"אילו באו לבשר שחגי כבר נהרג, היה לנו קשה יותר"

מאיה פולק אתר הגבורה,מקור ראשון, 25 ביולי 2019
חגי בן ארי

חגי בן ארי


מאז שספג כדור בראשו בצוק איתן, נותר רס"ן חגי בן־ארי מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה. כעת, כשנתיים אחרי לכתו, המבנה שהוקם בחצר הוריו כדי להעניק לו טיפול אוהב, הופך למרכז הנצחה של חיים קצרים ומאבק ממושך. "קיבלנו הזדמנות להיפרד, וכל עוד הנר דולק, היה הסיכוי שמשהו טוב יקרה".



השירות הצבאי של חגי בן־ארי כמעט הסתיים בשלב מוקדם מאוד, עוד לפני שהשלים אפילו את מסלול ההכשרה בסיירת הצנחנים. במהלך אימון קרב מגע ספג חגי אגרוף במפתח הלב, וכתוצאה מכך נגרם לו פרפור חדרים. ניידת טיפול נמרץ פינתה אותו לבית החולים סורוקה. הייתה זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבני משפחתו הוזעקו להגיע במהירות מביתם במושב נוב שברמת הגולן לבית החולים בבאר־שבע.

"הגענו אליו ומצאנו אותו יושב על המיטה, חיוור", מתארת אמו חני את שאירע לפני 15 שנה. "שאלתי אותו: 'חגי, אתה חושב שתמות?'. כשהוא ענה שלא, אמרתי: 'אם ככה, בוא נחזור הביתה'. מיד הלכנו לרופאים והתחלנו לשכנע אותם שישחררו אותו ונטפל בו בבית".

"התברר שהייתה לחגי הפרעת קצב בלב, והמכה שהוא חטף גרמה לה להתפרץ", מספר יוני, האב. "אמרו לנו שבאמצעות צנתור אפשר לפתור את זה. לקחנו אותו הביתה כדי להגיע בהמשך לתל־השומר ולבצע שם את הצנתור, אבל למחרת התקשר מש"ק שלישות מהחטיבה והודיע לחגי שהוא צריך להגיע לבקו"ם כדי להשתחרר לגמרי מהצבא".

צילום: באדיבות המשפחה
חגי בן-ארי עם אימו חני. צילום: באדיבות המשפחה

בהתערבותו של יוסי בכר, אז מפקד חטיבת הצנחנים, בוטלה הגזרה. אחרי הצנתור הגיע חגי לוועדה רפואית שקבעה כי הוא כשיר להמשיך בסיירת. עשור לאחר מכן, והוא כבר קצין בדרגת רב־סרן, עמד חגי לסגור מעגל ולהתמנות למפקד סיירת הצנחנים. רגע לפני שייכנס בפועל לתפקיד, החל מבצע צוק איתן. חגי שוב הוכיח כי הוא דורש מעצמו את המקסימום: על אף שהיה אז "בין תפקידים" ולא נשלח ללחימה, הוא קטע מיוזמתו חופשה משפחתית עם אשתו ושלושת ילדיו, וחבר לסיירת כדי להשתתף בפעולה הקרקעית בעזה.


ביום החמישי ללחימה, 21 ביוני 2014, נתקלו חיילי הסיירת בחוליית חמאס בחאן־יונס. כדור של צלף פלסטיני חדר את הקסדה של חגי, ופצע אותו אנושות. הוריו שוב דהרו לסורוקה, הפעם עם אשתו מוריה. חגי עבר סדרת ניתוחים, אך הפגיעה התגלתה כבלתי הפיכה, והקצין הפצוע לא שב להכרה. לאחר שהרופאים הבהירו כי קלושים הסיכויים שיחול שיפור במצבו, החליטו ההורים לקחת אותו לביתם כדי שיטופל שם, בחיק אוהביו ואהוביו.

שנתיים וחצי אחרי הקרב ההוא, ושלושה שבועות לפני יום הולדתו ה־32, הלך חגי בן־ארי לעולמו. בכך הפך לחלל ה־73 שגבתה המלחמה. "תסתכלי על העצים ששתלנו פה, כמה הם גדלו מאז", אומרת לי חני בחצר בית המשפחה. "נטענו 31 עצים, כגילו של חגי, והם כאילו מבינים שהם צריכים לגדול כמה שיותר מהר. קראנו להם 'חורשה זוכרת'".

מלבד הכניסה לבית ההורים, נמתח מהחצר כבש גישה עשוי עץ, מוביל כמו זרוע פשוטה קדימה אל מבנה אבן נוסף, חדש יותר. המקום הזה שימש מעין בית חולים קטן וביתי עבור חגי, כשחזר לכאן לאחר הפציעה. בעזרתם של משרד הביטחון והרשות המקומית, וכן בזכות כספי תרומות, הוקם המבנה תוך ארבעה חודשים בלבד. אנו נכנסים אליו, עומדים בחלל המרכזי, ויוני מצביע ומתאר את מה שהיה ואינו: "זה היה החדר של חגי, הוא שכב שם. כאן הייתה פינת טיפולים עם כיור וכל מה שצריך. היה לו כיסא גלגלים, ובכל יום הורידו אותו מהמיטה לכיסא – פעם אחת בבוקר ופעם שנייה אחר הצהריים – והוא שהה איתנו בבית לכמה שעות. הילדים שלו הגיעו כל הזמן. הם ידעו שהם יכולים להיכנס הנה בכל רגע שהם רוצים. הבת הצעירה עפרי, שנולדה חצי שנה לפני שהוא נפצע, נהגה לטפס על הכיסא שלו, לחבק ולנשק אותו".

אחרי שחגי הלך לבית עולמו, עמד המבנה הזה שומם ושוקט, עד שיוני וחני הבינו מה צריך להיות ייעודו. "יום אחד עמדתי בחלון הבית, הסתכלתי על המבנה שמולי, ונפל לי האסימון", מספר האב. "אמרתי: רגע, יש כאן בית עומד, לא נשכיר אותו, לא נעשה ממנו צימר, אז הכי הגיוני להפוך אותו לבית הנצחה. התחלנו לגלגל את הרעיון וביצענו. ביום הזיכרון האחרון המקום הזה החל לפעול. בסיירת הצנחנים כבר יודעים שהצוות הבוגר מגיע אלינו לקראת השחרור. הם באים, יש כיבוד, יושבים איתנו ואנחנו מספרים להם על חגי".

להשאיל את ההקדשה

"מתיקות החלומות שלי על חגי, שמתקיימים ללא הרף, ממררת לי שבעתיים את המציאות", כתבה חני בהספד במלאת שנה למותו של בנה. "הכאב מפלח אותי בחדות ואינני יודעת כיצד לדבר עליו ולהיות מובנת איכשהו". הקושי שלה לתמלל את הכאב לא פחת מאז. לאורך הריאיון היא מעדיפה לא פעם לתת לבעלה להיות זה שיגיד את הדברים בקול.

חגי היה החמישי משמונת ילדיהם. בשנת 2006 נישא למוריה, בת מושב נוב ובת גילו. שלושה ילדים נולדו להם: מורן הבכור כבר בן 12, שלו בן 9, ועפרי בת חמש וחצי. "הם היו כל כך קטנים כשחגי נפצע, שנראה לי שהזיכרונות שלהם מגיעים רק מהסיפורים ומהתמונות החיות", אומרת חני. "אין ספק שהיה להם קשה, אבל הם לא ביטאו את זה. התנהלנו בצורה הכי טבעית שיכולה להיות, לא הסתרנו דבר".

"חגי אהב לרוץ, לטייל, לבשל, לאפות", מתאר יוני את החיים שלפני הפציעה. "ברגע שהגיע הביתה הוא היה מוריד את המדים ומשקיע את כולו במוריה ובילדים, לפנק אותם ולהיות איתם. גם כשהיה בצבא, הוא היה אב מעורב שאהב את משפחתו בכל מאודו".

צילום: באדיבות המשפחה
אהב את משפחתו בכל מאודו. חגי עם מוריה והילדים. צילום: באדיבות המשפחה

גם לחיילים שלו דאג חגי כאילו היו ילדיו. הוא שימש כמפשר בסכסוכים ביחידה, הביא עמו חיילים בודדים לשולחן החג המשפחתי, נסע עד אילת כדי לעזור לחייל ממשפחה קשת יום. לגשש הבדווי ששירת עמו הוא דאג לתחבורה הולמת ליציאה הביתה, גם אחרי ריב. אלה ורבים אחרים ממשיכים לפקוד את בית המשפחה, לתור אחר עיניו הטובות של חגי, להתגעגע.

בחדר שבו שכב חגי מוצבים כעת כיסאות מול מסך גדול שמציג סרטים לזכרו. בחדר אחר, ששימש למגורי המטפלים, עומדת תיבת זכוכית ובה אותות המערכה של חגי, כנפי הצניחה שלו ודרגותיו. על מדפים לאורך הקירות ניצבים ספרים רבים. "פרקי יומן" של מאיר הר־ציון, "אחיי, גיבורי התהילה" להווארד פאסט וגם "המטרה: תל־אביב" של רם אורן, עם הקדשה אישית לחגי מהרצי הלוי, כיום מפקד פיקוד הדרום. הלוי, שפגש לא פעם את חגי, הפך לידיד המשפחה לאחר מותו. "נהניתי מאוד מנוכחותך לצידי בתרגיל ב־2012", הוא כותב שם בין השאר.

חני מתכוונת לפתוח במקום ספריית השאלה, אף שלא פשוט עבורה להוציא מכאן ספרים עם הקדשות אישיות שנועדו לבנה. "היא ספרנית בנשמה. במשך קרוב לעשרים שנה עבדה כספרנית בישיבה התיכונית בחיספין ובאולפנה בנוב", אומר יוני. "כשהחלטנו להפוך את הבית הזה למוקד הנצחה, היה ברור לה שתקום פה גם ספרייה. איך בדיוק זה יתפקד, עוד לא החלטנו".

את אהבתו לספרים ביטא חגי גם בסרט שצילמה המשפחה לכבוד חני, במלאת לה שישים. במקום ברכה שגרתית, בחר הבן להראות למצלמה ערמה של ספרים. "מצאתי את עצמי קצת מבולבל, כי אמרתי: איזה ספר להקדיש לאמא?", מחייך חגי אל המצלמה. "להתחיל עם רומאן היסטורי? עם 'אחיי, גיבורי התהילה'? או שמא בכלל ללכת לתקופת חיים אחרת, כשהבאת לי את 'הטור השביעי' של אלתרמן? או אולי ללכת לכיוון שאני די מסמפט, של 'ניחוחות הפשטידה?' את לא ז'אנר מסוים, אלא מכלול של כל כך הרבה דברים ותחומים ותכונות אישיות. (…) יש כל כך הרבה ספרים, כל כך הרבה דברים שאני מרגיש וכל כך מזדהה איתם".

שלושה שבועות לפני שנפצע, יזם חגי את מה שהפך מאז למסורת משפחתית: מפגש ולינה על חוף הים – רק חני, יוני ושמונת ילדיהם. ללא הנשים, הבעלים והנכדים שהתוספו לאורך השנים. על הקיר מול המטבח בבית ההורים תלויה תמונה מהמפגש הראשון: כל השבט הגרעיני לצד אוהל שטח, על חוף בצת. "פורום בצת", כך הם מכנים את האירוע ההוא. מאז ממשיך הפורום להיפגש מדי שנה, בכל פעם בחוף ים אחר, ללא חגי. בשנים האחרונות התפתחה מסורת משפחתית נוספת: מדי קיץ, בסמוך למועד שבו נפצע חגי, הם נוסעים לסיור בעוטף עזה, וכך יעשו גם השנה.

צילום: באדיבות המשפחה
יוזמה שהפכה למסורת, גם בלעדיו. משפחת בן־ארי בחופשה המשפחתית ב"פורום בצת". צילום: באדיבות המשפחה

את ביתם הראשון הקימו חני ויוני בן־ארי באזור חושניה, כפר צ'רקסי ברמת הגולן שעמד נטוש מאז מלחמת ששת הימים. לאחר מלחמת יום הכיפורים התמקם בבסיס הסמוך גרעין מתיישבים, שהמתינו להקמת היישוב קשת. חני ויוני הגיעו לשם בנפרד, והכירו במחנה. בשנת 1975 הם נישאו, וגרו שם בצפיפות רבה עם ילדיהם הראשונים עד שהושלמה הקמת מבני הקבע של היישוב החדש.

בשנותיו הראשונות גדל חגי בקשת, וכשעלה לכיתה ב' עברה המשפחה להתגורר במושב נוב. "אני חוזר הביתה ומראה לך את התעודה", משחזר חגי בסרט את אחד מזיכרונותיו מכיתה א' או ב'. "את עוברת על כל המקצועות – הכול חלש, לא מספיק, בינוני, אבל רושמת המורה: 'חגי ילד נקי ומסודר'. (את) תופסת אותי בשתי ידיים, מעמידה אותי על השולחן: 'יופי, חגי, אתה נקי ומסודר, זה הכי חשוב. כל השאר לא חשוב'. היכולת שלך באמת לקחת את הדברים הטובים ולהעצים אותם, ולקחת את הדברים הפחות טובים ולשים בצד שנטפל בהם אחר כך – כל כך משקפת אותך וחשובה עבורי, ואני בטוח שגם עבור כל אחיי ואחותיי".

כנער למד חגי בישיבה התיכונית בחיספין והיה מדריך נערץ בבני עקיבא. כבר אז העביר לחניכיו הרצאות מורשת קרב על סיירת הצנחנים. כדי להתכונן לקראת הצבא, היה הולך מנוב לכנרת ובחזרה, מסלול של עשרות קילומטרים. "הוא קרא את הסיפורים על מאיר הר־ציון", אומר יוני. "גם אחיו הגדול יובל שירת בסיירת הצנחנים, וחגי שמע ממנו את הסיפורים ואת החוויות".

צילום: באדיבות המשפחה
"המוטיבציה והציונות שלו סחפו את כולם". חגי בן-ארי וחייליו. צילום: באדיבות המשפחה

כשהגיע לכיתה י"ב הצטרף חגי לתוכנית של"פ של בני עקיבא, שבמסגרתה יוצאים שמיניסטים לערי פיתוח ותורמים שם חברתית. הוא עבר לגור בקריית־גת, למד בתיכון גרוס בעיר וסייע לנערים מרקע בעייתי ולבעלי צרכים מיוחדים. במקביל הוא עבד עם צעירים מהעדה האתיופית, ועזר להם להגיע למכינה קדם־צבאית. גם אלו זכרו אותו והגיעו לבקרו כעבור שנים, כששכב מחוסר הכרה.

בתום שנת השל"פ התגייס חגי לצבא, התנדב לצנחנים והשתתף בגיבוש לסיירת החטיבתית. "את החלק הפיזי הוא ביצע בלי בעיה", מספר אביו. "בחלק העיוני ביקשו ממנו לכתוב את האות האנגלית W הפוך. חגי ענה לבוחן: 'תראה לי איך כותבים W ישר, ואז אני אכתוב לך הפוך'. בשלב הזה של החיים הוא לא היה כל כך מחובר לקטע הלימודי. שקלו להדיח אותו מהגיבוש, אבל בסופו של דבר הוא התקבל".

חגי לא התבלט מבחינה פיזית בסיירת, נהפוך הוא. "תמיד היית נמוכצ'יק בין כל הגורילות שסביבך. אבל רצית, וזו הייתה הגבורה שלך", ספדה לו מוריה. יוני: "חברים מהצוות שלו, 'צוות אבירם', סיפרו לנו שמהרגע הראשון הוא הסתמן כמנהיג. אחד מהם אמר משהו שמאוד מצא חן בעיניי: 'אנחנו הורדנו ממנו משקל, כדי שהוא יוכל למשוך אותנו'. הם סיפרו שברגעים הכי קשים, כשאנשים היו על סף שבירה, חגי היה נעמד ונותן נאום. המוטיבציה והציונות שלו סחפו את כולם".

החלום התגשם

לאחר שהתגבר על ההפרעה הלבבית שממנה סבל במהלך ההכשרה, שב חגי לסיירת ובתום המסלול יצא לקורס קצינים. בקיץ 2006 התחתן עם מוריה, חברתו מאז כיתה י"ב. שבועיים אחרי חתונתו כבר מצא את עצמו בקרבות בלבנון, מפקד על צוות של סיירת הצנחנים.

אלישיב שמשי, בספרו "עוד ניצחון כזה…" (מודן, 2013), מתאר את השתלשלות הקרב בכפר מארון־א־ראס. חגי נע עם צוותו לתוך הכפר הזה, והשתלט על בית מדרום לכביש. שני טנקי מרכבה ודחפור ממוגן הצטרפו אל הכוח באיחור. לפתע נורו אליהם טילי נ"ט ממסגד סמוך ושני חיילים נפצעו, בהם אחד שרגליו רוסקו. "הטנקיסטים היו מופתעים והוכו בהלם", כותב שמשי. "הטנק השני השיב באש לא מדויקת לעבר המסגד, ואליו הצטרפו בירי גם לוחמים מצוות בן־ארי".

"שמענו בקשר קריאות של נפגעים ולקח לנו קצת זמן להבין שמדובר בטנקים שנפגעו", מצוטט חגי בספר. "אחד הטנקיסטים התפרץ בסערה לבית כשכולו מבוהל, אמר שיורים עליהם וביקש עזרה". אנשי הסיירת החלו בחילוץ הפצועים מהטנקים, תו שהם יורים לכיוון שממנו נפתחה האש. "אמרתי לנדב רוזנשטיין, המטוליסט, לקחת איתו את המקלען, והוריתי להם לעלות על גג הבית (…) ומשם לחפות על החילוץ", המשיך וסיפר חגי. "מפקד הפלגה גרוסמן, אני ועוד שני חיילים רצנו תחת ירי כבד של לוחמי חזבאללה לעבר הפצוע, מרחק של כחמישים מטרים".

הפצועים פונו תחת אש עזה. החילוץ של שניים מהם התעכב כמה שעות, בגלל ירי בלתי פוסק של טילים. מכשיר קשר שהשכילו חיילי הסיירת להוריד מגופת אחד המחבלים, התגלה כבעל ערך רב: אחד הלוחמים בכוח הבין ערבית, ובעזרת המידע שזרם ברשת הקשר הוא כיוון את חבריו אל אנשי החזבאללה, שחוסלו בזה אחר זה.

אצל חני שמורות עדיין הודעות הסמ"ס שקיבלה מבנה באותם תקופה. "בשבת בצהריים שלחתי לו הודעה: 'חגי, אתה עוד חי?'. הוא ענה: 'שבת היום, אמא'. בהודעה אחרת כתב: 'זהו, החלטתי, אני מעדיף זריחות על פני שקיעות'. בבית שלנו זה היה מוסד, לשבת בחוץ ולצפות בשקיעה, אבל בלבנון הוא כבר העדיף זריחות".

בלילה, אחרי השקיעה, פורצת האש.
"וכשעולה השחר, התמונה מתבהרת. אני חושבת שמלחמת לבנון השנייה הייתה אחת המלחמות הכי נוראיות מהבחינה התקשורתית: זו הייתה מלחמה בשידור חי, והתחושה הייתה של טירוף מערכות. חגי סיכן שם את עצמו מאוד, וחזר מלבנון עם מודעות גדולה לחשיבות של מקצוענות וערנות. אני חושבת שזה הקפיץ אותו מאוד ברמת התפקוד, בתפיסת תמונת הקרב ובהבנת הזהירות הגדולה שנדרשת".

יוני: "אחד הלוחמים של סיירת צנחנים נהרג במלחמת לבנון השנייה מאש של פלוגת החה"ן (חבלה והנדסה – מ"פ), ולוחם מהחה"ן נהרג מאש של הסיירת. הייתי עם חגי בלוויה של הבחור מהסיירת, מורן כהן מאשדות־יעקב. לימים, בהיתקלות שהייתה לסיירת במבצע צוק איתן, חגי חשש בשלב מסוים שמתפתח שם ירי על כוחותינו. מפקד הסיירת שאותו הוא עמד להחליף, רב־סרן יאיר חביביאן, סיפר לנו שחגי דיווח לו על החשש הזה. הם עצרו ובדקו את תמונת המצב, כדי לוודא שכל הכוחות במקומם. כמה שניות לאחר שהמשיכו בקרב, חגי נפצע. הערנות הזאת למניעת ירי כוחותינו על כוחותינו הוטמעה בו כנראה בלבנון".

מלחמת לבנון השנייה נצרבה בתודעה הישראלית ככישלון של הפיקוד הבכיר. האם גם הבן שלכם הביע תחושות כאלה?
"אין לי ספק שחגי חווה אמוציות בעקבות הלחימה, אבל הוא לא דיבר על כך. לדעתי הוא הרגיש שהיחידה הקטנה שלו תפקדה היטב, ושכל אחד עשה את המוטל עליו, תוך פגיעה בלא מעט אנשי חזבאללה. אני חושב שאפילו היה לו סיפוק מהתפקוד האישי שלו בשדה הקרב".

בתקופת הלחימה בלבנון יצאו חגי וחייליו פעמיים להתאוורר בארץ. יוני, שגויס כקצין מילואים בכיר בפיקוד העורף, קפץ מיד לבקר את בנו ואף צייד אותו ואת חבריו במזון; הכוחות ששהו מעבר לגבול לא זכו באותם ימים באספקה סדירה. בסרט שצילמה המשפחה לרגל יום הולדתו השישים של האב, לא שכח חגי להודות לו על הפגישות החטופות ההן: "המתנת לי שם בגינוסר, היית לבוש מדים. אני זוכר שבאת אליי בחיבוק הדוב שלך, והסתכלתי עליך, ראיתי שאתה עם כאלה דמעות של התרגשות, וזה השאיר בי תחושות מאוד־מאוד חזקות של שילוח: איך אתה משלח אותי למלחמה, וקולט אותי בחזרה".

צילום: באדיבות המשפחה
פגישות חטופות בגבול. חגי בן-ארי ואביו יוני. צילום: באדיבות המשפחה

בשנת 2007 הושאל חגי לכמה חודשים לתפקיד שמקשר בין המודיעין לבין הסיירת. בספטמבר של אותה שנה ישב בחפ"ק של פעולה ללכידת חוליית טרור בשכם. בחילופי האש שהתפתחו במקום נהרג סמ"ר בן־ציון הנמן, גם הוא בן המושב נוב ובן המחזור של חגי. "חגי הגיע אל ההורים של בן־ציון יחד עם הצוות שבישר להם על נפילת בנם", מספר יוני. בהמשך יצא חגי לקורס מפקדי פלוגות, ובסיומו מונה לפקד על פלגה בסיירת. בתפקידו זה הוא נטל חלק בפעולות מבצעיות רבות, הן בשומרון והן ברצועת עזה, בימי מבצע עופרת יצוקה. "הנ"ל הינו ללא ספק הקצין הטוב ביותר בו נתקלתי בצבא", כתב סרן יואב תדהר, מפקד הפלגה המבצעית בסיירת הצנחנים, במכתב סיכום התפקיד של חגי.

צילום: באדיבות המשפחה
שכנים למושב וחברים למחזור. בן־ציון הנמן ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

כדי לצבור ניסיון פיקודי מחוץ לסיירת, נשלח חגי לפקד על פלוגת טירונים מתוכנית תלפיות, שמסופחים בשלב הזה במסלולם לצנחנים. בתפקידו הבא שימש כקצין האג"ם של גדוד 890 בחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן קיבל פלוגה בגדוד הזה. בשנת 2011 נבחר כ"מצטיין רמטכ"ל" מטעם החטיבה האדומה, וקיבל אות הצטיינות בטקס שנערך ביום העצמאות.

בשנה לאחר מכן יצא ללימודי תואר ראשון מטעם הצבא, ובחר במחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת. הוא ומוריה, אז כבר הורים לשניים, בנו במקביל את ביתם בנוב. בנובמבר 2012, כשהחל מבצע "עמוד ענן" בעזה, הצטרף חגי ללחימה. לאחר מכן השלים את הלימודים, ולקראת סיומם נתבשר כי בתפקידו הבא יפקד על ההכשרות ביחידת מגלן. אף שלא הכיר את היחידה, הוא נכנס לעניינים במהירות. בפסח של שנת 2014 שוב הודיעו לו על תפקיד חדש, ביחידה חדשה־ישנה: מפקד חטיבת הצנחנים, אליעזר טולדנו, בישר לחגי כי הוא עתיד להתמנות למפקד סיירת הצנחנים. "זה היה חלום חייו", אומר יוני. "המפקדים שלו דווקא חשבו שהוא יכול לדלג על התפקיד הזה ולהתמנות לסמג"ד, בגלל הניסיון הרב שצבר".

וידוי ביום כיפור

לקראת סוף יולי 2014 היה אמור חגי לקבל את הפיקוד על הסיירת, אלא שהדברים התגלגלו בצורה אחרת. ב־12 ביוני נחטפו בגוש עציון הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, וצה"ל הכריז על מבצע "שובו אחים" בניסיון לאתר אותם. "מגלן לא שולבה בחיפושים", מספר יוני, "אך חגי פנה למפקד היחידה וביקש ממנו שכל צוותי ההכשרה ילכו להשתתף במבצע, כי לא יכול להיות שהם יישארו מחוץ לאירוע כזה. וכך אכן היה. מי שאיתר לבסוף את גופות הנערים היו אנשי בית ספר שדה כפר־עציון בשיתוף הכוח של חגי. הוא שלח לי סמ"ס: 'מצאנו את הגופות'".

לפני שהחלה הפעולה הקרקעית בעזה, עוד הספיק חגי לעלות עם מוריה והילדים על מטוס, בדרך לחופשה באילת. למחרת, כששמע שהעימות עולה שלב, הוא השאיר את המשפחה במלון, נסע צפונה, הצטרף לסיירת ונכנס איתה לרצועה. "התלבטנו מאוד אם לנסוע לאילת, לחופשה שסגרנו הרבה זמן מראש", מספרת לי מוריה בשיחת טלפון. "בסוף הבנו שאם נישאר בבית נהיה כל הזמן 'על קוצים'. החלטנו שנטוס, ואני אקח רק מזוודה אחת, כדי שאם אצטרך לחזור לבד יהיה לי יותר קל".

וכשחגי יצא מהמלון, בעצם ראית אותו בפעם האחרונה.
"היינו ב'עיר המלכים', הוא כל הזמן קיבל טלפונים, עד שאמר שהוא צריך ללכת. חזרנו למלון, ואני זוכרת את עצמי נכנסת לשירותים ובוכה. גם חגי היה מבואס. ניסיתי להגיד לו שזה בסדר, אבל הוא ראה שקשה לי. אחרי שהוא הלך, פתאום קיבלתי לחדר צלחת פירות ובקבוק יין. התברר שחגי ניגש לאחראים במלון וביקש שידאגו לי ויראו שאנחנו מסתדרים. אחר כך הוא גם כתב לי הודעות סמ"ס שבהן הוא מתנצל על חוסר הוודאות שבתוכו אנו חיים".

"מעולם לא היה לי כל כך קשה לעזוב אתכם כמו היום", כתב לה חגי. "אני מעריץ אותך על גבורתך, חוסנך ואווירת הביטחון שאת משרה עלינו. אוהב אותך יותר מכול. שולח לך וילדים חיבוק חזק (…) מבטיח חופש נורמלי פעם. שלך לעולמים"; "הלוואי שהיו לי המילים או התשובות למצב המורכב שבו את והילדים נמצאים. כל שנותר לי לומר הוא שאני אוהב אתכם יותר מכל דבר בחיי. והמחיר שאתם משלמים הוא בלתי נסלח ואני מקווה שהסיבות שבגינן כך אנו חיים יש בהן מן הנחמה. על עצמי גזרתי את הבדידות והקושי, אך עליכם יוצא ליבי".

צילום: דו"צ
קטע מיוזמתו חופשה משפחתית, כדי לחבור לכוחות הלחימה. לוחמי צנחנים במבצע צוק איתן. צילום: דו"צ

גם ביום החמישי ללחימה שלח חגי הודעה לאשתו, שתדע שהוא בסדר. בגלל תקלה בקליטה הסלולרית, ההודעה נתקעה בדרך; כשהגיעה לטלפון של מוריה, בעלה כבר היה פצוע אנושות. כוח של הסיירת בהובלתו הותקל מטווח קצר ומכמה מוקדי ירי. חגי חתר למגע, עד שכדור אחד פגע בראשו.

"אם במלחמת לבנון השנייה דאגנו מאוד לחגי בגלל האווירה הכללית שהייתה, בצוק איתן דווקא לא דאגנו", מספר יוני. "היינו בבית כשאנשי קצין העיר דפקו בדלת. ביקשתי שיגידו לי מיד מי זה. הם דרשו שנשב ושיקריאו לנו תחילה את הפרוטוקול. הסברתי להם שיש לי שלושה בנים בעזה. נעם, הבן השני שלנו, היה סמג"ד בכוח חי"ר במילואים; הבן הצעיר, אבנר, שירת ביחידת שלדג בתפקיד של תומך לחימה והיה כל הזמן על הציר; וחגי, שנכנס עם סיירת הצנחנים.

"לקח זמן עד שהם אמרו שזה חגי, ושהוא פצוע קשה. בשלב הזה לא האמנתי להם. הרמתי טלפון למישהי שהייתה בעבר קצינת הנפגעים של הצנחנים וכבר עברה לתפקיד אחר, וביקשתי שתבדוק אם חגי בחיים. היא חזרה אליי אחרי כמה דקות ואמרה לי שהוא חי, אבל פצוע קשה מאוד. חיכינו שמוריה תגיע אלינו, ובסביבות 11 בלילה יצאנו מכאן לסורוקה. זו הייתה נסיעה מסויטת, כשבדרך אנחנו מודיעים לכל הילדים".

בבית החולים הם שמעו מהרופאים על חומרת מצבו של חגי. לאחר שבעה שבועות הוא הועבר מסורוקה לבית לוינשטיין, אך בשל בעיות רפואיות חוזרות ונשנות אושפז בבית החולים בילינסון בפתח־תקווה. שם התוודעו בני המשפחה לפרופ' שמוליק פוקס, מנהל מחלקה פנימית ב', שלבקשתם לקח על עצמו לייצג אותם מול גורמי הטיפול השונים, ומאז הפך לחבר קרוב.

כעבור זמן קצר התברר שחגי סובל מזיהום בראשו, והוא זקוק לניתוח נוסף. יוני: "ידענו שזה לא ניתוח שיחזיר אותו להכרה, כל מה שעניין אותנו זה האם ייגרם לו סבל. הניתוח התקיים בערב ראש השנה, ובמשך כמה ימים, בין ראש השנה ליום כיפור, מצבו היה על בלימה. באחד הערבים ניגש אליי נוירו־כירורג דתי שטיפל בו, ואמר לי 'תגיד וידוי'. בשלב הזה כבר לא נתנו לחגי הזנה. הוא היה מחובר רק לאנטיביוטיקה, והיה ברור שהוא לא יחזיק מעמד".

צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני

באותו לילה הגיע לבית החולים גם מח"ט הצנחנים טולדנו. הוא נעמד ליד מיטתו של חגי ומינה אותו רשמית למפקד הסיירת, כפי שסיכמו במשרדו טרם הפציעה. "לחמת והובלת את הסיירת, שאתה יודע ואני יודע שאתה אוהב", אמר טולדנו. "היית בקרב כמו שהיית כחייל צעיר במסלול, כמפקד צוות. היית זקוף, היית בטוח, היית מקצועי גם בקרב וגם אחרי הפציעה. וכאן, בחדר הזה, בשעה הזאת, ליד המיטה, אני מבקש את רשותך להשלים את סיכום הריאיון ממנו יצאת ממשרדי, ולהוסיף את שמך לשמות מפקדי סיירת צנחנים".

"זה היה בשתיים לפנות בוקר, טקס הזוי שנראה כמו סרט של פליני", נזכר יוני. "מוריה וכל הילדים שלנו היו שם, כי כולם באו להיפרד מחגי. היינו בטוחים שבאותו ערב זה מסתיים, אמרנו וידוי, אך חגי המשיך לחיות. במוצאי יום כיפור ראינו שהרופא כתב שצריך לשקול להחזיר לו את ההזנה, כי כנראה הוא התגבר על הזיהום".

איך משפיעות טלטלות כאלה על אנשים מאמינים? הן לא גרמו לכם לשאול שאלות?
"לי זה לא גרם לשאול שאלות, להפך. חז"ל אומרים שצריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, ואחרי מה שקרה לנו עם חגי, הבנתי למה הכוונה. אילו אנשי קצין העיר היו באים לבשר לי שהוא כבר נהרג, בלי שהייתה לי הזדמנות להיפרד ממנו – כמו שקרה למשפחות רוב ההרוגים – היה לי קשה יותר. חגי היה איתנו עוד שנתיים וחצי, יכולתי להיפרד, וכל עוד הנר דולק תמיד קיים הסיכוי שמשהו טוב יקרה".

לאחר כחצי שנה בבילינסון הועבר חגי למחלקת שיקום ראש בתל־השומר. כל אותם ימים לא פקח את עיניו, גם לא כשנעשו ניסיונות יזומים להעירו. "אני מקווה שגם אם לא ראינו את זה כלפי חוץ, חגי בכל זאת הרגיש, שמע וידע שאנחנו מטפלים בו ודואגים לו", אומר אביו. "דיברנו איתו המון, השמענו לו מוזיקה. במצב כזה אתה מפנטז פעמים רבות שראית משהו, מייחס חשיבות לכל סימן ולו הקטן ביותר".

חני: "אפשר היה לזהות על מראה פניו מתי הוא שרוי באי שקט, מתי הוא סובל, והיינו דרוכים. אם ראינו לאלפית השנייה שהוא מתייסר, דאגנו שלא יכאב לו. חיינו יחד עם הצוות הרפואי, לא הייתה הפרדה".

"בימים הראשונים רק רוצים שיחיה, ללא הבנה של מהות הפגיעה בראש", אומרת מוריה. "אחר כך מתחילים להבין ולשאול את עצמנו האם חגי היה רוצה לחיות ככה. תשעה באב היה היום שבו הבנו שזה בלתי הפיך. אני ממש זוכרת את תחושת החורבן. אבל אף רופא לא יכול להגיד לך בוודאות של מאה אחוז, ותמיד יש שביב תקווה.

"בהתחלה הייתי כל הזמן אצל חגי, ובאיזשהו שלב, כשהבנתי שאני לא באמת מועילה, הייתי יותר עם הילדים. כל הזמן דיברתי עם חגי בלב. בכל מיני החלטות שקשורות לילדים או אליו, הוא עזר לי בהתלבטויות. בשיקום בתל־השומר פתאום הלבישו אותו בבגדים, הסיעו אותו בכיסא גלגלים, עשו פעולות יומיומיות שגרמו לנו להרגיש שהוא יותר חי, למרות שהמצב שלו לא השתנה. אני לא יודעת להגיד אם זה קל יותר או מתסכל יותר. כשכל תגובה קטנה מעוררת תקווה, הנפילות הרבה יותר גדולות. כביכול יש לך אסמכתא – הנה, גם קלינאית התקשורת התלהבה מעפעוף בעין – אבל אז זה לא חוזר על עצמו ומתברר שאין שיפור".

היה לך קשה עם העובדה שחגי חזר למושב, אבל לא לבית שלכם?
"היה קושי מסוים, כי רגע, איך הוא חזר לבית ההורים שלו? הוא כבר לא אמור להיות שם. מצד שני, היה קושי להכיל את זה בבית שלנו. בהתחלה חשבתי שאולי נשכן אותו במקום 'נייטרלי', אבל הבנתי כמה חשוב להוריו שיהיה אצלם. מדי יום הייתי שמה את הילדים בגן, ואז הולכת לשבת עם חגי. אחר הצהריים הגענו כולנו, ובסעודות שבת חגי היה יושב איתנו".

איזהו גיבור

באותן שנים העיב סיפור נוסף על חייה של משפחת בן־ארי. יוני, ששימש מנכ"ל ישיבת ההסדר בצפת, היה בין הנאשמים ב"תיק הרבנים", פרשה של מתן תעודות השכלה תורנית גבוהה ואף הסמכה לרבנות למאות מאנשי כוחות הביטחון. מקבלי התארים נהנו מהטבות בשכרם, וזאת בלי שעמדו בפועל בכל התנאים הדרושים לצורך זכאות לתעודות הללו. יוני סבור עד היום כי נעשה לו עוול כבד, וכי שמו שורבב לפרשה בטעות. "ציפיתי שהשופט יבין את השפה ואת המנטליות של עולם הישיבות, למשל דרך פרט קטן: אמנם הייתי מנכ"ל של ישיבה, אבל בכל שלבי החקירה הסברתי שבהיררכיה הישיבתית המנכ"ל נמצא מתחת לראש הישיבה. הם לא קיבלו את זה, ואמרו שאני כמנכ"ל אחראי על הכול".

הכרעת הדין ניתנה בערב פסח של שנת 2014. "כל הילדים שלי הגיעו לבית המשפט המחוזי בירושלים, כולל חגי. הם שמעו את השופט קובע שאני אשם ב־120 עבירות של קבלת דבר במרמה. בפועל, אני לא קיבלתי גרוש וגם המוסד שניהלתי לא קיבל גרוש. 'קבלת הדבר במרמה' התבטאה בכך שמדינת ישראל הייתה מפסידה מיליונים על תשלום לשוטרים. השופט אמר לא פעם ש'אני יודע שיוני בן־ארי הוא מלח הארץ, הוא שונה מאחרים', ולמרות זאת החליט מה שהחליט.

"בשלב הטיעונים לעונש היה אמור להעיד לטובתי יאיר גולן, שהיה אז מפקד פיקוד הצפון. מבצע 'צוק איתן' כבר התחיל, ובדרך לבית המשפט שמעתי ברדיו על אירוע הנגמ"ש של גולני בקרב שג'אעיה (שישה מלוחמי החטיבה נהרגו מפגיעת טיל נ"ט בכלי המשוריין, וגופתו של אורון שאול נחטפה – מ"פ). במקביל הודיעה לי הרל"שית של אלוף גולן שהוא לא יוכל להגיע, אבל שלח מכתב. בטיעונים לעונש נציגת הפרקליטות דיברה בשבחי, ואמרה שלכן היא דורשת 'רק' שנתיים וחצי מאסר בפועל. נסעתי הביתה, ולמחרת חגי נפצע".

לאחר פציעת בנו חתם יוני על הסדר טיעון, והושת עליו קנס בלבד. בכך תמה הפרשה מבחינתו, אך ניכר כי הוא עודו טעון. "כשחגי שכב בבית החולים, הייתי צריך עוד לנסוע לדיונים. הרגשתי שנעשה לי עוול. לולא הפציעה, אין לי ספק שהיו דנים אותי למאסר בפועל, ואני בטוח גם שהייתי מערער על כך לבית המשפט העליון. הייתי מוכן כמובן לשבת גם עשר שנים בכלא, ושחגי יהיה איתנו".

צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
"כשהוא נפטר, פתאום כל חומות ההגנה קרסו". חני ויוני בן־ארי. צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני

ב־ו' בטבת תשע"ז, 3 בינואר 2017, הלך חגי לעולמו. כשאני שואלת מה גרם להידרדרות במצבו אחרי תקופה ארוכה ללא כל שינוי, יוני משיב: "השאלה הנכונה היא איך הוא החזיק מעמד שנתיים וחצי, ולא מה קרה בסופן. הלב שלו היה חזק מאוד, היה לו גוף חזק, אבל המאגרים הלכו ואזלו ולבסוף הגיעה ההידרדרות".

חני: "השלב הכי קשה מבחינתי הגיע אחרי שהוא נפטר. עד אז אני הרגשתי בשיא הכוחות, ופתאום כל חומות ההגנה קרסו".

הלוויה נערכה ביום שבו ניתנה הכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה, "החייל היורה" מחברון. שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון, שהיה כל השנים בקשר צמוד עם משפחת בן־ארי, נשא הספד מעל קברו הטרי של חגי, ובדבריו ניתן היה לשמוע רמז לפרשה האחרת שהעסיקה את הכותרות. "חגי, בחייך, בתפקידיך, במשימותיך, ולצערנו הרב גם במותך אחרי קרב ומאבק עיקש עד נשימתך האחרונה, לימדת אותנו והזכרת למי שהיה זקוק לתזכורת כזו – מיהו גיבור", אמר יעלון.

"לדעתי, העיתוי המשותף הזה נתן פרופורציה – מי גיבור אמיתי ומי גיבור שמנפחים אותו", אומר יוני. "אין לי ספק שאם חגי היה באירוע מהסוג של אלאור אזריה, הוא היה דואג שלא יקרה דבר כזה. כל מה שהתפתח שם היה שרשרת של טעויות. אני חושב שהצבא היה צריך לפתור את זה במקום: להעלות את אזריה לדין אצל מפקד האוגדה ולהכניס אותו לשלושים יום לכלא. ברגע שהסיפור יצא החוצה, כל דבר נעשה תוך מעורבות של פוליטיקאים".

להחליף, לא להרוס

המינוי של חגי בן־ארי למפקד סיירת צנחנים מקבל ביטוי בחדר המורשת שבבסיס היחידה. "יש שם לוח עם תמונות מפקדי הסיירת", מספר יוני. "הקיצוני השמאלי בשורה למעלה הוא מאיר הר־ציון, והקיצוני הימני בשורה למטה הוא חגי. אנחנו מרגישים ששמו הולך לפניו: רק לפני שבוע, בחור שהיה חייל שלו והשתתף בקרב ההוא בחאן־יונס, קרא לבנו לביא־חגי. התינוק הזה היה בסכנת חיים כשנולד, אך נאבק והתגבר כלביא. בדברים שנשא בברית, החבר דיבר בעיקר על חגי, וזה מאוד ריגש אותנו".

בנו זכה להנצחה נוספת, יוצאת דופן: הגרעין המייסד שעומד להתגורר ביישוב רמת־טראמפ בגולן, החליט להיקרא "גרעין חגי" על שמו. "אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות, אך אין לנו קשר ישיר לזה", אומר יוני. "הם שוחחו עם מוריה וקיבלו את הסכמתה לכך".

מוריה עצמה נישאה מחדש בשנה שעברה, ולפני שבועות אחדים נולד לה בן. בעלה הנוכחי הוא אביב דורות, סגן־אלוף שעוטר בצל"ש על תפקודו במלחמת לבנון השנייה.

"לתינוק שלי קוראים יהב, ויהב זה תקווה", אומרת לנו מוריה. "לאורך התקופה הזו הייתי בכל המקומות, גם למעלה וגם במעמקים, אבל היה לי ברור שאני רוצה לחיות. מצאתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. גם היום חגי מאוד נוכח בבית. התחתנתי עם איש מדהים שאמנם לא הכיר את חגי, אבל יש לו קשר איתו, והוא אוהב אותו מהמקום שלו.

"הילדים היו הדבר הכי שפוי בכל הסיפור. הם קיבלו כל מה שקורה כפי שהוא, בלי הספקולציות שאנחנו, המבוגרים, חיים בתוכן. הם הגדירו בפשטות את מה שלי היה קשה לפעמים לחשוב או להגיד".

הם מדברים כיום על התקופה הזו?
"אי אפשר למחוק אותה, אבל כשאנו נזכרים בחגי, זה תמיד חגי הבריא של לפני הפציעה".

צילום: באדיבות המשפחה
צילום: באדיבות המשפחה

"משקיף מחלון חדרנו אל הבית שבנינו לך בחצרנו (…) העצים שנטענו סביבו, עם חזרתך הביתה, גדלו לתפארת. התאנה, הזית, ההדרים ועצי הצל. כולם הצמיחו גזעים והתכסו בעטרת ענפים ונוף", כתב יוני לבנו במלאת שנתיים למותו. מאותו חלון נשקף כיום גם כיתוב בצבע כחול שהוסיפו ההורים בכניסה לבית של חגי, שורות מ"שיר ארץ" של נתן יונתן: "ארץ שמתקו לה רגביה / ומלוחים כבכי כל חופיה / שנתנו לה אוהביה / כל אשר יכלו לתת".

"היה לי ברור שאלו השורות שאני רוצה שם", מסבירה חני. "נתן יונתן מדבר בהן אל כולנו. זמן הוא דבר קבוע בעולם הזה, רק אנחנו עוברים בו. עד השנה שעברה לא יכולתי אפילו לחשוב על לשהות ימים שלמים בבית שחגי שכב בו, וכיום אני מסוגלת לעשות זאת. אנחנו מאמינים שחגי היה מרוצה מהרעיון ומהתוכן שאנחנו רוצים לצקת בבית הזה, אני חושבת שזה די ברוחו. לפעמים לא צריך להרוס את הקיים כדי לבנות משהו חדש. צריך רק להחליף, לחבר, לצייד ולהשאיר את הרוח".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה