הקדוש ברוך הוא נגלה אליי בשדות המוקשים של לבנון
|
ישראל דהרי
סמ"ר (מיל') ישראל דהרי קיבל צל"ש אלוף על חילוץ מפקדו הפצוע משדה מוקשים במלחמת שלום הגליל
לסמ"ר (מיל') ישראל דהרי יש מערכת יחסים מפותלת עם הכיפה. כמי שגדל בבית דתי, ראשו תמיד היה מכוסה. גם היום, מעטרת את פדחתו הכיפה. אך למשך תקופת ביניים קצרה, תפסה את מקומה דווקא הכומתה. ממש דחקה את רגליה. "זה לא שלא האמנתי", מסביר דהרי. "זו פשוט הייתה תקופה כזאת של נערות ושל שובבות, שרק אחריה התחלתי לחזור לדת".
מלחמת שלום הגליל, שפרצה כאשר דהרי היה חייל סדיר בחיל ההנדסה, היא שהחזירה לכיפה את הבכורה. "אמונה תמיד הייתה לי, אבל האירועים החריגים שחוויתי במלחמה רק העצימו אותה. הם הפכו אותה לשלמה", אומר דהרי. "למעשה, הקדוש ברוך הוא נגלה אליי בשדות המוקשים של לבנון. כשאתה ניצל אחרי שכבר ראית את המוות בעיניים, אתה מקבל את זה שיש הרבה דברים שם למעלה, שהם נשגבים מבינתנו. במצבים קיצוניים במיוחד, כל יהודי מגלה את האמת שלו".
מלחמת שלום הגליל החלה בעבור דהרי כבר ביומה הראשון, ב-6 ביוני 1982. הוא היה אז טוראי בגדוד 605 של ההנדסה הקרבית ויצא ביחד עם כוח חץ של שריון, הנדסה וחי"ר לצלוח את נהר הליטאני. בבוקר יום המחרת נשלח דהרי לסרוק את השטח ולאפשר את פינוי הכלים לאחור. על אף פני השטח הסבוכים והתנאים הקשים אליהם נקלע, הוא ביצע את המוטל עליו ואף סייע בחילוץ מפקדו, שנפגע ממוקש. על כך הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד הצפון.
פיצוץ. רוני נעלם
ביום שישי, 5 ביוני 1982, כיממה לפני תחילת מבצע שלום הגליל, מצא עצמו דהרי סוגר שבת - כשכל חבריו אמורים היו לצאת לבתיהם. פני היגון הוחלפו בפני מורא, כאשר תוך פחות מ-24 שעות נודע לו שגם הוא יוצא - אל הקרב. "ביום שבת בערב עלינו על נגמ"שים, ונערכנו לכניסה בסמוך לגבול עם לבנון", נזכר דהרי. "כבר ביום ראשון בבוקר התחלנו לנוע פנימה. באותו זמן, גולני בדיוק התחילו לטהר את הבופור, ואנחנו נכנסנו דרך הליטאני והמשכנו כמה קילומטרים למטה. כוח עצום של טנקים נע לפנינו, וזה היה רק עניין של זמן עד שאחד מהם יעלה על מוקש. ובאמת, אחד הטנקים נתקע באמצע הציר, ואי-אפשר היה להזיז אותו לא ימינה ולא שמאלה.
"מפקד הכוח הסתכל במפה וראה שיש איזה ואדי באופק, שלא ידע בכלל אם הוא עביר. הוא התלבט אם להתעכב ולנקות את הציר ממוקשים או שעדיף לעשות עיקוף ולחפש ציר אחר. הוא ביקש ממני ומהמ"מ שלי, רוני כהן, ללכת ולבדוק האם אפשר לעבור דרך הוואדי עם טור שריון. ירדנו מהכלים עם מכשיר קשר, ויצאנו לדרך.
"התחלנו ללכת. רוני היה בצד שמאל ואני בצד ימין, ואיך שהתקדמנו, הוא פתאום אמר לי: 'זהירות, יש לך מוקש ליד הנעל'. התברר לנו שזה שטח ממוקש, שחלק מהמוקשים נסחפו ממנו אל פני האדמה. פתאום התחיל הרבה לחץ. הבנו שזה לא משחק ילדים ולא תרגיל. להיכנס לשדה מוקשים זה לא כמו לטייל בגן העיר - מה גם שאתה רואה ושומע עוצמת טנקים אדירה מאחוריך, ואתה צריך ללכת בקצב שלא יעכב אותם יותר מדי. אתה מרגיש פתאום שכל צה"ל המפחיד עומד מאחוריך, ואתה הקטנצ'יק צריך לפתוח לו את הציר.
"ציוד לא היה לנו, כי מגלה המוקשים אינו יעיל מול אבני בזלת, והדקר לא יכול לעזור מול אדמה קשה וסלעית. בקיצור, אתה הולך רק אתה ובורא עולם - וכל השאר נשאר בגדר הדמיון. המשכנו ללכת, ועברנו כעיוורים באפלה איזה
"נותרנו רק אני והשמים לבד בתוך שדה מוקשים, ולך תמצא מי ישמע אותך. אז אני עומד לבד, לבנון, מדינה עוינת, מלחמה, אין אף אחד באופק - וכל מה שאתה יכול לעשות זה להרים את העיניים למעלה ולהגיד 'ריבונו של עולם. זהו. עכשיו זה רק אתה'. חשבתי לעצמי: 'מה אני אעשה עכשיו? בכל צעד שאני אעשה אני עלול לעלות על מוקש - וזה לא צחוק'.
"החלטתי להתרחק בזהירות, ופתאום ראיתי את רוני שוכב ללא תזוזה, במרחק עשרה מטרים ממני. אין מה לעשות, ידעתי שאני חייב להתקדם אליו ויהי מה. מכיוון שלא ראיתי כלום ולא היו לי כלים, שמתי את הרגל על האדמה ונשמתי לרווחה, ועוד פעם שמתי ועוד פעם נשמתי לרווחה. ככה התקדמתי צעד ועוד צעד ועוד צעד, עד שהגעתי אליו וראיתי שנקטעו לו מספר איברים ושהוא שוכב כמו מת.
"מיד התקשרתי למפקד הכוח, ושאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר לי: 'תוציא אותו'. אמרתי לו: 'איך אתה חושב שאני אוציא אותו? מה אני, רמבו? זה סרט אמריקאי? איך אני אוציא אותו? גם ככה אני עם מכשיר קשר ושני כלי נשק'. אז הוא אמר לי: 'טוב, אני אכניס לך כוח עם חובש'.
"חיכיתי, ובינתיים רוני התעורר וביקש: 'תביא את המכשיר'. הוא אמר בקשר למ"פ 'תגיד לדליה שאני אוהב אותה', ואחרי כמה דקות אני שומע בקשר: 'שמע, הם מפחדים להיכנס. בוא תכניס אותם'. לא האשמתי אותם: גם אני במקומם לא הייתי שמח להיכנס לשדה מוקשים אחרי שמישהו התפוצץ בתוכו. הבעיה הייתה שמבחינתי זו אומר שאני צריך לעבור את שדה המוקשים הארור הזה שלוש פעמים: לצאת, להיכנס ועוד פעם לצאת".
אצבע האלוהים והרגל
בדריכות ובקמיצות צעדים עשה דהרי את דרכו אל עבר מבואות שדה המוקשים. הוא יצא בשלום, אבל הסכנה הייתה רחוקה מלחלוף: רק שליש עבודה היה מאחוריו. "חזרתי שוב לתוך שדה המוקשים והובלתי את כוח החילוץ", הוא מספר, "איפה שאני שמתי את הרגל, הם שמו גם. ניקיתי קצת את השטח עם הדקר, הנחתי את הרגל וכן הלאה. לא שהניקוי הזה באמת עזר, אבל הוא תרם הרבה להרגשה. חוץ מזה, הייתי חייב לנתק את עצמי מכל הלחץ מסביב, לעשות סוויץ' כדי לשמור על מצב של שפיות. אחרי הכל, לראות אדם קטוע גפיים בגיל 18 וחצי עלול להיגמר באופן טראומתי.
"ככה הלכנו צעד אחר צעד, כשבראש רצה המחשבה שכל טעות קטנה שלי יכולה להיגמר במוות. לבסוף, הגענו לרוני, והחובש חבש אותו. העלינו אותו על אלונקה והוצאנו אותו משדה המוקשים. הבאנו אותו לתאג"ד, והוא פונה בשלום. ממה שאני יודע, הוא נשאר בחיים, ואפילו התחתן עם אותה דליה שהוא ביקש למסור לה את אהבתו.
"פנינו אחורה באותו הציר והמשכנו בציר אחר. המשכנו לנוע כרגיל, ופתאום שוב קיבלנו פקודה: 'תגיעו לפה מהר'. התברר שנגמ"ש מרגמה של התותחנים עלה על מטען ופרק זחל. הגעתי אליו, והתחלנו לנקות ממוקשים את השטח שמסביבו כדי לפלס שביל לטנק שיגרור אותו החוצה. ניקיתי וניקיתי, אבל האדמה שם הייתה קשה מאוד. העבודה לא הייתה פשוטה בכלל.
"כשחשבתי שסיימתי, הכנסתי את הטנק והכוונתי אותו אליי. הוא הגיע למרחק של כעשרה מטרים ממני - ופתאום נשמע פיצוץ. הטנק עלה על מוקש, אבל בגלל שהיה מדובר במוקש נ"א, בשביל הטנק זה היה כמו קפצונים. בסופו של דבר, הוא התחבר לנגמ"ש, גרר אותו החוצה - והמשכנו הלאה.
"חלפה בערך שעה וחצי, ופתאום קיבלתי עוד קריאה. הפעם טנק עלה על מוקש ופרק זחל, ורצו שננקה מסביבו. הגענו למקום. אני הלכתי בצד שמאל, וחבר שלי הלך בצד ימין, שהיה ציר נקי ממוקשים. התקדמתי בצד שמאל עם הדקר, ובדקתי כל סנטימטר. פתאום הגעתי לנקודה אחת שבה שמתי את הרגל - והרגל חזרה אחורה. שוב שמתי את הרגל, ושוב היא חזרה. שלוש פעמים הרגל שלי חזרה אחורה מעצמה. כלים שואגים, פגזים מתעופפים ולי לא נשאר זמן לחשוב - אז לקחתי אוטומטית את הסכין והתחלתי לנקות את השטח.
"ניקיתי, ניקיתי וניקיתי, ופתאום גיליתי מוקש נ"ט. מיד פניתי בקשר למ"פ שלי, אפי כהן, ואמרתי לו: 'שמע, נתקלתי במוקש לא מזוהה'. הוא אמר לי לעשות את התרגולת הרגילה לנטרול מטען, ולפני שהספקתי לפעול הוא אמר לי 'אל תיגע, אני כבר מגיע'. הוא הגיע למקום, הסתכל על המוקש, ושאל אותי 'אתה יודע מה זה?' אמרתי שזו פעם ראשונה שאני נתקל בכזה דבר. אז הוא גילה לי שזה מוקש נ"ט שהורכבו עליו שלושה מנגנוני נ"א - כלומר, שאם אדם עולה על זה הוא מתאדה. הסיפור הזה לא מדומיין ולא כלום. זה פשוט מאוד: הקב"ה הציל אותי".
מדים סביב לו
אחרי החוויה שעבר במלחמת שלום הגליל, טבעי היה להניח שסמ"ר (מיל') ישראל דהרי יימנע ככל האפשר ממגע עם מדי זית. אלא שדהרי, שמשמש כיום אחראי על בדיקות הסחורה בשק"ל של בסיס צריפין, מוקף בלובשי מדים 24 שעות ביממה - ומרגיש מצוין.
"הסיבה שאני מצליח לשרוד נעוצה בכך שבשדה המוקשים ניתקתי את עצמי מהאירוע, כדי לא לאבד את השפיות", הוא מסביר. "אני אדם מאוד רגיש, שיכול אפילו לראות סרט ולבכות, אבל במצבי קיצון אני מתנתק ומסתכל רק אל המטרה.
"גם היום, כשיש לי עשרה ילדים ולפעמים נוצר קושי בפרנסה, אני הולך צעד אחר צעד ומסתכל מה אני צריך לעבור עכשיו, ואך פעם לא כמה נשאר לי לעבור. כמו שבשדה המוקשים התקדמתי צעד אחר צעד לאט ובביטחון, ככה אני מתקדם גם במציאות. איך אמר שלמה המלך: 'אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה יילד יום' - כלומר, מה אתה דואג למחר, הרי יכול להיות שמחר אפילו לא תקום".
