צל"ש או טר"ש

יוסי נחמיאס אתר הגבורה: YNET , 19.7.07
צל"ש או טר"ש - מבצע קלחת - דרום לבנון - עיטור העוז - חקש"ב - שאול גלעדי


צל"ש או טר"ש? כיצד, ממצב של כמעט נפילה בשבי, הגיע סגן גלעדי למשא ומתן הזוי בלב אזור קרבות. על מילת כבוד בין לוחמים וג'נטלמניות בשדה הקרב. סיפור עיטור העוז של שאול גלעדי



צל"ש או טר"ש? כיצד, ממצב של כמעט נפילה בשבי, הגיע סגן גלעדי למשא ומתן הזוי בלב אזור קרבות. על מילת כבוד בין לוחמים וג'נטלמניות בשדה הקרב

יוסי נחמיאס  פורסם:  19.07.07, 00:06 

שדה הקרב נתפס על פי רוב כמקום בו שולטים ערכים ועקרונות המתמצים ב"חתירה לקראת מגע", ב"חירוף נפש" וב"דבקות במטרה". אותם ערכים אשר סימלו משך שנים רבות את רוחו של צה"ל, כך יאמרו רבים. אולם מנגד יש הטוענים כי על אף טיבה האלים והאכזרי של המלחמה, במקרים מסויימים יש חשיבות לא פחותה ל"ניתוק מגע", להיסוס ולמתינות, לקשר עין בין יריבים, ולקיום הבטחות הניתנות לאויב. מי מהצדדים צודק יותר? כהרגלנו במדור זה לא נתיימר להכריע בסוגיה ונסתפק בהצגת מקרה אחד מימי עבר.

 ב-16 בספטמבר 1972, בתום קרב סוער, התחוור לסגן גלעדי כי הוא נמצא אי שם בשטח לבנון, מנותק מכוחות צה"ל וללא אמצעי קשר. האם הצליח גיבור סיפורינו להחלץ מאותו מצב ביש ובזכות מה זכה לאחר מכן בעיטור העוז? רוצים תשובות לשאלות? טוב הנה, תיכף מתחילים.

אבודים בלבנון
מבצע "קלחת 4" מורחב, שנערך בין ה-16 לבין ה-19 בספטמבר 1972, היה הגדול בפשיטות צה"ל ללבנון בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. השתתפו בפשיטה צוותים גדודיים משוריינים בשילוב חי"ר, הנדסה ושיריון. במבצע לקחו חלק כ-1,500 לוחמים, 45 טנקים, 130 זחלמי"ם, וכן כלים הנדסיים, ארטילריה וחיל אוויר. ממשלת ישראל נתנה את אישורה לביצוע הפעולה בעקבות שורה ארוכה של פעולות טרור מצד אירגוני המחבלים הפלסטיניים ובהן: חטיפת מטוס סבנה, פיגוע קשה בנמל התעופה בן-גוריון בו נרצחו 26 אזרחים, רצח 11 הספורטאים במינכן וחדירות רבות של חוליות מחבלים מדרום לבנון לשטח ישראל.

 בפעולת סיירת אגוז במסגרת מבצע "קלחת 4" מורחב בכפר ג'ואיה הנמצא בגזרה המרכזית בלבנון, השתתף בין היתר גם גיבור סיפורינו - סגן שאול גלעדי, חוקר שבויים (צנחן, בוגר גדוד 890) שסופח לסיירת אגוז מיחידת חוקרי השבויים של חיל המודיעין. במהלך הקרב נותק גלעדי מכוח הסיירת ומצא עצמו לצד שמונה חיילים נוספים בזחל"ם. בתום הקרב, אחרי שנשכחו בשטח, ללא מפה ועם מכשיר קשר מקולקל, ניסו סגן שאול, ושמונת אנשיו לעשות את דרכם החוצה לעבר כוחות צה"ל, שעל פי הידוע להם אמורים היו להתארגן לחניית לילה באזור עיירת המחוז, בינת ג'ביל. עמם בזחל"ם נמצאו גם שלושה מחבלים כבולים באזיקוני פלסטיק, שנלכדו במהלך הפעולה.

ג'נטלמניות ישראלית
על אשר התרחש בשעות לאחר מכן ניתן ללמוד מעדותו האישית של סגן שאול, אשר פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-20 בספטמבר: "לא ידעתי שהתקבלה פקודת נסיגה. חיכיתי כרבע שעה והחלטתי לחזור. לא ידעתי להיכן נעלמו כולם. עברנו בכפר, זחל"ם בודד, וראינו את סימני המלחמה. ביציאה מן הכפר היה שממה. היו כמה צירים ולא ידעתי לאן לפנות. החלטתי לנסוע בעקבות סימני הזחלים של הטנקים. לא היתה לי מפה והמשכתי כקילומטר וחצי כשהנהג אמר לי כי הדלק הולך להיגמר ובקרוב ניעצר. חוץ מזה גם הסטרטר לא עבד והיינו מדליקים את הזחל"ם בדחיפה. פחדתי שיעצר."

 ללא מפה, ללא קשר וללא דלק כמעט, תועה וטועה בין סימטאותיו של כפר בלתי מוכר, פנה סגן שאול אל כפרי מקומי שפגש בהתפצלות דרכים ושאל: "וֵון בִּנְת-אְ-גְ'בֵּל?" הכפרי הצביע על אחת הדרכים, ושאול הורה לנהג להמשיך בה בכיוון המשוער של כוחות צה"ל. זמן קצר לאחר מכן נפגש לפתע מעבר לעיקול דרך בקנה התותח של שריונית לבנונית. "זה היה ענין של שניות. איני יודע אם הספקתי לחשוב. אמרתי לחיילים לא לירות. מפקד השריונית ואני הסתכלנו אחד לשני בעיניים. עשיתי לו סימן שלא לירות, והוא השיב באותו סימן. פתאום אני רואה ממרחק מאה מטרים שני טנקים לבנוניים. חטפתי שוק. הלב נפל לי. אחד החיילים בזחל"ם אמר בקול רם: נפלנו בשבי. להילחם לא היתה אפשרות. לברוח – היו יורים. החלטתי במקום שלא ליפול בשבי. אם יתפסו אותנו אקלקל למדינת ישראל את כל הפעולה ואת השם הטוב".

שבת אחר הצהריים, השמש עוד מעט שוקעת. בינתיים, אף אחד מן הנוכחים לא ממהר ללחוץ על ההדק. המפקד הלבנוני יורד לו בנחת משריונית, ניגש לזחל"מ הישראלי ומודיע: "נלקחתם בשבי!" סגן שאול, לא מאבד את עשתונותיו, ובהחלטה של רגע מצמיד ללבנוני את קנה ה"עוזי" לחזה ואומר בערבית: "ועכשיו אתה נלקחת בשבי!" הלבנוני זועם ועונה באנגלית: "It's unfair, you are not a gentleman!".

הדיון בין השניים לא נמשך זמן רב, ולאחר דין ודברים קצר הושגה פשרה על פיה איש לא יקח את איש בשבי והכוח הלבנוני ילווה את הזחל"ם הישראלי אל קו כוחות צה"ל, עד אז יארחו המפקד הלבנוני ושלושה מחייליו חברה לישראלים בזחל"ם, ומיד עם השלמת המסע ישוחררו לחופשי.

 "נסענו קדימה כשהלבנונים עומדים מלפנים וידיהם על הראש ומדי פעם נופלים, מאחר שלא היה להם במה להיאחז. החבלנים הכבולים שכבו בתחתית הזחל"ם וכל פעם היו הלבנונים נופלים עליהם. עוד אנחנו נוסעים והנה שלושה אנשים בצד הכביש. איימנו עליהם. היו אלה חבלנים עם רימוני יד וגם אותם לקחנו בשבי. עכשיו נשארה בעיית הדלק, נסענו עוד כ-2 ק"מ כאשר תחנת הדלק נראית מרחוק. לפתע אני רואה ג'יפ צבאי לבנוני בתחנה. במקום היה בית-קפה ואיך שאנחנו מגיעים יוצאים משם 10 חיילים לבנוניים עם נשק. כיוונו לעברם 'עוזים' ורובים כאשר חלק אחר מאיים על המחבלים שבזח"ל. אני קפצתי מהזח"ל וחיפשתי אצלם. את החיילים מבית-הקפה הושבתי בצד. מילאנו את המיכלים ב-100 ליטר דלק וכשגמרנו הוציא אחד החיילים שלי 5 ל"י ורצה לשלם לבעל התחנה. 

מסתבר, כי תחנת הדלק היתה ליד מחנה צבאי לבנוני קטן. פתאום יוצא מהמחנה ג'יפ נוסף שבא לתדלק. הוא לא תפס מה קרה וצירפנו אותו לחבורה. לקחנו את כלי הנשק ויצאנו לדרך. החלטתי לקחת את שני הג'יפים. ג'יפ אחד שיסע קדימה כדי שלא יירו עלינו וג'יפ מאחורי הזחל"ם. לקחתי אתי את שני הנהגים הלבנוניים. ישבתי ליד הנהג בג'יפ הקדמי כשאני מכוון אליו 'עוזי'. מאחורי ישב חייל שלי עם חייל לבנוני. בג'יפ השני נסע הנהג הלבנוני לבד כשמהזחל"ם מכוון אליו מקלעון. לפני שיצאנו נתנו לחיילים הלבנונים שהשארנו במקום קצת ציונות ואמרתי להם, שלא באנו להילחם בהם וכי המחבלים הם אויב משותף שלנו ושלהם. לבני הערובה אמרתי, שאם יתנהגו בסדר – יחזרו לבני משפחותיהם".

 השיבה הביתה
"כשהגענו לאחד העיקולים אמר לי הנהג שלידי, כי במרחק 200 מטר יש מחסום צבאי. עצרתי את השיירה ושלחתי את החייל הלבנוני, שיאמר שם לחבריו, כי זחל"ם ישראלי בודד עם לבנונים רוצה לעבור וכי חיי ששת השבויים יהיו על מצפונו אם יסרב. החייל חזר ואמר שהכל בסדר. נסענו לאיטנו וראינו שמונה חיילים לבנוניים מכוונים נשקם אלינו מאחורי הגדר. קראתי לעברם ושאלתי מי הקצין. תחילה לא ענה איש, אך כשירדתי מהג'פ ואמרתי שאני רוצה קצין, יצא המפקד מהעמדה כשבידו נשק. תחילה חשבתי שזה אלוף-משנה, אבל בסוף התברר שזה סרן. הסברתי לקצין על השבויים ודרשתי ממנו שידווח לכל הכוחות הלבנוניים שבדרך לגבול, שיפתחו בשבילי את הציר. רציתי תשובה תוך חמש דקות, הוא יצא להתקשר וכשחזר אמר שהכל בסדר.

 פתאום אני רואה אצל הקצין הלבנוני מכשיר קשר. זו היתה ממש מציאה מהשמיים. העברתי את המכשיר לתדר שלנו והתחלתי לקרוא למפקד שלי. מישהו ענה והסברתי שאני תקוע בשטח לבד, בכניסה לכפר סולטניה. סיפרתי כי הציר פתוח ועכשיו אני מבקש הוראות. הוא אמר להמתין, דווקא כשהשתגענו לנסוע. אחרי כמה דקות אמר להמשיך מזרחה לכפר ברעשית ומשם ינוע לעברנו כוח שלנו. היו כבר דמדומים כשהבטחתי לקצין הלבנוני במילת כבוד כי אשחרר את השבויים. כשעליתי על הג'יפ לקחתי איתי את מכשיר הקשר, אך הקצין תפס את המכשיר בידית השניה ואמר כי לא יסכים שאקח אותו. אמרתי לו: אם לא תתן, אקח אותך עם המכשיר. הלבנוני אמר:'טייב, טייב', ועזב. מכאן המשכנו באורות מלאים, בדרך ראינו טנק מוסווה באחת החצרות וטנק לבנוני נוסף בצומת. שניהם לא ירו. ליד ברעשית נפגשנו בשיירה שלנו ממול ולחצנו ידיים. השעה היתה אחרי שמונה."

 אחרית דבר
למרות ההסכם בעל פה שנקבע בראשית המסע, עם שובו של הזחל"ם לשטח ישראל, הקצין הלבנוני לא שוחרר, והקצין הישראלי נלקח לתחקיר אצל האלוף. היה זה מיקרה אופייני של צל"ש או טר"ש, הסיפור נשמע פנטסטי מדי ולא משכנע, אבל העובדות בשטח הכריעו לטובת צל"ש: הנה אנשינו בריאים ושלמים, עימם גם הזחל"ם והציוד שעליו; והנה הקצין הלבנוני וחייליו. האלוף הורה על פי רוח ההסכם לשחרר את הלבנונים, ואמר למפקד שלהם: "אולי הבחור שלי לא ג'נטלמן, אבל מילה שלו היא מילה!"

 שר הביטחון, משה דיין, שביקש לשמוע ממקור ראשון את פרטי המקרה, קפץ לביקור מתוקשר אצל שאול בביתו. עשרה ימים לאחר מכן העניק הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר, צל"ש לשאול על תפקודו במבצע. חודשים ספורים לאחר מכן זיכה אותו צל"ש זה בעיטור העוז, אחד משלושת העיטורים הגבוהים ביותר הניתנים בצה"ל עבור גילוי אומץ וגבורה במהלך לחימה.

 ארבע שנים לאחר מכן, בעת שרות מילואים במפקדת צה"ל בגבול לבנון, הועברה אל שאול הזמנה אישית מן הקצין הלבנוני שביקש להפגש איתו שנית. הלבנוני נעשה בינתיים מפקד בכיר מאוד במפקדתו של מייג'ור סעד חדד, אז מפקד הגזרה המזרחית ובהמשך מפקדו הראשון של צד"ל. במפגש אשר נערך במעבר "הגדר הטובה" בקרבת מטולה, החליפו השניים מילים נרגשות על כוסית ערק זחלווי, פיתות חמות דקיקות ולבנה בשמן זית. הקצין הישראלי סיפר לרעהו על המחשבות והשאלות שעלו אצלו בעקבות מפגשם הקודם, ובמיוחד איך קרה שלא נורתה עליו אפילו יריה אחת? על כך השיב לו הלבנוני:

 "כשאתה קצין בצבא קטן של מדינה קטנה עם שכנה שלה צבא חזק כמו צה"ל, אינך ממהר לתת פקודת אש, אפילו אם מולך רק זחל"ם חמוש ברמקול וקצין ישראלי מבוהל."


 הידיעה המקורית

 
מתוך עיתון "ידיעות אחרונת", 20 בספטמבר 1972

צל"ש או טר"ש - שאול גלעדי - חקש"ב - עיטור העוז - דרום לבנון - מבצע קלחת


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה