פני הגבורה

אתר הגבורה, במחנה 11.9.2009
פני הגבורה - מבצע עופרת יצוקה


הם חילצו את חבריהם תחת הכדורים השורקים. חיסלו מחבלים והובילו את הכוח בסמטאות הסבוכות של עזה. שבעה לוחמים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה" יקבלו צל"ש על גילויי הגבורה שהפגינו. אבל למי ששואל אותם הם יסבירו, שהם רק עשו את מה שהיו מוכרחים



סגן אפרים תהילה
יקבל צל"ש מאלוף פיקוד הצפון על פעילות בצפון שכונת סג'עייה, בה נהרג סמ"ר עומר רובינוביץ' ז"ל.
תפקיד במבצע: סמ"פ ביחידת אגוז
"בזמן הכניסה לאחד המבנים הייתי בגרם המדרגות התחתון של הקומה הראשונה, ועומר היה בקומה השנייה. הוא סרק את המבנה עם עוד כמה חיילים, הכוח פרץ בעזרת פטיש את אחת הדלתות ואחרי כמה זמן שמעתי צרור יריות חזק. עומר נהרג במקום ואחד החיילים שהיו צמודים אליו קיבל רסיס מעל העין ולא ראה שום דבר. באופן טבעי, הוא התחיל לחפש מחסה ותוך כדי כך דחף חייל אחר שהיה לידו, כך שלא היה מי שיפגע במחבל שהתחיל לרדוף אחרי החייל הפצוע ולנסות לירות בו. כשראיתי את זה התחלתי לרוץ לכיוונו ולירות, היינו ממש במרחק מטר וחצי אחד מהשני. ברגע שהוא ראה שאני רץ אליו הוא נכנס אל תוך המבנה.
"אמנם לא ראיתי את זה בעיניים, אבל הבנתי שעומר מת. הגופה הייתה בסופו של מסדרון בצורת האות רי"ש, מחוץ לטווח הראייה. שלחנו כלב תקיפה פנימה שלא הצליח למצוא את המחבל, אז הודעתי שאני נכנס פנימה, למרות שבאותו רגע לא היה לי מושג איפה הוא נמצא. לא חשבתי על הסיכונים או על סיכויי ההצלחה של מעשה שכזה, פשוט הסתכלתי על המטרה - הייתי צריך להרוג את המחבל ולהוציא משם את עומר.
"נכנסנו למבנה, עמדנו במין מסדרון קטנצ'יק והגופה של עומר הייתה באמצע. החיילים כל הזמן הסתכלו עליו אבל נתתי פקודה לכולם להרים את הראש ולא להסתכל למטה. הם העריצו אותו מאוד וכל הזמן הפנו את המבט, אבל היה מאוד קשה לתפקד ככה, הייתי חייב להתאמץ כדי להיות ממוקד.
"המחבל זרק עלינו דינמיט ולפי הכיוון שממנו הוא עף, הבנו באיזו פינה הוא מתחבא. עלה לי הרעיון לנסות לאגף אותו מכיוון אחר. ראיתי שבחדר שצמוד לחדר שלו יש מרפסת, אז חשבתי שאולי גם בחדר שבו הוא נמצא יש חלון שממנו אני יכול לתקוף אותו. כשיצאתי החוצה גיליתי שאכן יש שם מרפסת, אבל באמצע בינינו יש קיר שבולט החוצה. היו שם מין מרזבים שאפשר היה לטפס עליהם, אז בעזרתם עברתי לצד השני וזרקתי רימון. החבר'ה שבפנים צעקו שהם רואים את הנשק שלו עף באוויר מההדף של הפיצוץ. אחרי שזרקתי עוד רימון, החבר'ה נכנסו לחדר והמחבל כבר היה מפורק לגמרי.
"אולי זה יישמע מוזר, אבל דווקא באותו הרגע הרגשתי הכי חזק שיכול להיות. חששתי לחיים של מי שמסביב, אני לא חושב שחשבתי על עצמי. היה לי ברור שהזמן להתאבל צריך להיות אחר–כך, זה שעומר הוא חבר קרוב שלי לא אומר שצריך להפסיק להילחם.
"אחרי המבצע, המשפחה של עומר חיכתה שאני אבוא ואספר להם את הסיפור המלא על מה שקרה שם. הם משפחה מדהימה, ישבנו יחד, הם שאלו כמה שאלות כדי להבין והביעו הערכה על מה שעשינו. כשאני מגיע אליהם לביקור אנחנו מתנהגים כמו חברים לכל דבר ולא מתייחסים לאירוע עצמו, מדברים על עומר, על דברים מסביב.
"מה שהיה באותו האירוע חשוב לי בפן האישי ואני לא צריך את הצל"ש שיראה לי את זה. הדברים האלה יכולים להביא אדם לידי גאווה, לתחושה של 'אני גיבור ואף אחד לא יכול עליי', ולטעמי, הדבר החשוב ביותר הוא ענווה. רק ככה אפשר ללמוד ולהתקדם.
"כשאני רואה איך כולם מאושרים במושב צפריה בו אני גר, ואיך עם ישראל שמח לקרוא את הסיפורים האלו בעיתון, אני יודע שיש לזה צד חיובי. חשוב שישמעו דברים טובים על הצבא, שיידעו".
דבר המפקד: "אפרים תפס פיקוד על הצוות מהר מאוד, הבין את תמונת המצב וקלט איפה המחבל נמצא", סיפר סגן מפקד יחידת אגוז במהלך המבצע רס"ן שי. "הוא טיפל ותפעל את כל האירוע בצורה יוצאת דופן, תוך סיכון אישי מאוד גבוה וגילוי יוזמה מדהים. הוא היה מאוד אסרטיבי ולא נתן למחבל יותר מדי זמן להבין מי נגד מי. ההתנהגות של אפרים ראויה לציון כי היא יוצאת דופן בתעוזה, בנועזות וביוזמה שאפיינו אותה. בעצם עוז רוחו הוא סיים את האירוע הזה, שהיה מיוחד מכיוון שלא היו במבצע הרבה אירועים של היתקלות פנים אל מול פנים מטווח אפס.
"ב'עופרת יצוקה' היו ליחידה עשרות פעולות של היתקלות בטווחים הקצרים. היחידה גם עמדה במשימתה וגם הצליחה לפגוע במספר רב של מחבלים. היו עוד פעולות ראויות לציון, אבל אין ספק שזו הפעולה הנועזת ביותר, הראויה ביותר לציון.
"מה שאפרים עשה באירוע מאוד מאפיין אותו. באופי שלו הוא קצין מאוד יוזם, תמיד רץ קדימה, חותר למגע. זאת לא הפעם הראשונה, וזה לא מנותק מהמציאות, זאת התנהגות שמגיעה ממקום ערכי מאוד עמוק, ומתוך אמונה בצדקת הדרך.
"אני מאוד מקווה שדורות החיילים הבאים ילמדו את האירוע הזה, ושנדע לספר אותו ביחידה. זה אירוע שכל לוחם באגוז נדרש אליו, ככה ראוי שלוחמים יפעלו ולכך נחנך".


סמ"ר (מיל') מנחם ציק
יקבל צל"ש מאלוף פיקוד המרכז על התנהלותו בפעילות להשתלטות על שטחים לאורך הציר המרכזי באזור כיסופים. באירוע נהרג מפקד הפלוגה, רס"ן רועי רוזנר ז"ל.
תפקיד במבצע: חובש פלוגתי במסייעת גדוד חרוב של חטיבת כפיר
"אני הייתי בסוף הכוח כששמעתי את טיל הנ"ט פוגע. בהתחלה לא רצתי כי זה נשמע כמו פיצוץ שיגרתי, אבל אז התחילו הצעקות של הפצועים. רצתי שפוף לכיוון הסמ"פ, והוא אמר לי שרועי פצוע בצוואר. הבנתי שאין זמן, אז התחלתי לרוץ לכיוונו בלי לנסות להגן על עצמי.
"כשהגעתי הבנתי שעד כמה שהערכתי את הבן–אדם קודם לכן, זה מתגמד לנוכח התנהגותו במעמד הזה. בקורס מלמדים אותך שאדם פצוע נראה כמו אדם בשפל חייו, ורועי היה רחוק מזה. שאלתי אותו מה כואב לו והוא פשוט ענה שכלום, שהוא סתם קצת חלש. הייתה בו עוצמה לא אנושית, הוא היה הגיבור האמיתי. הוא לא רצה שנראה אותו מת כדי שנוכל להמשיך להילחם.
"העמסתי אותו על האלונקה, ורצנו עד לטנק שהגיע כדי לפנות אותו. כשהפרמדיק שאל האם אני רוצה לעלות אמרתי שלא, לא יכולתי להשאיר את שאר החיילים בשטח. לא יכולתי לעזוב את הפלוגה שלי.
"זו לא החלטה שאתה מקבל ברגע: צל"ש או טר"ש. זו הייתה החלטה שולית. אם אני לא הייתי נשאר מישהו אחר היה עושה את זה. אם בעתיד חובש או מגיש עזרה ראשונה יפעלו טוב יותר במצב דומה בגלל הסיפור הזה, אז זה הפרס שלי. המטרה שלי היא שכולם ילמדו את החשיבות של מה שאנחנו עושים, והצל"ש שלי הוא צל"ש שמגיע לכל הפלוגה".
דבר המפקד: "מדובר בקרב הראשון בגזרה שאליו הוקפצנו, והוא היה למעשה הקרב הראשון בו גדוד מחטיבת כפיר חצה גדר", שחזר מג"ד חרוב במהלך המבצע, סא"ל אילן דיקשטיין. "נכנסנו, תקפנו את היעדים, ובעת המקרה פלוגתו של רס"ן רועי רוזנר ז"ל תקפה את היעדים האחרונים. נפתחה עליהם אש קליעים ונ"ט, והפלוגה הגיבה בהסתערות שהרגה לבסוף את כל המחבלים. במהלך האירוע שובץ סמ"ר (מיל') מנחם ציק בחלקו האחורי של הכוח, אך עם הישמע דבר הפגיעה הוא פשוט רץ קדימה ונתן את הטיפול ללא שום פקודה, מה שנקרא 'רץ לרעם התותחים'.
"כל מה שעשה מנחם היה בזמן שכדורים שרקו לו מעל הראש, כשלמעשה הוא לא היה 'חייב' לרוץ קדימה. הוא לא קיבל פקודה אלא גילה אומץ ויוזמה. היו שם מספר אנשים נוספים שהראו גילויי גבורה במהלך הלחימה, וחשוב לציין שהגדוד והפלוגה המשיכו לבצע פעילויות נוספות ללא מ"פ, 24 שעות לאחר המקרה".

שרון רוזנר, אלמנתו של רס"ן רועי רוזנר ז"ל, מ"פ מסייעת בגדוד חרוב, שנהרג במבצע "עופרת יצוקה": "היו לי עם ציק הרבה שיחות על העניין הזה. ניסינו לפרק לגורמים את הסיבה לצל"ש ואני מבינה לגמרי את הגישה שלו כשהוא אומר שהוא לא עשה שום דבר שלא היה צריך לעשות. מצד שני כשאתה באמת נמצא בשטח וקורה מקרה כזה, ואתה באמת פועל ולא קופא, זה דבר שעליו ראוי לתת צל"ש. לצאת קדימה זה לא אינסטינקט בסיסי, אני במקום כזה הייתי קופאת, תאורטית הכל טוב ויפה אבל לא תמיד אנשים מתפקדים. ציק לא חשב, הוא עשה, ולא היה אכפת לו שהוא מסכן את חייו. הוא עשה את כל מה שביכולתו לעשות, אבל לצערנו לא היה יותר מדי מה לעשות בשביל רועי. אין שמחה בגלל צל"ש, במלחמה אין שום דבר משמח, אבל ככה זה".

סרן מוטי איפרח
יקבל צל"ש ממפקד אוגדה 36 על אופן טיפולו בפצועים, ביניהם פצוע אנוש, סגן אהרון קרוב.
תפקיד במבצע: פרמדיק בגדוד 74 של חטיבת השריון 188
"זה היה לילה והיינו בעיצומו של קרב התקדמות. פלוגת המסלול של גדוד 890 של הצנחנים הייתה תחת פיקוד הגדוד שלנו והם התחילו לעשות סריקות ב'שאטי'. קיבלנו הודעה בקשר שבקומה השנייה באחד הבתים הופעל מטען. אהרון היה ראשון בסדר התנועה, אז הוא ספג את עיקר ההדף. מיד יצאנו עם הטנק של הסמג"ד למקום, ובזמן שהכניסו את האלונקה לאכזרית שלנו דיברתי עם הרופא שהיה מוצמד לכוח החי"ר ונחשב לרופא מאוד ידוע ומקצועי שפועל עם יחידות מיוחדות. הוא סיפר לי שניסה להכניס צינור דרך הפה לקנה הנשימה וגם לעשות חתך בצוואר כדי לחבר מפוח שיוביל חמצן ישר לקנה הנשימה, ושתי השיטות לא הצליחו. כשאני התחלתי לטפל באהרון, כל מה שעבר לי בראש הוא שרופא מיומן לא הצליח לפתוח לו נתיב אוויר, ומי האמין שאני אצליח.
"קיבלנו פצוע בלי פנים, האף נתלש מהמקום, כל לחי שמאל הייתה קרועה, כל הפנים היו מין גוש של דם. מאז שאני ילד התנדבתי במד"א וראיתי מקרים קשים, אבל זה אחרת כשמדובר בחייל, ועוד עם סיפור כזה. קשה להישאר אדישים. כשיצאנו להתרעננות, מיד אחרי שהתקלחתי חיפשתי מחשב עם אינטרנט כדי לראות איך הוא נראה בעצם.
"חוץ מאהרון היה באכזרית עוד פצוע יותר קל, שהיה קצת בהלם. הוא שכב ממש צמוד אלי ולא הפסיק להגיד 'הוא התחתן לפני יומיים, אסור לו למות'. זה מין ג'וק שיושב בראש ואומר: 'אל תיקח את המצב כמובן מאליו, החיים לא הולכים להיות קלים יותר'. בגלל המצב של אהרון הבנו שהוא לא יצליח להחזיק מעמד עד שיעבור לדרג טיפולי אחר, ושחייבים לשלוט בנתיב האוויר שלו. בדרך לא דרך נמרחתי על הרצפה של האכזרית, תמרנתי בין שני הפצועים והצלחתי לפתוח לו נתיב אוויר בניסיון הראשון. פתאום מדדי החיים שלו השתפרו וחוויתי תחושה אמיתית של הקלה, ממש יצאה לי אנחת רווחה.
"התחלתי לדבר עם הפצוע השני ולראות שהכל בסדר. באיזשהו שלב אמרתי לו לשים יד על הראש ולחזור אחרי, והתפללנו יחד. הרגשתי שזה ירגיע אותו והתפקיד שלי הוא לדאוג לאחרים במצבים הקשים. לדעתי מי שהציל את אהרון זה אלוהים, לא אני. אני רק שמתי את הצינור הנכון בזמן הנכון".
דבר המפקד: "גם במבצע 'חורף חם' וגם ב'עופרת יצוקה' שימש מוטי פרמדיק וגילה תעוזה ומשימתיות שהובילו להחלטה כי הוא ראוי לצל"ש", אמר מפקד גדוד 74 בזמן המבצע, סא"ל ניר (בנדה). "בעזרת הטיפול שהעניק לפצועים, הוא ייצב את מצבם ואף הציל את חייו של אהרון קרוב. הוא נכנס לשטח בו קיים מלכוד ומתרחשת לחימה, ובמהלך כל האירוע תפקד תחת אש, ובמהומה גדולה שנוצרה תוך כדי הפיצוץ. הוא הוכיח נחישות, רמה מקצועית וקור רוח מרשימים באירוע זה ובאירועים נוספים".


רס"ל (מיל') זיו
יקבל צל"ש ממפקד בסיס תל–נוף של חיל האוויר על אופן טיפולו בסג"ם אהרון קרוב, שנפצע בקרב באזור מחנה הפליטים שאטי במהלך מבצע "עופרת יצוקה".
תפקיד במבצע: פרמדיק מוטס ביחידת החילוץ וההצלה של חיל האוויר 669
"הוזנקנו לצפון רצועת עזה לאחר שהתקבל דיווח על ארבעה פצועים, אחד מהם במצב אנוש. מפקד הכוח הרפואי, ד"ר איתי, החליט בהתייעצות איתי שאני אטפל בסג"ם אהרון קרוב,  שהיה פצוע אנוש, והוא בשלושת האחרים. הכנו את תא המסוק לקליטת הנפגעים והמתנו באוויר לרגע שנוכל לנחות על הקרקע, לאסוף את הפצועים ולחבור לכוחות. לאחר מספר דקות אישרו לנו לנחות. הכוחות העמיסו את הפצועים למסוק במהירות והמראנו חזרה לכיוון בית–החולים בילינסון.
"מצאתי את אהרון כשהוא עם פציעת ראש קשה וסכנה לנתיב אוויר בגלל ריסוק של הלסת התחתונה. בשלב הזה הבנתי שאני חייב לפתוח לו את נתיב האוויר. החלטתי לבצע חיתוך של כלי הנשימה באזור הצוואר והכנסה של צינור הנשמה ישירות דרך הקנה. יחד עם לוחם נוסף שסייע לי, ביצעתי את החתך והכנסתי את הצינור. אחרי בערך דקה הצינור כבר היה מחובר, התחלתי להנשים את אהרון ולפתע הבחנתי בשיפור כמעט מידי במצבו. הדופק השתפר, צבע העור כבר נראה טוב יותר ואז הבנתי שהגרוע מכל מאחורינו.
"כולם תפקדו באירוע הזה בצורה יוצאת דופן. הצוות הקרקעי הצליח לחלץ את אהרון ולדאוג שהוא יישאר בחיים עד לחבירה איתנו, הלוחמים והרופא ד"ר איתי עשו עבודה מדהימה, וכמובן גם הטייסים שהצליחו להביא אותנו לאן שהגענו, הרגשנו מאוד בטוחים איתם.
"מאז המבצע הייתי בקשר עם אבא של אהרון, וביום שישי האחרון אהרון בעצמו דיבר איתי. הוא התקשר לברך אותי על קבלת הצל"ש וקבענו שניפגש כולנו, כל מי שנטל חלק בטיפול בו".
דבר המפקד: "זיו היה בכוננות יחד עם הרופא והלוחמים שהוזנקו לאירוע", סיפר מפקד יחידת 669, סא"ל א'. "הם נחתו והעמיסו ארבעה פצועים על המסוק, אחד מהם אנוש. זיו הבין במהירות את המצב ובחר לבצע במסוק צפוף, עמוס וחשוך פעולה שאינה שגרתית לפרמדיקים. זו פעולה שרופאים אמורים לבצע, אבל זיו, שהוא פרמדיק מנוסה, אמר לרופא שהוא רוצה לבצע זאת והרופא אישר לו. היוזמה הייתה של זיו באופן מלא, והוא לקח את האחריות הכבדה על חיים של בן–אדם ועשה זאת בהצלחה גדולה. אפשר בהחלט לומר שחייו של אהרון קרוב לא היו ניצלים אלמלא עשה זיו את מה שעשה.
"זיו הוא מילואימניק ותיק ביחידה ומשרת בה 14 שנים. הוא מאלה שבאים עוד לפני שקוראים להם, ומבצע ימי מילואים רבים בשנה. זיו עשה כאן משהו גדול מבחינת לקיחת האחריות, היוזמה והרמה המקצועית שהפגין, ואני מאוד שמח בשבילו. גם ברמת היחידה יש כאן הכרה בחשיבות של המשימה, במורכבות ובקושי שלה".
 

סמ"ר (מיל') עופר צהרי וסמ"ר (מיל') זיו דניאלי
יקבלו צל"ש ממפקד האוגדה וצל"ש ממפקד החטיבה (בהתאמה) על פעילותם במהלך האירוע שבו נפצע מפקד הגדוד, סא"ל אבי בלוט.
תפקיד במבצע: לוחמים בפלחו"ד גדוד 101 של חטיבת הצנחנים
סמ"ר (מיל') צהרי: "בדיוק אחרי שהמג"ד נפצע, תפס הסמג"ד פיקוד והורה למחלקה שלי לעלות לבית מול הבית שממנו הגיעו היריות כדי לחפות. עברנו בלילה שלפני ליד הבניין הזה ולכן שיערנו שאחת המחלקות האחרות בפלוגה כבר טיהרה אותו, אבל כשנכנסנו לבית שמתי לב שהרצפה הייתה מלוכלכת ואין עליה עקבות. אמרתי למ"מ שאני חושב שהבית לא מטוהר. למרות הכול התמקמנו ליד החלונות באחד החדרים והתחלנו לתת חיפוי לכוח של המג"ד.
"אחרי כמה זמן ביקשתי מחבר שלי להחליף אותי והחלטתי לצאת לסרוק את הדירה. בזמן שהלכתי בבית, שמתי לב שהארונות מסודרים והבנתי שאף אחד לא עבר בחדרים כדי לעשות חיפוש. קרוב לכניסה היה חדרון קטן שנראה כאילו מישהו חסם, נעמדתי מולו והחלטתי להציץ עם הראש. כשעברתי את הסף שמעתי ירייה. עדיין יש לי תמונה בראש של השרוול של החולצה החומה שהוא לבש ושל אקדח.
"מההלם קפצתי אחורה לחדר וחבר שלי התחיל לתת אש שמנעה מהמחבל לצאת. הייתי עדיין בהלם אבל הבנתי שאני הבחור היחידי שיודע איפה באמת נמצא המחבל. משכתי את החבר אחורה, הוצאתי רימון, וזרקתי אותו לתוך החדר. לא זרקתי רימון מאז הטירונות, אבל ברגע שהאבק עלה מהרצפה והסמג"ד הגיע לדירה הבנתי שהתפקיד שלי הסתיים.
"התיישבתי על המדרגות בחוץ והתחלתי לעשן סיגריות בשרשרת. ניסיתי להבין איך המחבל לא פגע בי. התחלתי לבדוק את כל הגוף עד שהיד שלי הרגישה מעין בליטה מוזרה על הדיסקית. הוצאתי אותה וראיתי שיש חור במרכזה. הבנתי שהכדור שלו עבר דרך הדיסקית בזמן שהיא היטלטלה רחוק מהגוף שלי, סטה מהמסלול ופילח את האפוד. מה יש לעשות במצבים כאלו? אומרים 'הגומל'".
סמ"ר (מיל') דניאלי: "זה היה לילה רגיל. סרקנו שדרה של בתים כשבכל בית אנחנו אוספים מעט אמל"ח ובכל סמטה אנחנו נזהרים מהמטענים. הגענו לבית האחרון והמ"מ נכנס אליו עם חולייה. אחרי שהם טיהרו כמה חדרים נפתחה לעברם אש מאחור, ומכיוון שלמי שהיה בחוץ היה מותר להיכנס לבית רק אחרי הוראה מפורשת מהמ"מ, הייתי אמור להישאר בחוץ.
"אחרי כמה שניות החלטתי להיכנס בכל זאת, בדיעבד הבנתי שבאותו הזמן הקשר והנג"ביסט כבר היו פצועים והם ניסו לחלץ את עצמם אחורה. לאחר הכניסה נפתחה אש מעוד כיוון והמ"מ שלי נפצע. ביני ובין המ"מ הפריד מסדרון צר של שלושה מטרים ואני החלטתי לרוץ דרך האש כדי לוודא שהמ"מ, שניסה לצאת בעודו מחזיר אש, לא יישאר לבד ויהיה בסיכון חטיפה".

סגן (מיל') עומר דורי, לשעבר מ"מ חוד בפלחו"ד 101, שלעזרתו נחלץ סמ"ר (מיל') דניאלי: "נכנסנו לתוך בית עם חוליית חוד ואחרי זמן קצר חטפתי כדור לרגל. בינתיים נכנסו עוד לוחמים לבית ונפצעו עוד מספר חיילים. פתאום, משום מקום, הגיע זיו, ויחד עם עוד מ"מ וחייל התחילו לפנות אותי החוצה.
"אני חושב שהדבר הכי חשוב במקרה הזה הוא שזיו נכנס בלהט לעזור לנו וחתר למגע בלי לחשוב פעמיים. בן–אדם אחר יכול היה להיכנס, ובהעדר תקשורת איתנו לתפוס זיג ולהשיב אש עד שהיה מובן מה קורה בפנים. זוהי פעולה שאינה מובנת מאליה. מצד אחד אתה מצפה שכל לוחם יפעל ככה, אבל תחת אש קשה מאוד לדעת מה יקרה. אני מאושר חבל על הזמן שהוא קיבל את הצל"ש, מבחינתי אפילו מגיע לו צל"ש יותר גבוה".
דבר המפקד: "יש לי הערכה רבהללחימה של כל הגדוד, אבל היו כמה אירועים שבלטו מעל אחרים", הדגיש מג"ד 101 של חטיבת הצנחנים, סא"ל אבי בלוט, שנפצע בתקרית. "יש הבדל בין אירוע שבו החבר'ה מתפקדים כהלכה והורגים מחבלים, לבין אירוע שיש בו משהו חריג שלא כל אחד היה עושה.
"באירוע של עופר בלט בעיקר ערך היוזמה. בסופו של דבר מדובר בחייל שעל דעת עצמו סרק בית שהכוח סבר שכבר היה סרוק, דבר שלא קרה. הוא הגדיל ראש ואם לא היה עושה זאת, המחבל אולי היה מצליח לפגע בכוח שהיה שם. גם כאשר הוא נתקל במחבלים ממרחק של כמה סנטימטרים, ואפילו הצליח לראות את היד של אחד מהם, הוא שמר על קור רוח וחתירה למגע. הוא סיים במהירות אירוע שיכול היה מאוד להסתבך ולהסתכם בפגיעה בהרבה חיילים.
"במקרה של זיו, זה היה אירוע שבו החוליה נכנסה לבית ונתקלה באש תופת. נפצעו שם לוחמים רבים, בהם המ"מ. הוא היה הבא בתור ולמרות האש הוא רץ פנימה ולחלץ אותם, ממש עבר דרך האש והצליח לעזור לפצועים לחלץ אותם דרך המרפסת. הוא הוכיח מה זו רעות, מה זה אומץ לב. זה בכלל לא טריוויאלי להיכנס בארבע לפנות בוקר לתוך בית חשוך לגמרי, כשהאורות היחידים שרואים זה ירי ורימונים, ולרוץ פנימה כשהוא מבין שהחברים שלו בצרה.
"אני מאוד גאה בעופר וזיו באופן אישי, כמו גם בכל הלוחמים בגדוד. אני חושב שהענקת הצל"שים, יותר משזו הבעת הערכה לאותם אנשים, זו הצגת הנורמות שאנחנו כצבא מצפים מהאנשים שלנו. מבחינתנו זהו סוג של זרקור על הדרך שאמורה לשמש מופת ללוחמים בהתמודדויות דומות בעתיד".

סגן נדב מוסאי
יקבל צל"ש ממח"ט גבעתי על פעילותו בתל אל–הווא בה חיסל מחבל שסיכן את הכוח.
תפקיד במבצע: סגן מפקד הפלוגה המבצעית בגדוד שקד של חטיבת גבעתי
"נכנסנו באותו בוקר לכיוון תל אל–הווא, אחרי שכל הלילה הייתה תנועה לשם. אני הייתי עם אחת האכזריות שעוד לא נכנסו לבניין. בינתיים דוד המ"פ נכנס למבנה וסרק את קומת הלובי, אבל לא היה שם כלום. בשלב מסוים הקשבתי לקשר ושמעתי יריות, צעקות. הבנתי שיש אירוע.
"באותו הזמן האכזרית שלי פרסה זחל באמצע המתחם. כל החבר'ה שהיו איתי בכלי נשארו בפנים ואני החלטתי לצאת לעזור לדוד המ"פ. נכנסתי לבניין, יצאתי מהפתח של תא המפקד ורצתי, דילגתי על האכזרית לתוך המבנה. חיפשתי את דוד, לנסות לעזור לו ולקבל תמונת מצב, אבל הוא היה בקומה השנייה של הבניין. התחלתי להבין מהחפ"ק שלו מה קרה.
"האירוע התנהל כבר הרבה זמן, והחלטנו לחלץ בהדרגה את כל הכוח וכשהבניין יהיה ריק, שהטנקים יפגיזו עם יותר עוצמה ואש. המחלקה הראשונה שהייתה אמורה לעזוב הייתה זו של סגן יוסי אליאס. הוא נפצע, קיבל רסיסים ביד ופונה לקבלת טיפול. היה צריך שמישהו אחר ייכנס לתא המפקד ויחליף אותו בפיקוד על המחלקה, בפינוי הכוח. דוד החליט שאני עולה.
"חיכיתי עד שכל החיילים ייכנסו לאכזרית ונוכל להתחיל לזוז משם. בזמן הזה החלטתי להוריד את הקסדה כדי לנסות להסתכל בפריסקופ טוב יותר, וגם כי היה מאוד צפוף שם. הנשק היה ליד הרגליים שלי. בזמן שהאנשים עלו, שמעתי את אחד המ"מים צועק: 'הם בורחים, הם קופצים מהחלון!' לפי הטון שלו הבנתי שהכל קורה מהר. זה היה הכי הגיוני שאני אצא, הייתי הכי קרוב לשם. ידעתי גם בדיוק על איזה חלון הוא מדבר, זה חלון שהיה ממש קרוב לאכזרית שלי, וידעתי שאם אני מוציא את הראש ומסתכל אני רואה אותם בורחים ממש מולי.
"היו לי כמה מאיות שנייה להחליט איך אני יוצא. לא לקחתי איתי קסדה, צעקתי לחייל שיביא לי את הנשק ליד, והוא מיד הביא לי אותו. פתח המפקד ממש צר, נאבקתי בו והשתהיתי כמה שניות עד שהצלחתי לצאת. בזמן הזה המחבל הראשון כבר הספיק לברוח. כשהצלחתי לצאת עם פלג הגוף העליון ראיתי את המחבל השני קופץ בוער מהחלון, רץ לדיונות ומתגלגל כדי לכבות את עצמו. כשהוא נחת על הדיונות האכזריות הסתירו לי אותו, אז נעמדתי על הגג של האכזרית כדי למצוא אותו שוב. יריתי ביד אחת חמישה כדורים מהירים, וזיהיתי שפגעתי בו ושהוא הפסיק לזוז.
"אני זוכר שהסתתי את הראש שמאלה לעבר החבר'ה האחרים, וראיתי שכולם מסמנים לי עם הידיים בהיסטריה וצועקים: 'כנס פנימה, כנס פנימה, אתה תיפגע'. רק אז קלטתי שאני עומד על אכזרית, בלי קסדה, במקום הכי חשוף בעולם, שעד לפני שנייה ירו בו רימונים וכדורים. לא יצא לי לחשוב על זה עד אותו רגע, הדבר היחיד שעבר לי בראש באותן שניות היה לצאת ופשוט להרוג את שני המחבלים.
"אני זוכר שבאותו לילה, כשחזרנו למגנן, הייתה לנו ישיבה עם המג"ד והוא הזכיר את מה שעשיתי. הוא אמר שמצד אחד לא חשבתי הרבה וזה יכול היה להיגמר רע, אבל מצד שני נתן ח"ח על האומץ".
מפקד הפלוגה המבצעית, סרן דוד סלובוצקי, סיפר בריאיון לעיתון "במחנה" אחרי המבצע, על הקרב בתל אל–הווא: "זה היה קרב ארוך וקשה מנטלית ופיזית, הייתי בטוח שנצא משם עם כמה חיילים הרוגים. ההרגשה הייתה שאנחנו נמצאים בסרט אקשן".
דבר המפקד: "אני חושב שנדב פעל בצורה מעוררת הערכה", אמר מפקד גדוד שקד של גבעתי, סא"ל דדו בר–כליפא. "בסופו של דבר, כשהמ"פ והמג"ד נלחמים בתוך בית רב–קומות, זה לא מעט לדעת שיש בחוץ מישהו שאתה יכול לסמוך עליו. מישהו שיתפקד ברגע האמת, וכשמחבל יקפוץ מהחלון אותו סמ"פ יחסל אותו. נדב הוא מפקד שהוכיח את עצמו בקרב חייליו ומפקדיו, שהעריכו אותו גם לפני האירוע. אני הייתי מטר מנדב כשזה קרה, וידעתי שכשאני מסובב את הגב, יש מאחוריי מישהו שגם אם הוא צריך לקפוץ מהכלי כדי להגן על הכוח - הוא יעשה את זה. ככה גם אני הייתי נוהג, ככה מצופה מאיתנו - לבטא את החתירה למגע לא רק בדיבורים.
"זהו האירוע המרכזי ביותר של כל חטיבת גבעתי ב'עופרת יצוקה'. נלחמנו בלי להניד עפעף, בלי ללכת אחורה - עד שהמחבל נהרג. זאת תעודת כבוד לגדוד שקד, שזכה כבר לשני צל"שים במבצע 'חורף חם'. לא יהיה מפגש אחד עם מחבלים שבו ניתן להם לצאת כשידם על העליונה".
הביאו לדפוס: דנאל אל–פלג, נועה הורוויץ, נעמי נידם, יהלי סער, נטע סרוסי וניר קוסטי

 


"אין ברגעים האלה פחד למות"
אלוף פיקוד הצפון, האלוף גדי אייזנקוט, העניק בשבוע שעבר צל"ש לסמל משה פלסר, לוחם יחידת אגוז, על אירוע בו סייע בעצירת מחבל, בפיגוע הטרקטור בירושלים בחודש יולי 2008.
סמל פלסר התגייס מספר חודשים לפני הפיגוע והיה בשלבים הראשונים של המסלול ביחידתו. בזמן שטייל ברחוב יפו בירושלים, הבחין סמל פלסר בטרקטור שמנסה לדרוס אזרחים. הוא טיפס על הטרקטור, לקח את נשקו של אחד המאבטחים שהיה במקום, ירה במחבל והרג אותו.
בנימוקים להענקת הצל"ש נכתב כי סמל פלסר גילה תושייה תוך סיכון אישי, וחתירה למגע, אומץ לב וקור רוח ובכך סיכל ניסיון פיגוע טרור. במהלך טקס הענקת הצל"ש אמר אלוף פיקוד הצפון, "המיוחד במעשיו של סמל פלסר הוא שמדובר בחייל בתחילת דרכו הצבאית, אשר במהלך חופשה נקלע לאירוע, הפגין תושייה, יוזמה וקור רוח, חתר למגע ובכך הציל חיי אדם. סמל פלסר היווה במעשיו דוגמה כיצד מצופה מחיילי צה"ל לנהוג".
סמל פלסר סיפר השבוע ל"במחנה" כי הוא חש גאווה גדולה להשתייך לחבורה של מקבלי הצל"שים. "זה משהו מחייב. זאת שמחה מצד אחד, אבל הרבה עצב על שלושה הרוגים שהיו בפיגוע ההוא.
יוצא לך לשחזר את אותם רגעים?
"כן. בעיקר את הרגעים שההרוגה האחרונה נדרסה, ואני כבר הייתי שם. זה קרה בזמן שאני כבר יריתי בו, אבל אף אחד לא סגור מתי הוא בדיוק מת. יש הרבה כתבות על אנשים שהרגו ולא שלמים עם זה. לי אין ספק שהבן-אדם הזה היה צריך למות, וכמה שיותר מהר, כי הוא עשה רע לעולם וזו זכות גדולה להיות במקום הזה ולעשות את זה".
זה הרגע הכי גדול בחיים שלך?
"לא הרגע עצמו שיריתי בו, אלא הרגע הזה שאתה לא מפחד ומחליט להיכנס.  הקדוש ברוך הוא נותן לי כוחות למשימה הלא הגיונית הזאת. בשנייה שהחלטתי שאני הולך לעשות את זה, הקדוש ברוך הוא היה איתי ונתן לי את הכוח להיות ממוקד ואת המחשבה לקחת את האקדח ולעשות את כל הדברים האלו".
בדיעבד, היית נוהג באותה דרך?
"בלי שום ספק בכלל. אין ברגעים האלו פחד למות. ברור לך שקודם תשלים את הדבר שאתה עושה. ברור שאתה תפגע במחבל. הייתה אופציה שאמות, אבל זה פשוט רגע שאתה מתקדם ולא משתעבד לפחד הזה".
איך אתה מסביר את האינסטינקט הזה?
"כל מי שהצל"ש מגיע לו אלו מי שגדלתי איתם. אני תוצאה של המון דברים שחינכו אותי, וכל אחד נתן בי את הפן הזה ואת הדבר הזה שהוביל אותי לפעול כך. זה התחיל מבית של הורים שמחליטים לגדל 12 ילדים, למרות שזה לא דבר פשוט ולחנך לנתינה. הושפעתי גם מהאירוע שבו הרג גיסי, דוד שפירא, את המחבל בישיבת "מרכז הרב" בירושלים".



attachment ׳₪׳ ׳™ ׳”׳’׳‘׳•׳¨׳” 11092009-SV5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה