לתפארת בנימינה
|
סיפור צל"ש הרמטכ"ל של אליאב אלעשרי בהר הצופים בשנת 1958
חיילי הלגיון הירדני טמנו מארב בשטח הכפר הערבי איסאוויה. הם ארבו לחיילים בגן "שלומית" הסמוך. יחד עם אליאב נהרגו עוד שלושה מאנשי יחידת "מצוף 247" שאנשיה היו מחופשים לשוטרים ותפקידם היה לשמור על שטח הר הצופים, מבני האונברסיטה העברית וביה"ח הדסה שננטשו בשנת ,1948 מאחר ולא ניתן היה להגיע אליהם בבטחון (ראה מסגרת נפרדת). אליאב אלעשרי בן למשפחה בת חמש דורות בארץ ישראל נפל כגיבור עת נחלץ לסייע לחבריו הפצועים ועל כך צויין לשבח ע"י הרמטכ"ל, וזו לשון התעודה: "לאות ולעדות כי רב"ט אלעשרי אליאב ז"ל מ.א 403783 מילא תפקידו.
"הפטרול שפקד עליו הותקף ע"י האוייב והיה נתון לאש קטלנית בשטח חשוף ללא מחסות. בהפגע אחד מאנשיו שהיה מוטל בשטח שהיה נתון לתצפית ואש האוייב, הגיש עזרה לפצוע וניסה לחלצו מן המקום. תוך כדי נסיון החילוץ נהרג".
על מעשה זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל, אב תשי"ח - יולי ,1958 רא"ל חיים לסקוב ראש המטה הכללי.
אסתר ויהושע אלעשרי הגיעו לבנימינה בתחילת שנות ה.30- יהושע יליד ירושלים שהתיתם בגיל צעיר התחנך אצל דודו בטבריה ושם הוא למד את הקצבות.
אסתר נולדה בחיפה שם הכיר אותה יהושע, יחד הם הגיעו לבנימינה. כאן הם נישאו ונולדו להם שמונה ילדים, שלוש בנות אח"כ שני בנים ואח"כ שוב שלוש בנות. הבכורה מרים קלוג שעבדה בבנק, אחריה פנינה דגן שעבדה כספרנית, מלכה נחמוני שהיתה מזכירה בבי"ח תל השומר, אח"כ אליאב ז"ל, אחריו יצחק שעבד במחצבה ואח"כ במחלקת המים במועצה והיום יחד עם רעייתו רחל מנהלים את דוכן העיתונים במרכז המושבה בנימינה.
וההמשך ברכה ברון תושבת כפ"ס, גאולה קופל מנהלת חשבונות, והצעירה עליזה שריד המתגוררת בחו"ל.
פרנסת המשפחה היתה על האיטליז שבמרכז המושבה בנימינה, יהושע אלעשרי היה שותף עם יצחק זק והוגו פיינברג.
אליאב היה הבן הראשון לאחר 3 בנות, הוא נולד ב39-Რ3/Რ20/ ולאחר סיום ביה"ס היסודי הוא למד בבי"ס עמל בחדרה ועבד כמכונאי במוסך "נחלת ז'בוטינסקי" שבבנימינה והיה ספורטאי פעיל ב"מכבי בנימינה".
שי אלעשרי בנו של יצחק ערך לפני כעשרים שנה מעין עבודת שורשים על דודו אליאב, ומשם אני מלקט את מרבית המידע האישי משפחתי: "כבר מגיל הגן אצל הגננת שולמית התבלט אליאב כשובב וכקונדסון הוא למד בביה"ס העממי (היום "אשכולות") ואח"כ מכיוון שלא כל כך הצליח בלימודים, כי הפריע למורים הוא עבד במוסך.
בגיל 17 התנדב לגרעין נח"ל של השומר הצעיר שהתיישב בקיבוץ ניר עוז שבצפון הנגב, הוא השתייך לנח"ל מוצנח שם עבר קורס מכים וקורס חבלנים".
בני המשפחה שומרים עדיין את תעודות ההצטיינות הרבות בהן זכה אליאב שהיה ספורטאי מצטיין במסגרת "מכבי בנימינה".
שי מספר גם את סיפורי הקרב בו נפל רב"ט אליאב אלעשרי כאשר יחד איתו נפלו גם משה גינזבורג מיהוד, מרדכי טיקוצינסקי מקדימה ויוסף יוחימק מירושלים.
לימים הוקם בהר הצופים גן בוטני לזכרם של הנופלים ובינהם לויטנט קולונל ג'ורג' פ. פלינט מקנדה ששימש יו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית ירדנית.
על יום הבשורה המרה מספר אחיו יצחק אלעשרי: "שמענו בערב על כך שנהרגו 4 שוטרים ישראלים בהר הצופים בבוקר למחרת שוב שמענו את הידיעה, הורי לא ידעו שאליאב משרת בהר הצופים ואסתר אימי אמרה: "מסכנים ההורים של החברה האלה", הלכתי לעבודה, אח"כ בשעה 10:30 הגיעו נציגי קצין העיר עם מזכיר המועצה שלום ורד כדי לבשר למשפחה כי אליאב בן ה19- נפל, זה היה למחרת חג השבועות ז' בסיוון תשי"ח.
אני זוכר אותו כאהוד מאוד, שנים רבות היתה לו חברה אחתᲠ; אתה אקרמן אח"כ הם נפרדו, הוא הלך לשרת בצבא, התנדב לנח"ל המוצנח, אני צעיר ממנו בשנה, הערצתי אותו, שנינו עבדנו לפני השרות הצבאי כדי לסייע למשפחה, הוא במוסך ואני אצל מטוסביץ המסגר שיחקנו כדורגל במכבי בנימינה, הכשרנו אחד השדות כמגרש כדורגל..."
הוא זוכר סיפורי שובבות של ימי הנעורים וביניהם אני מוצא את סיפורו של אריה זיתוני ראש המועצה אז חברו ובן כיתתו של אליאב (אבי):
סיפורי ילדות
"נתבקשתי לספר מסיפורי הילדות של בנימינה בשנות החמישים המוקדמות על משחקי הילדים של אותה תקופה, וזאת מזוית שונה. לא בנושאים המקובלים כמו אהבות הילדות וחיי החברה, גם לא על תנועות הנוער והספורט, חושבני שסיפור אחד מיני רבים על מעשי קונדס ושובבות, על חברות הוגנת ואחריות משותפת ועמידה לצד חבר תשקף את אופיו ודמותו של אליאב יותר מכל.
בהגיע אליאב לגיל הבר מצווה רכשו לו הוריו בעמל רב ובאהבה רבה רובה טוטו וזאת כדי לרצות את אליאב אשר חפץ ברובה בכל מאודו.
דבר זה הביא לקינאה רבה בין הילדים שהרי הורגלנו למקלעת עם חלוקי נחל, והנה רובה אמיתי יורה אפשר לפגוע במטרות, לכוון למטרות נעות וביחוד יונים. בכל מקום היונים שימשו כמטרה אם במקלעת או באותו רובה. התמזל מזלי ואני הייתי בין אותם הילדים אשר שפר גורלם ונלווה לאבי (שם חיבה לאליאב) במסעות צייד היונים. לא פעם עמדנו בפני התפרצות החקלאים אשר איימו עלינו במשטרה, שהרי את היונים שלהם חמדנו. כאשר היקשו עלינו החלטנו לצאת לצייד יוני בר, הפסוק "עת האביב הגיע וקול התור נשמע בארצנו" שימש אותנו לצייד!
באחד מימות השבוע בשעות אחה"צ המאוחרות יצאנו אליאב ואני לכוון המחצבה עם הרובה ביד. הויכוח עמוק מי יורה ראשון וכמובן נפל בגורלי.
על חוט מתח גבוה בסמוך למחצבה שכנו להם יוני-בר תמימות מחכות לנו הציידים, בישיבה מזרחית 25 מטר מהמטרה, כיוון הרובה, יריה אחת והצייד הצליח מעל המשוער! גם היונה וגם החוט על הארץ.
שוד ושבר, ומה עכשיו? אליאב בשלו: "בוא נמשיך, לא קרה שום דבר", ובכל אופן הגענו לביתי חיוורים כסיד. אין חשמל בכל המושבה, ומה נעשה, כיצד ננהג? והנה אליאב באחריותו מחליט שאנו חייבים להודיע לפחות לחברת חשמל. עלו בראשנו שאלות כמו: מה יהיה עם אפיית הלחם? מה עם בית הקולנוע? (בערב היה מערבון), מה עם עבודת המחצבה ללא תיקון הכבל? ובכלל הנזק הוא עצום.
הלכנו לתא הטלפון היחיד בבנימינה בחנות מכולת לולינסקי ואליאב הרים את השפופרת והתקשר לחברת החשמל והודיע על חוט חשמל קרוע ליד המחצבה, כאשר יצאנו מתא הטלפון חודש זרם החשמל במושבה.
שבוע לאחר המקרה, הופיע בביתנו שוטר אשר הודיע לנו שהנזק הוא תשעים לירות, וזאת מלבד הקנס. כמו כן נשפטנו על אחזקת נשק ללא רישיון.
את הקנס שילמנו בעבודת כפיים במשך שנה שלמה וברור היה לשנינו שאנו היינו יחד בצייד ואנו נשלם יחד את הנזק.
שנינו החזקנו נשק ללא רשיון ואנו נשפט על כך, ידענו כי האחריות הינה משותפת.
במשך השנים עמד אליאב בכל מבחני החיים, וגם כאשר התגייס לצה"ל היה ודאי שיבחר להתנדב ליחידה מובחרת.
גם כשהתגייסנו לא נותק הקשר בינינו, ואת המילים בכניסתו לבית הורי בכל פעם שהגיע לחופשה: "מה שלומך הגברת זיתוני?" לא אשכח כאילו נאמרו מילים אלו ברגע זה, עם הצליל המתנגן מלא שמחה וחדוות חיים.
במשך השירות נתקלנו שנינו בבעיה קשה נוספת, כאשר גם הוא וגם אני היינו קורבנות של גניבת רכב מצה"ל, וכשנחקר אליאב מי האנשים שהיו בכלי הרכב, בחר אבי למסור שרק הוא היה ברכב וזאת בכדי לא להסגירני (שירתתי כשוטר צבאי באותה יחידה שנחקר אבי), ועל כך הודיתי לו בכל ליבי.
שבוע לפני עלייתו להר הצופים נפגשנו בירושלים, אבי ביקש ממני לשמור בסוד את עלייתו להר הצופים וקבענו לצאת לחופשה משותפת לאחר ירידתו מההר.
כאשר נודעו נסיבות נפילתו של אליאב, היה מובן מאליו שאבי לא יעמוד מנגד ויראה כיצד נהרגים חבריו. סיפור מעשה גבורתו כתוב בכל עיתוני התקופה. רק על עצמו לא פקד אליאב לתפוס מחסה ולהינצל, חשוף לגמרי לצלפי האוייב, קו הצו העליון היה חזק יותר מקול הכדורים, להציל את הפצועים!
זה היה חברי אבי.
אריה זיתוני
העיתונות של מאי 1958 רחשה את נושא התקרית בהר הצופים, הנושא סוקר בהרחבה המקובלת באותם הימים, היום הכותרות היו ודאי גדולות יותר עם תמונות הצער המשפחתי וההלוויה.
הסערה היתה גדולה, הנושא עלה לדיון בכנסת, הירדנים הטילו את האחריות על השוטרים הישראלי שחדרו לשטח המפורז ולחילופין על חייל משוגע. היו עוד תקריות ירי רבות בינינו ובינם וכך עד מלחמת ששת הימים כאשר כוחותינו מיהרו לתפוס את הר הצופים השולט על השטח מגובה של 825 מ' וצופה סביבו על מרחבים גדולים. לימים, כאמור, הוקם בהר הצופים גן בוטאני שבו הונצח זכר הנופלים.
הדסה בלום ידידתו ובת כיתתו של אליאב (אבי, כפי שכינוהו חבריו), זוכרת אותו כתלמיד שהתקשה להתמודד עם הלימודים: "היום כולם יודעים איך לסייע לילדים דיסלקטיים והיפר אקטיביים, אבל אז לא ידעו. אבל כולנו אהבנו אותו מאד הוא היה ישר מאד". הדסה זוכרת עדיין בע"פ את הדברים שרשם לה ביומן הזכרונות כסיימו את הלימודים:
"להדסה חברתי בין ביתי לביתך שני ק"מ, ובין ליבי לליבך שני מ"מ, כשתשבי בזיקנתך ליד סבא בעלך ואחד מילדיך, כוס קפה יגיש אליך זיכרי בליבך את אליאב חברך, ממני אבי".
"הוא היה חייל בנחל ואני חיילת בגולני ונפגשנו בחופשות. חברתו במשך שנים רבות היתה אתה אקרמן, היה אז העניין הזה שהמשפחה משפיעה על היחסים. אני לא יודעת אולי המעמד אולי הלימודים אבל המשפחה התערבה שלחו אותה לנסיעה לחו"ל שתשכח, היינו חברים בלב ובנפש. ואני יודעת כמה זה העציב אותו. יום שישי אחד הוא חזר לחופשה, ישבנו ליד השולחן והוא סיפר שהוא ועוד חייל מיחידתו הלכו יחד לסלע האדום, הוא אמר לי שהם הלכו לפטרה ובדרך הוא התפלל לאלוהים שהוא לא יחזור. אני יודעת שהוא סיפר את זה לעוד חברים בבנימינה, הוא היה ישר מאד והאמנתי שהוא הלך לסלע האדום.
כעבור כמה חודשים אירעה התקרית בה הוא נהרג על הר הצופים, אני לא יודעת באיזו מידה השפיעה הפרידה על נכונותו להקריב את חייו. אח"כ התארגנו בני הכיתה, קנינו חלקה בגן הבוטני בהר הצופים, אלוהים רוצה את הטובים ביותר..."
***
הר הצופים
ואיך איבדנו את הסכם השלום עם עבדאללה מלך ירדן
הר הצופים כשמו כן הוא זה המקום ממנו ניתן לצפות מצפון על העיר העתיקה בירושלים והר הבית וכן היתה ממנו תצפית למדבר יהודה ממזרח.
בשנת 1918 לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים החלה הקמתה של האוניברסיטה העברית, זו נחנכה ב1925- וכ15- שנים מאוחר יותר הוקם בית החולים "הדסה".
הר הצופים נותק מירושלים במהלך מלחמת העצמאות, התנועה אל ביה"ח והאוניברסיטה נעשתה באמצעות שיירות שהותקפו, באפריל 1948 נפגעה אחת השיירות באופן קשה ורבים מאנשי השיירה נהרגו: כ80- חללים. רבים אחרים נפצעו וביניהם נהג האוטובוס יוסף יוחימק שנפל כעבור 10 שנים בתקרית מיום 25.5.58 בהר הצופים. רק לאחר מלחמת ששת הימים בהסכמי שביתת הנשק אותם ערכה ישראל עם שכנותיה, לאחר קרבות 48', סוכם כי ישראל תחזיק במקום כ120- אנשים חלקם אזרחים ורובם "שוטרים" שהיו למעשה חיילים במסווה של שוטרים שריעננו את הכוחות באמצעות מספר כלי רכב שעלו להר מדי שבועיים והביאו אספקה. השיירה לוותה ופוקחה ע"י אנשי האו"ם.
מתחים רבים בין הצדדים ליוו את המתרחש במקום, חלקם חילוקי דעות על השטח השייך לכל אחד מהצדדים חלקם לגבי הציוד הצבאי.
מדי פעם ארעו תקריות אחת מהן התרחשה בשנת 1958 ובה נהרגו 4 שוטרים ישראלים וכן היו"ר של ועדת שביתת הנשק ישראל-ירדן שניסה לתווך ולסייע בחילוץ הנפגעים ונהרג. קצין האו"ם לויטנט קולונל ג'ורג' פ. פלינט מקנדה.
החיילים עלו להר בתחפושות שונות כדי למנוע את זיהויים ע"י הליגיונרים, הם הבריחו נשק בתוך מיכלי הדלק, חבשו משקפיים גם שלא לצורך ושרתו למעשה ביחידה הסודית "מצוף 247", שפעלה במסגרת החטיבה הירושלמית.
רבים התפלאו איך קודם לכן החזיקו ההסכמים על הר הצופים (בין ירדן לישראל) כעשר שנים, עד תקרית זו, שכן בשל האופטימיות והתקווה כי קרוב הסכם שלום כולל בינינו לבין הירדנים, לא הקפידו נציגינו בשיחות על הפסקת האש ב48-', לסגור את כל הקצוות כראוי עוד קודם לכן, ובשל החשש כי המבנים המיוחדים של האוניברסיטה וביה"ח יופגזו ע"י תותחי הלגיון הגיעו להסכם בנוגע לפרוזו של הר הצופים כבר ב7.7.48- בהפוגה הראשונה. ההסכם קבע את סדרי היסוד אשר לפיהם חייבים היו להתנהל החיים על ההר, על שני הצבאות לפנות את השטחים המפורזים שעל ההר שגודלו כ2- קילומטרים מרובעים, נקבע גודל הכוחות שיוחזקו במקום ונקבע כי השיירות יעלו להר מדי שבועיים להחלפת %50 מהנוכחים ואספקת מזון וציוד. לא הכל קויים שכן באוסאוויה היו כ1200- תושבים במקום ההסכם שקבע .150
כאמור איש לא חשש שההסכם ה"זמני" ישאר בתוקפו 10 שנים ויותר, היות והצדדים ציפו להמשך המשא ומתן וכזה אכן נמשך בין מנהל משרד החוץ ד'אז, וולטר איתן לבין המלך עבדאללה, נערכו שיחות ישירות בארמון החורף של המלך, כולם היו בטוחים שיש ביד הסכם שלום, אלא שהמלך עבדאללה נרצח כאשר דלף דבר ההסכם הצפוי, וכך נשארו תלויים באוויר נושאים רבים וביניהם חוסר הסכמות בנושא הר הצופים, וגם הוכחות ברורות על שטחים שהיו בבעלות ישראל מתוקף רכישתם, לא פתרו את המתחים והתקריות, כך למשל התקרית המפורסמת בה ירו על המומחים שהגיעו לכנס ארכיאולוגי בקיבוץ רמת רחל ובה נהרגו מספר אנשים ונפצעו רבים. והתקרית בגן שולמית כאשר הירדנים טענו אח"כ כי בדואי מטורף הוא שירה ב"שוטרים" וכי הישראלים הם שירו בלויטנט קולונל פלינט.
כך החמצנו הסכם שלום עם הירדנים כבר כ50- שנה קודם לזה שהגענו אליו עם המלך חוסיין בנו של עבדאללה. מי יודע אולי גם הנושא הפלשתיני היה זוכה אז לפתרון ראוי, בינתיים אנחנו ממשיכים להקיז דם משני הצדדים.
"הפטרול שפקד עליו הותקף ע"י האוייב והיה נתון לאש קטלנית בשטח חשוף ללא מחסות. בהפגע אחד מאנשיו שהיה מוטל בשטח שהיה נתון לתצפית ואש האוייב, הגיש עזרה לפצוע וניסה לחלצו מן המקום. תוך כדי נסיון החילוץ נהרג".
על מעשה זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל, אב תשי"ח - יולי ,1958 רא"ל חיים לסקוב ראש המטה הכללי.
אסתר ויהושע אלעשרי הגיעו לבנימינה בתחילת שנות ה.30- יהושע יליד ירושלים שהתיתם בגיל צעיר התחנך אצל דודו בטבריה ושם הוא למד את הקצבות.
אסתר נולדה בחיפה שם הכיר אותה יהושע, יחד הם הגיעו לבנימינה. כאן הם נישאו ונולדו להם שמונה ילדים, שלוש בנות אח"כ שני בנים ואח"כ שוב שלוש בנות. הבכורה מרים קלוג שעבדה בבנק, אחריה פנינה דגן שעבדה כספרנית, מלכה נחמוני שהיתה מזכירה בבי"ח תל השומר, אח"כ אליאב ז"ל, אחריו יצחק שעבד במחצבה ואח"כ במחלקת המים במועצה והיום יחד עם רעייתו רחל מנהלים את דוכן העיתונים במרכז המושבה בנימינה.
וההמשך ברכה ברון תושבת כפ"ס, גאולה קופל מנהלת חשבונות, והצעירה עליזה שריד המתגוררת בחו"ל.
פרנסת המשפחה היתה על האיטליז שבמרכז המושבה בנימינה, יהושע אלעשרי היה שותף עם יצחק זק והוגו פיינברג.
אליאב היה הבן הראשון לאחר 3 בנות, הוא נולד ב39-Რ3/Რ20/ ולאחר סיום ביה"ס היסודי הוא למד בבי"ס עמל בחדרה ועבד כמכונאי במוסך "נחלת ז'בוטינסקי" שבבנימינה והיה ספורטאי פעיל ב"מכבי בנימינה".
שי אלעשרי בנו של יצחק ערך לפני כעשרים שנה מעין עבודת שורשים על דודו אליאב, ומשם אני מלקט את מרבית המידע האישי משפחתי: "כבר מגיל הגן אצל הגננת שולמית התבלט אליאב כשובב וכקונדסון הוא למד בביה"ס העממי (היום "אשכולות") ואח"כ מכיוון שלא כל כך הצליח בלימודים, כי הפריע למורים הוא עבד במוסך.
בגיל 17 התנדב לגרעין נח"ל של השומר הצעיר שהתיישב בקיבוץ ניר עוז שבצפון הנגב, הוא השתייך לנח"ל מוצנח שם עבר קורס מכים וקורס חבלנים".
בני המשפחה שומרים עדיין את תעודות ההצטיינות הרבות בהן זכה אליאב שהיה ספורטאי מצטיין במסגרת "מכבי בנימינה".
שי מספר גם את סיפורי הקרב בו נפל רב"ט אליאב אלעשרי כאשר יחד איתו נפלו גם משה גינזבורג מיהוד, מרדכי טיקוצינסקי מקדימה ויוסף יוחימק מירושלים.
לימים הוקם בהר הצופים גן בוטני לזכרם של הנופלים ובינהם לויטנט קולונל ג'ורג' פ. פלינט מקנדה ששימש יו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית ירדנית.
על יום הבשורה המרה מספר אחיו יצחק אלעשרי: "שמענו בערב על כך שנהרגו 4 שוטרים ישראלים בהר הצופים בבוקר למחרת שוב שמענו את הידיעה, הורי לא ידעו שאליאב משרת בהר הצופים ואסתר אימי אמרה: "מסכנים ההורים של החברה האלה", הלכתי לעבודה, אח"כ בשעה 10:30 הגיעו נציגי קצין העיר עם מזכיר המועצה שלום ורד כדי לבשר למשפחה כי אליאב בן ה19- נפל, זה היה למחרת חג השבועות ז' בסיוון תשי"ח.
אני זוכר אותו כאהוד מאוד, שנים רבות היתה לו חברה אחתᲠ; אתה אקרמן אח"כ הם נפרדו, הוא הלך לשרת בצבא, התנדב לנח"ל המוצנח, אני צעיר ממנו בשנה, הערצתי אותו, שנינו עבדנו לפני השרות הצבאי כדי לסייע למשפחה, הוא במוסך ואני אצל מטוסביץ המסגר שיחקנו כדורגל במכבי בנימינה, הכשרנו אחד השדות כמגרש כדורגל..."
הוא זוכר סיפורי שובבות של ימי הנעורים וביניהם אני מוצא את סיפורו של אריה זיתוני ראש המועצה אז חברו ובן כיתתו של אליאב (אבי):
סיפורי ילדות
"נתבקשתי לספר מסיפורי הילדות של בנימינה בשנות החמישים המוקדמות על משחקי הילדים של אותה תקופה, וזאת מזוית שונה. לא בנושאים המקובלים כמו אהבות הילדות וחיי החברה, גם לא על תנועות הנוער והספורט, חושבני שסיפור אחד מיני רבים על מעשי קונדס ושובבות, על חברות הוגנת ואחריות משותפת ועמידה לצד חבר תשקף את אופיו ודמותו של אליאב יותר מכל.
בהגיע אליאב לגיל הבר מצווה רכשו לו הוריו בעמל רב ובאהבה רבה רובה טוטו וזאת כדי לרצות את אליאב אשר חפץ ברובה בכל מאודו.
דבר זה הביא לקינאה רבה בין הילדים שהרי הורגלנו למקלעת עם חלוקי נחל, והנה רובה אמיתי יורה אפשר לפגוע במטרות, לכוון למטרות נעות וביחוד יונים. בכל מקום היונים שימשו כמטרה אם במקלעת או באותו רובה. התמזל מזלי ואני הייתי בין אותם הילדים אשר שפר גורלם ונלווה לאבי (שם חיבה לאליאב) במסעות צייד היונים. לא פעם עמדנו בפני התפרצות החקלאים אשר איימו עלינו במשטרה, שהרי את היונים שלהם חמדנו. כאשר היקשו עלינו החלטנו לצאת לצייד יוני בר, הפסוק "עת האביב הגיע וקול התור נשמע בארצנו" שימש אותנו לצייד!
באחד מימות השבוע בשעות אחה"צ המאוחרות יצאנו אליאב ואני לכוון המחצבה עם הרובה ביד. הויכוח עמוק מי יורה ראשון וכמובן נפל בגורלי.
על חוט מתח גבוה בסמוך למחצבה שכנו להם יוני-בר תמימות מחכות לנו הציידים, בישיבה מזרחית 25 מטר מהמטרה, כיוון הרובה, יריה אחת והצייד הצליח מעל המשוער! גם היונה וגם החוט על הארץ.
שוד ושבר, ומה עכשיו? אליאב בשלו: "בוא נמשיך, לא קרה שום דבר", ובכל אופן הגענו לביתי חיוורים כסיד. אין חשמל בכל המושבה, ומה נעשה, כיצד ננהג? והנה אליאב באחריותו מחליט שאנו חייבים להודיע לפחות לחברת חשמל. עלו בראשנו שאלות כמו: מה יהיה עם אפיית הלחם? מה עם בית הקולנוע? (בערב היה מערבון), מה עם עבודת המחצבה ללא תיקון הכבל? ובכלל הנזק הוא עצום.
הלכנו לתא הטלפון היחיד בבנימינה בחנות מכולת לולינסקי ואליאב הרים את השפופרת והתקשר לחברת החשמל והודיע על חוט חשמל קרוע ליד המחצבה, כאשר יצאנו מתא הטלפון חודש זרם החשמל במושבה.
שבוע לאחר המקרה, הופיע בביתנו שוטר אשר הודיע לנו שהנזק הוא תשעים לירות, וזאת מלבד הקנס. כמו כן נשפטנו על אחזקת נשק ללא רישיון.
את הקנס שילמנו בעבודת כפיים במשך שנה שלמה וברור היה לשנינו שאנו היינו יחד בצייד ואנו נשלם יחד את הנזק.
שנינו החזקנו נשק ללא רשיון ואנו נשפט על כך, ידענו כי האחריות הינה משותפת.
במשך השנים עמד אליאב בכל מבחני החיים, וגם כאשר התגייס לצה"ל היה ודאי שיבחר להתנדב ליחידה מובחרת.
גם כשהתגייסנו לא נותק הקשר בינינו, ואת המילים בכניסתו לבית הורי בכל פעם שהגיע לחופשה: "מה שלומך הגברת זיתוני?" לא אשכח כאילו נאמרו מילים אלו ברגע זה, עם הצליל המתנגן מלא שמחה וחדוות חיים.
במשך השירות נתקלנו שנינו בבעיה קשה נוספת, כאשר גם הוא וגם אני היינו קורבנות של גניבת רכב מצה"ל, וכשנחקר אליאב מי האנשים שהיו בכלי הרכב, בחר אבי למסור שרק הוא היה ברכב וזאת בכדי לא להסגירני (שירתתי כשוטר צבאי באותה יחידה שנחקר אבי), ועל כך הודיתי לו בכל ליבי.
שבוע לפני עלייתו להר הצופים נפגשנו בירושלים, אבי ביקש ממני לשמור בסוד את עלייתו להר הצופים וקבענו לצאת לחופשה משותפת לאחר ירידתו מההר.
כאשר נודעו נסיבות נפילתו של אליאב, היה מובן מאליו שאבי לא יעמוד מנגד ויראה כיצד נהרגים חבריו. סיפור מעשה גבורתו כתוב בכל עיתוני התקופה. רק על עצמו לא פקד אליאב לתפוס מחסה ולהינצל, חשוף לגמרי לצלפי האוייב, קו הצו העליון היה חזק יותר מקול הכדורים, להציל את הפצועים!
זה היה חברי אבי.
אריה זיתוני
העיתונות של מאי 1958 רחשה את נושא התקרית בהר הצופים, הנושא סוקר בהרחבה המקובלת באותם הימים, היום הכותרות היו ודאי גדולות יותר עם תמונות הצער המשפחתי וההלוויה.
הסערה היתה גדולה, הנושא עלה לדיון בכנסת, הירדנים הטילו את האחריות על השוטרים הישראלי שחדרו לשטח המפורז ולחילופין על חייל משוגע. היו עוד תקריות ירי רבות בינינו ובינם וכך עד מלחמת ששת הימים כאשר כוחותינו מיהרו לתפוס את הר הצופים השולט על השטח מגובה של 825 מ' וצופה סביבו על מרחבים גדולים. לימים, כאמור, הוקם בהר הצופים גן בוטאני שבו הונצח זכר הנופלים.
הדסה בלום ידידתו ובת כיתתו של אליאב (אבי, כפי שכינוהו חבריו), זוכרת אותו כתלמיד שהתקשה להתמודד עם הלימודים: "היום כולם יודעים איך לסייע לילדים דיסלקטיים והיפר אקטיביים, אבל אז לא ידעו. אבל כולנו אהבנו אותו מאד הוא היה ישר מאד". הדסה זוכרת עדיין בע"פ את הדברים שרשם לה ביומן הזכרונות כסיימו את הלימודים:
"להדסה חברתי בין ביתי לביתך שני ק"מ, ובין ליבי לליבך שני מ"מ, כשתשבי בזיקנתך ליד סבא בעלך ואחד מילדיך, כוס קפה יגיש אליך זיכרי בליבך את אליאב חברך, ממני אבי".
"הוא היה חייל בנחל ואני חיילת בגולני ונפגשנו בחופשות. חברתו במשך שנים רבות היתה אתה אקרמן, היה אז העניין הזה שהמשפחה משפיעה על היחסים. אני לא יודעת אולי המעמד אולי הלימודים אבל המשפחה התערבה שלחו אותה לנסיעה לחו"ל שתשכח, היינו חברים בלב ובנפש. ואני יודעת כמה זה העציב אותו. יום שישי אחד הוא חזר לחופשה, ישבנו ליד השולחן והוא סיפר שהוא ועוד חייל מיחידתו הלכו יחד לסלע האדום, הוא אמר לי שהם הלכו לפטרה ובדרך הוא התפלל לאלוהים שהוא לא יחזור. אני יודעת שהוא סיפר את זה לעוד חברים בבנימינה, הוא היה ישר מאד והאמנתי שהוא הלך לסלע האדום.
כעבור כמה חודשים אירעה התקרית בה הוא נהרג על הר הצופים, אני לא יודעת באיזו מידה השפיעה הפרידה על נכונותו להקריב את חייו. אח"כ התארגנו בני הכיתה, קנינו חלקה בגן הבוטני בהר הצופים, אלוהים רוצה את הטובים ביותר..."
***
הר הצופים
ואיך איבדנו את הסכם השלום עם עבדאללה מלך ירדן
הר הצופים כשמו כן הוא זה המקום ממנו ניתן לצפות מצפון על העיר העתיקה בירושלים והר הבית וכן היתה ממנו תצפית למדבר יהודה ממזרח.
בשנת 1918 לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים החלה הקמתה של האוניברסיטה העברית, זו נחנכה ב1925- וכ15- שנים מאוחר יותר הוקם בית החולים "הדסה".
הר הצופים נותק מירושלים במהלך מלחמת העצמאות, התנועה אל ביה"ח והאוניברסיטה נעשתה באמצעות שיירות שהותקפו, באפריל 1948 נפגעה אחת השיירות באופן קשה ורבים מאנשי השיירה נהרגו: כ80- חללים. רבים אחרים נפצעו וביניהם נהג האוטובוס יוסף יוחימק שנפל כעבור 10 שנים בתקרית מיום 25.5.58 בהר הצופים. רק לאחר מלחמת ששת הימים בהסכמי שביתת הנשק אותם ערכה ישראל עם שכנותיה, לאחר קרבות 48', סוכם כי ישראל תחזיק במקום כ120- אנשים חלקם אזרחים ורובם "שוטרים" שהיו למעשה חיילים במסווה של שוטרים שריעננו את הכוחות באמצעות מספר כלי רכב שעלו להר מדי שבועיים והביאו אספקה. השיירה לוותה ופוקחה ע"י אנשי האו"ם.
מתחים רבים בין הצדדים ליוו את המתרחש במקום, חלקם חילוקי דעות על השטח השייך לכל אחד מהצדדים חלקם לגבי הציוד הצבאי.
מדי פעם ארעו תקריות אחת מהן התרחשה בשנת 1958 ובה נהרגו 4 שוטרים ישראלים וכן היו"ר של ועדת שביתת הנשק ישראל-ירדן שניסה לתווך ולסייע בחילוץ הנפגעים ונהרג. קצין האו"ם לויטנט קולונל ג'ורג' פ. פלינט מקנדה.
החיילים עלו להר בתחפושות שונות כדי למנוע את זיהויים ע"י הליגיונרים, הם הבריחו נשק בתוך מיכלי הדלק, חבשו משקפיים גם שלא לצורך ושרתו למעשה ביחידה הסודית "מצוף 247", שפעלה במסגרת החטיבה הירושלמית.
רבים התפלאו איך קודם לכן החזיקו ההסכמים על הר הצופים (בין ירדן לישראל) כעשר שנים, עד תקרית זו, שכן בשל האופטימיות והתקווה כי קרוב הסכם שלום כולל בינינו לבין הירדנים, לא הקפידו נציגינו בשיחות על הפסקת האש ב48-', לסגור את כל הקצוות כראוי עוד קודם לכן, ובשל החשש כי המבנים המיוחדים של האוניברסיטה וביה"ח יופגזו ע"י תותחי הלגיון הגיעו להסכם בנוגע לפרוזו של הר הצופים כבר ב7.7.48- בהפוגה הראשונה. ההסכם קבע את סדרי היסוד אשר לפיהם חייבים היו להתנהל החיים על ההר, על שני הצבאות לפנות את השטחים המפורזים שעל ההר שגודלו כ2- קילומטרים מרובעים, נקבע גודל הכוחות שיוחזקו במקום ונקבע כי השיירות יעלו להר מדי שבועיים להחלפת %50 מהנוכחים ואספקת מזון וציוד. לא הכל קויים שכן באוסאוויה היו כ1200- תושבים במקום ההסכם שקבע .150
כאמור איש לא חשש שההסכם ה"זמני" ישאר בתוקפו 10 שנים ויותר, היות והצדדים ציפו להמשך המשא ומתן וכזה אכן נמשך בין מנהל משרד החוץ ד'אז, וולטר איתן לבין המלך עבדאללה, נערכו שיחות ישירות בארמון החורף של המלך, כולם היו בטוחים שיש ביד הסכם שלום, אלא שהמלך עבדאללה נרצח כאשר דלף דבר ההסכם הצפוי, וכך נשארו תלויים באוויר נושאים רבים וביניהם חוסר הסכמות בנושא הר הצופים, וגם הוכחות ברורות על שטחים שהיו בבעלות ישראל מתוקף רכישתם, לא פתרו את המתחים והתקריות, כך למשל התקרית המפורסמת בה ירו על המומחים שהגיעו לכנס ארכיאולוגי בקיבוץ רמת רחל ובה נהרגו מספר אנשים ונפצעו רבים. והתקרית בגן שולמית כאשר הירדנים טענו אח"כ כי בדואי מטורף הוא שירה ב"שוטרים" וכי הישראלים הם שירו בלויטנט קולונל פלינט.
כך החמצנו הסכם שלום עם הירדנים כבר כ50- שנה קודם לזה שהגענו אליו עם המלך חוסיין בנו של עבדאללה. מי יודע אולי גם הנושא הפלשתיני היה זוכה אז לפתרון ראוי, בינתיים אנחנו ממשיכים להקיז דם משני הצדדים.
הוספת תגובה