פזצט"א מושלמת

אביתר בן צדף אתר הגבורה, במחנה 1979
פזצט"א מושלמת


סיפור צל"ש האלוף של אבי פישמן, סיפור ההיתקלות של מ"כ בגדוד מילואי חרמ"ש, שעצר כמעט לבדו חוליית מחבלים ליד כפר גלעדי *



יום ההולדת הראשון של חגית פישמן נחוג בחוג משפחתה רק בהיותה בת שלוש. חגית נולדה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר אחיה סיים הרפתקה של זינוק מהקומה השלישית אל המדרכה. לאביה, אבי, נודע על לידתה רק כשהייתה בת ארבעה ימים. הגיע, ראה אותה, וחזר לרמת הגולן אל גדוד מילואי החרמ"ש שלו. ביום הולדתה הראשון היה אבי במילואים. בשני, שכב בבית-החולים, פצוע ברגליו לאחר היתקלות עם חוליית מחבלים בכפר גלעדי.

רן, אחיה, היה ביומו השני של הגן כאשר הודיעו לרותי, אמו, שאביו נפל מקומנדקר, ושבר את רגליו. רותי המודאגת החליטה לנסוע לראות את בעלה, ורן הבין היטב שזה עומד לסכן את ביקורו בגן. הוא מחה וצעק, ולבסוף סחט את הפשרה – הדודה תיקח אותו לגן.

אבי היה בחוליה האחרונה של הפלוגה, שהושכבה לחסום צירים לאחר התרעה לחדירת מחבלים בגזרת כפר גלעדי. הוציאו את כולם, כולל את אנשי פלוגת המפקדה של הגדוד. "שכבנו כל הלילה", נזכר  אבי. "וחיכינו לפינוי, או להיתקלות. הסיכוי להיתקל נראה קלוש, היו יותר מדי התראות בגזרה".

הדמויות נראו היטב, הן היו על קו הרקיע במחצבה של כפר גלעדי. "קראנו להם להזדהות, והם נעלמו", ניזכר אבי. הוא החליט לצאת מיד לעברם, "הקמתי את החוליה והתקדמנו על כביש קריית-שמונה-מטולה במסלול אל נקודה, שהם עמדו לחצות את הכביש".

בצעד מהיר, כשדוד ורובין אחריו, הוא סגר את המרחק אל האזור, שהמחבלים עמדו לעבור בו. הרוס"ר בהיכון, והגוף דרוך. לפתע נפתחה עליו אש תופת. "היה שם מטח נוראי של צרורות ארוכים מקלצ'ניקובים. קפצתי הצדה, אל מאחורי אבן והשבתי אש. ממש פזצט"א אמיתי". במטח הראשון שלו שסחט כמעט את כל הכדורים ממחסניתו, הוא פגע בשניים משלושת המחבלים, ששכבו בצד הכביש.

"עד אותו רגע לא חשבתי בכלל שאלה מחבלים, השטח קרוב מאוד לקיבוץ, מלא באורחים ובהרבה כוחות שלנו שהיו בשטח. רק כשירו עליי, הבנתי שנתקלנו במחבלים".


אבי פישמן

נקישה סימנה לו שהמחסנית נגמרה. אבי ניסה להוציא מחסנית אחרת מחגורו והרגיש בכאב עז. "כנראה, פגעו בי", חלפה בו המחשבה. כשניסה לטלטל את גופו הרגיש בכאבים נוספים, "הבנתי שאני פצוע, והמשכתי לירות לעברם. רציתי להרחיק אותם, שלא יתקרבו אליי. הוצאתי רימונים, כי הבנתי שאני לא יכול לסגת".

החוליה שלו נעלמה. הצעד של אבי היה מהיר מדי עבורם. אחד מהם – ייוודע אחר כך בתחקיר – נפל לתוך בור, ולא הצליח לחלץ את עצמו. השני הגיע רק לאחר תום הקרב. "ידעתי שאני לבד, ויריתי. לא ידעתי כמה היו שם, אבל הבנתי שהם לא יוכלו להתקרב אליי כל עוד אירה בהם. לא הייתה לי שום ברירה, רק לירות. אולי, אם היו אתי עוד חיילים, הייתי חושב על הפציעה. אבל לבד? ...".

אורות רכב שקרעו את האפלה, הבהירו לאבי את התסבוכת: הרכב יפגע כאשר יחלוף ליד המחבלים השוכבים כמוהו בצד הכביש. כשרכב התקרב, החל אבי לירות במרץ, כדי להוריד למחבלים את הראש וכדי לחפות על מעבר הרכב. אחר כך ייוודע לו שזו הייתה מכונית רנו 4 צבאית, אמנם הרכב נפגע באש, אך לנוסעיו לא אירע דבר.

"כשהרכב חלף, המשכתי לירות. אחרי כמה דקות המחבל התחיל לצעוק, ויצא בידיים מורמות לעברי". אבי הבין שאם המחבל יראה אותו שוכב חסר תנועה, המצב יכול היה להחמיר. הוא קרא לו לעצור על הכביש במרחק-מה ממנו, אחר כך קרא לדוד ולרובין להצטרף אליו. רובין הגיע, ואבי הורה לו לשמור על המחבל עד שיגיעו כוחותינו.

השטח החל מיד לרחוש חיים. כוחות, מפקדים, אנשי מודיעין וצוותי רפואה התרוצצו כשכל אחד מהם עשה את המוטל עליו. השטח נסרק ונימצא כי במרחק של כשלושים מטר ממקום משכבו של אבי היו שתי גופות של מחבלים, שנפגעו באש המדויקת שלו.

חובש הזריק לו מורפיום לאחר שהרופא זיהה את הפגיעות בשתי רגליו. "התברר ששני כדורים ריסקו את הרגל הימנית שלי – בירך ובברך – וכדור שלישי פגע ברגל שמאל". פינוי לבית-החולים בצפת. אבי עוד זוכר את חדר המיון. אחר כך התעורר כשהוא מתוח בתוך גבס.

הסריקה בשטח לימדה, כי חוליית המחבלים בראשות באדר אנואר באדר מאצרי, בן 20 מרבת-עמון, התכוונה לבצע פיגועים בגליל. בירי הראשון עם ההיתקלות חיסל אבי את שני מרעיו של המחבל, והמשיך לנהל אתו קרב של כדור-כדור, עד ששבר את כוח הרצון של המחבל.

אין ספק, החיילות הטובה של הסמל מקרית אתא ויכולתו הקרבית הצילה את חייו ומנעה אסון. אלמלא קפץ היטב הצדה, ופתח מיד באש יעילה, תוצאות ההיתקלות היו אחרות לחלוטין.

אבי היה מ"כ בגדוד החרמ"ש 9 בחטיבה 7 במלחמת ששת הימים. הכוננות טרם המלחמה תפסה אותו בעיצומה של חופשת השחרור. "החזירו אותי מהחופשה במברק". לחם עם הגדוד במתחמי רפיח, ושוחרר רק כמה חודשים לאחר המלחמה. כשנה אחר כך הצטרף לגדוד החרמ"ש של ינקי. משך שבע שנים שימש סמל מחלקה, ונוצרו יחסים טובים מאוד בינו לבין חייליו ובינו לבין חבריו לסגל. "מיד לאחר שאושפזתי במחלקה התחילו החברה' לבקר אותי, וזה נמשך כל עוד הייתי מאושפז בבית-החולים בצפת ובבית-ההבראה בנהריה – גם אחרי שהחברה שוחררו. תמיד היה מישהו שבא לשמוע איך אני מתקדם, או טלפן לשאול מה נשמע". המג"ד והמח"ט גם כן לא ניתקו את הקשר עמו.

57 אחוזי נכות סיימו את הקריירה הקרבית של אבי, למעשה, הוא לא נקרא לשירות מאז יצא מבית קיי. אבל הוא היה עם החברה' כל פעם שקראו להם למילואים. הקשרים עם חבריו לפלוגה ט' היו חזקים מדי מכדי שיוכל לזונחם. מספת איבון, קצינת הקישור של הגדוד: "אבי מגיע כל פעם, מתעניין מה קורה עם הגדוד ושואל על החברה'. כשהגדוד נמצא באימון או בתעסוקה, אבי מגיע לשטח והוא שוב עם החברה'".

למרות שהוא פטור כעת משירות, אבי חושב להתנדב לשרות מילואים. זה חסר מאוד לבחור המוצק מקרית אתא.

הפציעה והשכיבה הארוכה בבית-החולים ("אל תשכח לציין את הצוות הנהדר מבית-החולים בצפת – ד"ר רייס, ד"ר שיפרין ודליה אוחנה, האחות הראשית של המחלקה האורטופדית") ובבית קיי שינו לחלוטין את חייו. לפני כן, היה מנהל עבודה בחברה למסגרות וצנרת. המסירות לעבודתו והרצון להתבסס גרמו לו להעדר הרבה מביתו. "עבדתי שתים-עשרה, ארבע-עשרה וגם שש-עשרה שעות ביום". חגית לא הכירה, למעשה, את אביה עד שיצא מבית-החולים. "כשיצאתי לעבודה, היא ישנה, כשחזרתי היא כבר הייתה במיטה". אבי גם שירת הרבה במילואים.

"בבית-החולים ראיתי את תוצאות אורח החיים הזה על הילדים, והחלטתי לשנות זאת".

מובן שהפציעה מפריעה לאבי. הוא זקוק למכשיר, שיסייע לו בהליכה, אינו יכול לרוץ או להרכיב את ילדיו על הכתפיים. "הילדים יודעים מה עבר עלי ויודעים מה מותר לי ומה אסור, כמובן, לפעמים הם שוכחים שאני לא יכול לרוץ או לשחק כדורגל ...".

השיקום של אבי היה מהיר. הוא הצליח להתגבר מהר יחסית על הנזקים שגרמו הכדורים, והגיע, גם בעזרת הפיזיותרפיה, לשלב הסופי כנראה בהחלמתו. "סך הכול מה שהחזיק אותי הייתה המחשבה שנפצעתי בהיתקלות. חיילים אחרים, ששכבו לידי בבית-החולים ובבית-ההבראה, היו מיואשים לגמרי, כי הם נפצעו בתאונות, והיו להם קשיים בשיקום".

אבי אינו שונא ערבים, למרות נכותו, הוא מפריד לחלוטין בין התנהגותו ויחסיו כלפי חיילים ערביים לבין יחסיו עם אזרחים. "לפני שנפצעתי, עבדתי הרבה עם ערבים מכפר תמרה. כשנפצעתי והם ידעו על זה יום-יומיים אחרי כן, הם לא ידעו מה לעשות, המצב שלהם היה קשה ...". כעבור כמה ימים הם הגיעו לבית-החולים עם משפחותיהם, "היו כמה שניות של שתיקה, ואחר כך נפרץ המחסום". עד היום נמשך הקשר ההדוק בין המשפחות בביקורים הדדיים ובסיוע. "אנחנו חיים אתם. יש לנו קשר עמם", הוא אומר, במשך שנים עשו טעות, היה אפשר לשבור את המחסומים, ולהיות עם ערביי ישראל בשלום, חיים נורמאליים".

כשנה אחרי ההיתקלות הוזמן אבי פישמן אל רפול, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון. במעמד משפחתו ומפקדיו העניק לו האלוף ציון לשבח על אומץ-לבו ועל קור-רוחו, שסיכלו את כוונות הזדון של המחבלים.

ראה גם



attachment ׳׳‘׳™ ׳₪׳™׳©׳ž׳Ÿ-1979.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה