי לקדמת הנגמש ליד חייל שהציג את עצמו כמפקד המחלקה והזדהה לשם איתמר. זה נראה לי כצירוף מקרים מדהים, אני הצלם המילואימניק איתמר ליד מפקד המחלקה הנושא את אותו השם ביציאה לקרב כה חשוב.

העלייה בטור לכיוון המוצב החלה קרוב לחצות כשבראש הטור זוחלים טרקטורי הענק ואחריהם השריון ובסוף הטור הנגמשים עם חיילי גולני.

נראה לי שהפחד שלי, כמו של רבים מהחיילים היה יותר מסכנת הידרדרות לתהום שהייתה לצידיי הדרך ,מאשר הקרב העתידי. אותו קצין איתמר הוביל את הנגמש בבטחון על ידי טפיחות על קסדתו של הנהג שלדעתי לא ראה מאומה בחושך בדרך בה הוא נהג.

כשעלה אור ראשון, החלה התופת. יריות והפגזות מכל עבר. זה קרה בסביבות 4 בבוקר.

חיילי גולני שהיו בנגמשים ירדו במהירות והחלו לטפס ולהלחם תוך ריצה על סלעי ההר, אשר בו היו מחפורות רבות עם חיילים סוריים.

אמנם במשך כל הערב הייתה הפגזה מסיבית של התותחנים על כל שטח ההר, כדי לרכך את השטח ולמנוע מהסורים להתנייד. אך למרות זאת היו עדיין הרבה חיילי קומנדו סוריים בשטח.

אינני חייל קרבי והמציאות של איזה טמבל עומד ומצלם לצורך ההיסטוריה הפיקודית והצה"לית תוך כדי קרב, נראתה לי די טפשית במיוחד לאחר מכן. למרות זאת צלמתי בשטח ככל האפשר אך מצאתי את עצמי גם מניח את המצלמה בצד כדי לעזור לקדם תחמושת מהנגמשים לכוחות.

צילמתי את חיילי גולני רצים ומטפסים בשטח וכן לצערי גם הורדה של נפגעים רבים מתחילת הקרב ,שרוכזו ליד הנגמשים והאמבולנסים וטופלו על ידי רופאים וחובשים.

לאחר כשעתיים נכבש ההר והמוצב על ידי הכוחות של סיירת גולני, של הצנחנים ושל חיילי גולני הרבים.

בשלב זה עליתי על אחד הרכבים כשפניי מיועדות למוצב עצמו. בדרך נעו כוחות רבים שהגיעו מכל עבר.

כשהגעתי למוצב הפגוע, ראיתי לשמחתי שדגל ישראל כבר מונף עליו שנית.

ליד המוצב ישבו חיילים רבים שחורים ומיוזעים. השטח עדיין המה מיחידות שרדפו אחרי שאריות חיילי הקומנדו הסורי שהיו במקום.

לפתע שמעתי קריאה – היי צלם. (על כתפיי היו תגים של צלם צבאי) משניים מהחיילים שישבו ליד המוצב, כשנגשתי אליהם הם שאלו אותי אם הייתי איתם בנגמש של גולני וכשעניתי בחיוב הם אמרו לי בדמעות שאיתמר המ"מ נהרג.

לצערי ראיתי הרבה נפגעים בשטח במיוחד במלחמה נוראית זו, אך התחושה שקצין שהיה לידי גוף ליד גוף ,אותו לא הכרתי מעולם ולא ידעתי מה מראהו ורק שמו היה כשלי ,נהרג בקרב כשעתיים לאחר שראיתיו, גרמה לי הרגשת עצב עמוק ודקירת כאב קשה מובנת כשלעצמה.

מאוחר יותר הסתבר לי שהקצין היה מרחובות בן למשפחה ותיקה מהמקום.

אירוע זה יישאר בזכרוני לנצח.

אני מוצא את עצמי היום , 40 שנה לאחר המלחמה, מנסה לאתר את שם הקצין.

ואכן בחיפושיי באינטרנט באתר נופלי גולני, מצאתי את שמו :סגן איתמר ירון ז"ל

"מ"אריות הגולן" של גולני . יהי זכרו ברוך.

אני מצרף לסיפור זה צילום מהקרב שעבורי מסמל את גבורת חיילי גולני, זה צילום המתאר חיילים מפנים פצועים בעת קרב, אך בהגיעם לשפת הצוק – הם נראים כמו פסל או אנדרטה המזכירה את פסל המארינס האמריקאי מהקרב באי איוו ג'ימה.

צילום: איתמר צוקרמן

מקור הכתבה