לעשות הכל כל הזמן

אסף ולדן אתר הגבורה, בטאון חיל האוויר 2003 (מתוך "באותות ובמופתים")
לעשות הכל כל הזמן


סיפור עיטור המופת של איש הנ"מ ישראל גולדשטיין



אגרוף של 1,700 טנקים סורים בחיפוי 1,250 קני ארטילריה נחת על רמת הגולן בשעה 14:00 ביום הכיפורים 1973. מולם מתייצבים 177 טנקים ישראליים וכמה מאות לוחמים, ביניהם סגן ישראל גולדשטיין, קצין נ"מ צעיר.

שבוע לפני פרוץ המלחמה עשתה סוללת נ"מ מגדוד 66 את דרכה לרמת הגולן. בדרכה צפונה, מתקבלת הוראה להגיע לתל-אביטל. סגן ישראל גולדשטיין, קצין צעיר ומבטיח בגדוד, מקבל את הפיקוד על העמדה. גולדשטיין וחייליו פורסים על התל ונכנסים לשגרת כוננות. בנוסף לכוחות הנ"מ, ישבו במקום גם אנשי מודיעין. ביום שישי, ערב יום כיפור, משוחררות כל הבנות מהיחידה הביתה - רמז ראשון למתיחות המתקרבת. מפאת הדחיפות שבהעלאת הכוחות, לא היה זמן לציידם באספקה מיוחדת של אוכל, ציוד או תחמושת. לא זו בלבד, אלא שחיילים שלא היו עבורם מקלעים נאלצו להסתפק ברובים צ'כיים.

"אי אפשר להגיד שהיינו מוכנים. צריך לזכור שכל נושא הנ"מ היה אז בגדר ניסיון", מסביר גולדשטיין, "לא ממש ידעו מה היכולות שלנו בשטח. זה מסוג הדברים שצריך להעמיד במבחן המציאות. באותה תקופה היינו יחידת קצה של המערכת. היו ציפיות, אבל ההערכות היו רק ברמת המטה. היום לכל אחד מאיתנו יש כלים להבין ולנתח, אבל אז זה היה באוויר ונמדד רק ברמת התחושות. בכל מה שקשור להגנה מפני תקיפות אוויריות, ישנו תמיד גורם קריטי של הפתעה ולכן לרמת הערנות יש חשיבות מכרעת ואנשים רבים למדו את הלקח הזה על בשרם. במידה מסוימת עסקנו בניסוי וטעייה. לרוב יחידות צה"ל היה ניסיון קודם שישמש כבסיס להשוואה, בעוד שהנ"מ התבסס יותר על הערכות".

שבת - היום הראשון

"לא ידענו מי נגד מי", מתאר גולדשטיין את היום הראשון למלחמה, " אבל הבנו שלפנינו מצב של קרב חמור". המיקום הבעייתי של המוצב והמחסור בהגנה קרקעית אילצו את גולדשטיין להמציא פתרונות יצירתיים להתמודדות עם הקשיים. "לקחנו חביות דלק והצבנו אותן מחוץ לכניסה לתל כשמולם מכוון אחד הכלים במצב ירי. זה היה הדבר היחיד שיכולנו לחשוב עליו, אבל היה חשוב ליצור הרתעה מפני ניסיונות חדירה. עשינו את זה כשהבנו שיש אפשרות שהם ייכנסו אל תוך המוצבים, כמו שקרה במקומות אחרים ברמת הגולן".

עם התלקחות הגזרה הצפונית, התחילו החיילים במוצב לראות את הטייסים נפגעים ונופלים. "התצפית הפנורמית הרחבה מהתל, הפכה אותנו במידה מסוימת לצופים חסרי אונים וזה פגע קשות במוראל שלנו. היו מצבים שהיינו רואים טייס נוטש והיינו יוצרים קשר עם יחידות החילוץ ומנסים לסייע להם להגיע אליו".

המקרה הזה היה חלק מגישתו של גולדשטיין כמפקד לשים דגש חזק על עזרה לאחרים. כוחות מילואים של סיירת מטכ"ל ושל גדוד 13 שהגיעו מאוחר יותר ישירות מהעורף והיו צריכים לצאת למשימה לאיתור מטרות אויב, קיבלו מהמארחים את כל התמיכה האפשרית, כולל ציוד אישי וצבאי.

"לקראת הצהריים קיבלנו התרעה להגביר את הערנות", מספר גולדשטיין, "מהר מאוד התברר לנו למה". בתוך שעות ספורות התמלאו השמיים במטוסים ישראליים וסוריים, אש ארטילרית הרעידה את המוצב והחיילים תפסו את העמדות.

תמונת המצב שעמדה לנגד עיניו של גולדשטיין לא הייתה דומה לשום דבר שהכיר קודם לכן. מתוך שלושת הכלים שהיו על התל רק אחד היה שמיש, לא היה מי שיספק הגנה קרקעית, מפקד הסוללה לא נכח וכל העיניים היו נשואות אל סגן גולדשטיין.

"התקנה היתה שרק קצין רשאי לתת פקודת אש על מטוסים, מחשש לזיהוי לא נכון. נוצר מצב שבו אני כקצין היחיד במקום הייתי צריך להיות כל הזמן ב'סטנד-ביי'". אחרי הערכת מצב קצרה, קיבל גולדשטיין החלטה חריגה ונועזת, שלימים תזכה אותו בעיטור המופת ושלח את חייליו לבונקר. הוא נשאר לבדו על הצריח ואייש בפועל שלושה תפקידים שונים: קצין, כוון וטען.

"המבנה של התל אפשר להשאיר את החיילים בבונקר בקריאה ואני על הכלי", מסביר גולדשטיין, "היות והנוכחות שלי היתה הכרחית והכרתי את כל התפקידים בצריח, לא ראיתי צורך לסכן חיילים נוספים כשאפשר להימנע מזה".

ארבעה ימים רצופים אייש גולדשטיין לבדו את הצריח, כשהוא מנצל את ההפוגות שבין ההפצצות כדי לנוח ולאגור כוחות. במהלך אותם ימים אף הצליח להפיל מטוס סורי מסוג מיג-21.

"ההחלטה שקיבלתי לא יכולה להיות חלק מתורת לחימה", מנסה גולדשטיין להסביר איך מתקבלות החלטות שכאלה בשיאו של הקרב, "הרי בפועל הקצין לא אמור להיות זה שיורה. זה בנוי על שיקול דעת, על חוסר שיקול דעת", הוא אומר בחיוך "וגם על מזל. עם כל הצער שבדבר, הצבא שלנו בנוי הרבה פעמים על מבחן התוצאה. דברים רבים שנעשו בניגוד לספר, זוכים להערכה במבט לאחור, אך היו עלולים להיגמר בוועדת חקירה אם התוצאה היתה אחרת.

"כל התהליך קרה תוך כדי תנועה, לא היה זמן לספקות או היסוסים ובמבט לאחור לא הייתי עושה משהו אחרת. נשאלתי בעבר אם העובדה שהעמסתי על עצמי כל כך הרבה אחריות לא עלולה להפוך לחוסר אחריות, ותשובתי היתה שההפך הוא הנכון. זה טוען אנרגיות, במיוחד בגיל הזה ועל אחת כמה וכמה אחרי ההפלה הראשונה. זה סוג של אדרנלין שצריך לנצל אותו, אך גם לווסת אותו בצורה מוסרית ואחראית. צריך להיות מוכן לקחת צעד אחד נוסף, אבל לא צעד אחד יותר מדי. בפועל ניסינו להתכנס לתוך המערכת שלנו וליצור איזושהי שגרה בתוך הטירוף, שזה בעיניי ההישג הכי גדול שלנו. ההתנהלות כולה היתה בסימן עבודת צוות ועזרה הדדית. מעל לכל שמחתי שלמרות הכמות העצומה של ירי שהיתה עלינו, לא נפגעו חיילים".

"הלקח האישי שלי מהמלחמה זה שחייבת להיות איזושהי ביקורתיות או סקפטיות כלפי המערכת, כל מערכת. העניין הוא שאסור שהסקפטיות הזאת תהפוך לציניות. צריך להיזהר מאמון עיוור, וצריכה תמיד להיות ביקורתיות וחשיבה מחודשת; אני חושב שחלק מהבעיה של הצבא אז, שנבעה ממלחמת ששת הימים היא שהיתה תחושה של "אני ואפסי עוד", וזה לא ככה. אנו חיים בעולם שבו האויבים שלנו לא פחות חכמים מאיתנו, צריכים להיות ערוכים ובשום פנים לא לזלזל, ואני לא יודע עד כמה היינו כאלה... חלק מהאנשים לא ראו במצב שהיה אז בעיה, חלק ראו את הבעיה והמשיכו הלאה, ומעטים ראו את הבעיה והגיבו אליה. אני מספר את כל זה כי יותר משהייתה הפתעה צבאית הייתה הפתעה מנטאלית. מעבר להלם הצבאי, הייתה תחושה שכללי המשחק השתנו, וכשאתה לא יודע את הכללים קשה להרגיש בטוח בתגובות שלך. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לדאוג לגזרה המיידית ולצמצם סכנות. מצב שבו אתה לא יכול להגדיר את הסכנה, ולא יכול לצמצמם אותה, הוא שמביא בסופו של דבר להלם קרב".

יוצאים מהקבר

"זה היה ביום השנים עשר למלחמה", נזכר גולדשטיין בתקרית יוצאת דופן ומשעשעת. "הסורים, שככל הנראה איבדו מטוסים רבים, החלו לשלוח מטוסים מסוג 'יאק', ואחד מהם ניסה לפגוע במוצב הצפוני שלנו. הוא התקרב אלינו מספר פעמים, ואנחנו ניסינו להפיל אותו. ראינו אותו מנמיך ומתקרב עד למצב ירי וחששנו שהוא עומד לפגוע, אלא שאז הוא לא הצליח להתרומם והתרסק בסמוך אלינו על צלע התל". וכך במשך כמה ימים עיטרה את תל אביטל גרוטאה מפורקת לחתיכות, עדות לכך שניתן גם להפיל מטוס בכוח המחשבה.

מקרה נוסף שהפך אצל גולדשטיין לאחד מזכרונות המלחמה, התרחש באחת מההפגזות הרבות שספג המוצב בימי הקרב. "רון תמיר, מפקד הסוללה ואני עמדנו ליד אחד הצריחים. כשהתחילה הפגזה, תפסנו מחסה בתוך קבר שייח שהיה ליד. זמן לא רב אחר-כך נפל במקום פגז והשמיד את הקבר בפגיעה ישירה. פניתי לרון ואמרתי לו: "אנחנו - שהיינו בקבר ויצאנו, מה כבר יכול לקרות לנו?"

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה