עד היום יש לי בעין שמאל חתיכה קטנה של טנק מרכבה
|
מרדכי עציון
סיפור צל"ש האלוף של קצין השריון מרדכי עציון ממוצב דלעת בלבנון בשנת 1997
עד היום יש לי בעין שמאל חתיכה קטנה של טנק מרכבה
קצין השריון סגן (מיל') מרדכי עציון קיבל צל"ש על סיכול התקפה על מוצב דלעת בדרום לבנון ב-1997 - פעולה במהלכה נפצע אנושות
בפתח הריאיון, עוד לפני ששחזור הזיכרונות החל להשחיז את תער הכאב בעיניו, הייתה לסגן (מיל') מרדכי עציון בקשה אחת צנועה. אם אפשר, ביקש, אשמח שהכתבה תוקדש לחייל שלי, סמל ליאור שבתאי ז"ל.
האירוע בו איבד עציון את פקודו האמיץ, ועליו קיבל צל"ש, אירע כבר לפני 12 שנה. אך אותם רגעי המתנה, אותה ציפייה קלושה לאות חיים מליאור - כולם עדיין חורכים את לבו של הקצין. הם מתערבבים בתחושות האחרות מאותו חודש מקולל, פברואר 1997, במהלכו גם נהרגו רבים מחבריו למוצב דלעת שבדרום לבנון באסון המסוקים - והוא עצמו נפצע אנושות בקרב מול חוליית קומנדו של חיזבאללה.
זה קרה בלילה שבין 27 ל-28 בפברואר. עציון, אז מפקד מחלקת שריון בדרגת סג"ם, פיקד על טנק שהסתער לבדו על כוח קומנדו של חיזבאללה שמנה עשרות לוחמים ותכנן לפשוט על מוצב דלעת. עם שחר, לאחר שהתברר שבשטח נמצא מחבל נוסף, הסתער הצוות בשנית, והפעם שילם על כך מחיר כבד: טיל "פאגוט" שנורה על הטנק פצע את עציון והרג את ליאור. בעקבות סיכול הפיגוע במוצב, קיבל כל אחד מאנשי צוותו של עציון צל"ש מאלוף פיקוד הצפון.
0 עבד כמו שד 0
עוד מימי פרעה, מתמודד העם היהודי עם היסטוריה ארוכה של גזירות, אך בד בבד גם עם היסטוריה מכובדת לא פחות של גזַרות. אחת הידועות לשמצה מביניהן היא הגזרה המזרחית בדרום לבנון, עליה חלשו שני מוצבים עיקריים: דלעת ובופור. לאורך שנות ה-90 הסב חיזבאללה אבידות לא מעטות לחיילי צה"ל ששירתו במוצבים, וכאילו לא די בכך, ב-4 בפברואר 1997 גבה גם אסון המסוקים את חייהם של רבים מהם.
האסון האווירי החמור בתולדות צה"ל גרם לעציון ולחבריו למוצב דלעת לגודש רגשי לא פשוט. הם היו שקועים באבל, ולא שיערו שבאותם רגעים ממש שוקד חיזבאללה על פעולת קומנדו רבת עוצמה. אך לארגון הטרור הייתה זאת דווקא שעת כושר מתאימה להנחית על צה"ל עוד מהלומה. "זה היה בערב 27 בפברואר", מספר עציון. "היינו אמורים לצאת למארב קצר עם הטנק, ובדיוק כשהיינו בתדריך, המכ"ם זיהה דמויות חשודות בפתחת 'ואדי זאוס'. התארגנו מהר ליציאה, ותוך כדי הריצה לטנק כבר שמענו שיש זיהוי של התצפית. יצאנו לדרך.
"כשהתקרבנו לאזור, ה'ארטישוק' (מערכת ראיית לילה תרמית - ט"ז) כבר פעל, אבל לא זיהינו שום דבר. מערכת התצפית שהייתה בדלעת החלה להכווין אותנו, וכשהגענו לפתחת הוואדי היה זיהוי ודאי. מכיוון שכך, החלטתי לעבור את הקו אל תוך הוואדי, שהיה תלול מאוד ומלא בסלעים גדולים.
"כשהגענו לעיקול הראשון אחרי הקו האדום ולא זיהיתי את הדמויות, עצרתי ודיווחתי על כך. קיבלתי פקודה לירות ירי מלא. פתאום, נשמעה קריאה רמה בקשר שיש זיהוי, ושהמחבלים נמצאים מעליי. התברר שבזמן שאני ירדתי לתוך הוואדי, הם תפסו עמדה מעליי ומאחוריי. היה חושך גמור, ואיכשהו תמרנתי את הטנק. הטיפוס בוואדי היה כה קשה, שכל הנוריות בטנק נדלקו מרוב מאמץ. הנהג, שחר יעקובי, דיווח לי שירד לחץ השמן במנוע, ואני צעקתי 'לא חשוב, פול גז קדימה'.
"לפתע, התותחן אורן שמאי צעק 'הוא עולה! הוא יורה!'. הוא זיהה בארטישוק שיורים עלינו. צללתי לתוך הטנק, וזיהיתי בפריסקופ שלוש דמויות מאחורי אבן. ליאור, שהיה הטען-קשר שלי רק שלושה ימים והחליף חייל שהלך לטיפול שיניים, עבד כמו שד. פתאום ראיתי רשף אש מצד שמאל של הטנק: אחד המחבלים ירה בזוקה. הטיל פגע בטנק, אבל רק גירד לו את הצבע. ישר צעקתי 'תותח, אש'. זיהינו פגיעה".
0 ריחמתי על עצמי 0
צלילו המדהד של לוע התותח שימש יריית פתיחה להתכתשות בין הטנק הבודד של עציון לבין עשרות חיילי קומנדו של חיזבאללה. הקרב ארך ארבע שעות, כאשר חילופי האש נערכים בעלטה מוחלטת, מטווח קצר למדי. "התצפיתן שראה את התקרית מדלעת נתן לי הוראות בסגנון '
"בהמשך, התרחשה סיטואציה מלחיצה נוספת. הודיעו לי בקשר ש'חמישה קצרים יש מלוכלך', כלומר שחמישה מטרים ממני נמצא מחבל. מצריח הטנק לא ראיתי אף אחד, והרגשתי תחושה של סכין על הצוואר - שעוד רגע מישהו זורק עליי רימון. לשחר הנהג היה אמצעי ראיית לילה, וליאור, שבאמת היה פנומן, צעק לי 'רימון מוכן' והחזיק רימון ביד. שחר הנהג הכריז פתאום שהוא מזהה את המחבל, ואני פקדתי 'קדימה, מהר'. אחרי זה, רצה במוצב בדיחה שבבדיקות של הזחל, מצאו מהמחבל רק אצבעות.
"כעבור חצי שעה, התרחשה עוד היתקלות. עמד מולי מחבל, כשאין לי פגז בקנה, ויריתי עליו מהמא"ג שלי לתוך החושך. יריתי ותיקנתי, יריתי ותיקנתי, עד שנגמר לי השרשיר - ואז חיסלתי אותו עם רימונים ועם הגלילון. בערך ב-22:30 תמו ההיתקלויות, אבל אנחנו נשארנו בשטח עד חצות. לאחר מכן, הגענו אל רחבת החימוש שהייתה מזרחית לדלעת. התברר שירינו 18 פגזים וכמה ארגזי תחמושת, אז החלפנו הכל מהר.
"המ"פ במקום החליט שאנחנו חוזרים למארב ארוך באותו מקום שבו היה הקרב. האנקדוטה היא שבזמן הזה הסברתי לליאור מה זה ברכת הגומל, ואיך לומר אותה. חזרנו לשטח, ועם דמדומים קיבלנו הוראה לשוב למוצב, כדי שלא ניתקע באור יום. ואז, תוך כדי תנועה, כשאנחנו כבר במצב של התקפלות, היה שוב זיהוי. מהמוצב איתרו מחבל, ואני מיד ביקשתי אישור ליצור מגע ולחסל אותו.
"הגענו כבר קרוב מאוד למחבל, אבל עדיין לא זיהיתי אותו, והודעתי בקשר שאנחנו חשופים מדי. ענו לי שאני נמצא ממש עליו, וקיבלתי פקודה להפעיל מיסוך. זו הייתה טעות טרגית: באותה שנייה שהפעלתי את המיסוך, המחבל קם והתחיל לרוץ מאחוריי. הוא רץ בכל הכוח, ואני צידדתי מהר, אבל בגלל המיסוך לא ראיתי אותו. ואז הגיע הטיל.
"זה היה טיל עם מטען חלול, שיצר סילון שפגע בטנק ב-5,000 מעלות חום ובלחץ של 400 אטמוספירות. כל האנרגיה הזו פגעה במכסה של ארגז התחמושת, שאלמלא היה פתוח לא הייתי פה. הטיל קיבל זווית כלפי מטה, ועשה חור בבית הפריסקופ. הוא עבר דרך ליאור והרג אותו במקום, ופגע בי בצד שמאל. הסילון הזה ריסק לי את היד, חתך אותה והעיף אותה אחורה, עבר בתפר של השכפ"ץ ופצע אותי בפלג הגוף השמאלי. נפגעתי גם בראש, העיניים שלי התמלאו רסיסים, ועד היום יש לי בעין שמאל חתיכה קטנה של מרכבה 2-ב.
"מבחינה פיזית, התחושה היא כמו לגעת במחבת רותחת - זו מין צריבה קשה שאתה חש בכל נקודה בגוף. בנוסף, פתאום משתלטת עליך תחושת חנק: כל האוויר נבעט ממך בבת אחת החוצה, ואתה לא מצליח לנשום במשך שניות ארוכות מאוד. מבחינת מה שעובר לך בראש, זו ידיעה ברורה וודאית שזה לא קורה, שזה סרט. הרגשתי כאילו שיצאתי מהגוף שלי. זו הייתה חוויה חוץ גופית. אני זוכר ששמעתי צעקה אדירה מרחוק, ולקח לי זמן להבין שזה אני. ראיתי מגובה של כמה מטרים את הטנק שלי עומד אפוף עשן בשדה, ואז התעלפתי. צנחתי בתוך הטנק. אורן התותחן דרך עליי, והתעוררתי בישיבה. ניסיתי לעשות הערכת מצב: נגעתי במצח - הוא היה רטוב וחם, ולא ראיתי בכלל בעין שמאל. עין ימין הייתה מלאה בדם אבל הצלחתי לפקוח אותה, הסתכלתי שמאלה וראיתי שאין יד - רק שפריצים של דם. למעשה, היד הייתה תלויה מאחור רק על השריר התלת-ראשי, אבל לא ראיתי אותה.
"ישבתי שם וריחמתי על עצמי, ועלתה לי בראש תמונה מהילדות, של הורה גידם שבא לבית-הספר שבו למדתי כדי להרביץ למנהל. אחרי דקה-שתיים התעשתתי ורציתי להגיע לרחבת החימוש: הגבהתי תותח ועברתי לתא של ליאור. הוצאתי ראש החוצה מתא הטען-קשר, לקחתי את מכשיר הקשר שהיה שם ואמרתי 'קודקוד, כאן 4. אני לא רואה, אין לי יד שמאל, השמאלי שלי פצוע קשה - אני צריך שרופא יחכה לי ברחבת החימוש'. זרקתי את השפופרת, וסימנתי לאורן 'כל הכבוד'. הוא כיוון את הטנק, וברגע ששחר זיהה את הציר, הוא נסע עצמאית למוצב. הרגשתי כמו בסרט. אתה נוסע, פצמ"רים נופלים מטרים ממך, ואתה עובר בין הבומים.
"הגענו לרחבת החימוש, והוצאתי את עצמי מהטנק. רץ אליי איתי, חובש מפלחה"ן נח"ל, ואמרתי לו 'שים לי ח"ע ולך תראה מה קורה עם ליאור'. בגלל כל ההרעשה, אי-אפשר היה להנחית מסוק, אז הורידו אותי לנקודה בסמוך לכפר אל-מנצוריה, והיו תקלות רבות בדרך: למשל, לא קשרו לי את היד, וכך קרה ששכבתי עליה במהלך כל הפינוי. בנוסף, לא רשמו כמה עירויים נתנו לי, ככה שקיבלתי יותר מדי וחום הגוף שלי ירד ל-34 מעלות - טמפרטורה קריטית. לפחות במקרפ"ר למדו מהמקרה שלי הרבה".
הושיט יד לנפש
בעקבות פציעתו, החל סגן (מיל') מרדכי עציון בשגרת ניתוחים מסובכת, שנמשכה שנים רבות. במהלכה אף התכוונו הרופאים לקטוע את ידו השמאלית, אך הוא לא הסכים לוותר עליה. התעקשותו מול הדוקטורים השתלמה: היום מתפקדת ידו באופן מלא.
שיקום לא פחות מסובך אותו נאלץ עציון לעבור היה של נפשו הפצועה. "אחרי הקרב התחילו לצוץ לי מול העיניים תמונות והבזקים מהלחימה", הוא מספר. "הייתי חולם שאני חי"רניק שרץ בין הסוללות תחת הפגזות הפצמ"רים. שנים לאחר מכן, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כששמעתי את הפיצוצים ואת האמבולנסים, הכל חזר אליי.
"עברתי טיפול קשה וארוך מאוד. זו הייתה תקופה נוראית, שבמהלכה הידרדרתי לנקודת שפל, ושקלתי אם להמשיך לחיות. למרות הייסורים העזים, בסופו של דבר זה הסתיים, והיום אני אב לשלושה בתפקוד מלא. בנוסף, התקבלתי ללימודים בבית-ספר נחשב מאוד. היום, אני יכול לומר שניצחתי את התקופה ההיא".
