הרגל שלי התנפחה והפכה להיות ענקית, כמו של ביגפוט

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 11.9.08
שלמה ארבלי 2009

שלמה ארבלי 2009


אל"ם (מיל') שלמה ארבלי (רב"ט, סגן ורס"ן בעת קבלת הצל"שים השונים) קיבל במהלך שירותו שלושה צל"שים: על קרב שריון, על זכייה בצעדה שנמשכה ארבעה ימים ועל חילוץ נועז מלב שטח ירדן.



אל"ם (מיל') שלמה ארבלי הוא אחד מאותם לוחמים עטורי תהילה שנקלעו לבעיה לא שגרתית: מרוב צל"שים - כמעט שנגמר לו המקום מעל הכיס השמאלי של חולצת המדים. שלושה צל"שי אלוף מעטרים לארבלי את החזה, וגם בעשור השמיני לחייו הוא ממשיך לתרום לצה"ל. מדי שבוע הוא מתייצב ביחידות השדה כדי להרצות בפני חיילי ההווה על סיפורי הגבורה שלו. "אני אוהב את צה"ל אהבה עזה, והצל"שים מהווים עדות לכך", הוא אומר.

 

1956: קרב שריון הירואי

צל"ש הביכורים של ארבלי הוא היחיד שניתן לו בעקבות מלחמה. אלוף פיקוד הדרום והרמטכ"ל לימים, חיים לסקוב, העניק לו אותו על תפקודו בפעולת כיבוש סכר הרואיפה בעת מבצע "קדש".

ארבלי, אז רב"ט צעיר, שימש במלחמה ההיא מפקד טנק בגדוד 82 של חטיבה 7. כשהוא נזכר באותה תקופה, הדמות הראשונה שעולה לנגד עיניו היא של משה בר–כוכבא (בריל), מי ששימש מפקד פלוגתו והפך בהמשך לאלוף. "הוא לא נתן לנו מנוחה", מספר ארבלי. "בשמונת החודשים שלפני היציאה למבצע 'קדש', ישנו באוהלי סיירים בשטח אש 302 סמוך לבאר שבע, ובכל פעם שהיה נכנס לבריל רעיון חדש לראש - אפילו אם זה היה באמצע הלילה - הוא ישר העיר את כל הפלוגה והתחיל לאמן אותנו בלי סוף. אני חושב שהיום היו נכנסים על כזה דבר לבית–סוהר, אבל אנחנו הלכנו אחריו באש ובמים, כי כל–כך אהבנו אותו, כל–כך הערכנו אותו וכל–כך פחדנו ממנו.

"בדיוק באותה תקופה, הפלוגה שלנו החליפה תותחים לתותח ארוך של 75 מ"מ, ועם הקליבר הזה הלכנו מעודדים למבצע 'קדש'. יצאנו לדרך משטח 302 דרומה, ונסענו על שרשראות לכיוון קציעות. באחד המפגשים, תוך כדי תנועה, עצר אותי המ"מ שלי, תומס פלש, ואמר לי 'אנחנו מתחלפים בטנקים'. שאלתי אותו למה, והוא הסביר שאין לו קֶשֶר בטנק. התחלפנו, ומהשלב הזה הוא נסע עם אנשי הצוות שלי, ואני נסעתי בטנק שלו עם הצוות שלו.

"במקום קשר, קשרתי חבל לכתפיים של הנהג, וכמו עם סוס ומושכות, הוריתי לו במשיכות לאן לנסוע. האמת היא שתוך כדי נסיעה תיקנו לי את הקשר, אבל לא גיליתי על זה לאף אחד, כדי שלא ייקחו לי את צוות המ"מ, שהיה טוב משלי. ככה נסענו עד אבו–עגילה.

"כשהגענו לשם, לא ידענו כלום. היינו צעירים, חמים ומחכים למלחמה. לפתע, עם אור ראשון, נחשפו לעינינו גופות ההרוגים מהקרבות הקודמים. המשכנו להתקדם, ופתאום נגלה אוהל ענק, מחנה שלם. בלי לשאול שאלות, כולם התחילו מיד להפגיז את האוהל - 'טאח, טאח, טאח', יורים ויורים ויורים.

"בהתחלה בכלל לא ידענו מה קורה שם. כולנו רצינו להילחם ופשוט ירינו על אותו אוהל מסכן עד שהמ"פ לקח את מכשיר הקשר, השתלט על הפלוגה וארגן את האש. עד מהרה, נשארתי לבד באגף השמאלי, והמצרים ברחו לכל עבר. שאלתי את עצמי מה לעשות. אמרתי: 'צוות, הפסק ירי, פתח מדפים, תסתכלו מה קורה, תפחדו כמוני ותיכנסו בחזרה'. המצרים ברחו, נכנסנו למחנה וכבשנו את אבו–עגילה.

"הצטיידנו, ולקראת ערב בריל יצא לקפ"ק אצל המג"ד ברן (אברהם אדן, לימים אלוף - ט"ז). כשחזר, הוא הורה עם היד להניע מנועים. תוך כדי תנועה, בריל הודיע לנו בשניים–שלושה משפטים שאנחנו יוצאים להתקפה על סכר הרואיפה. לא היה לנו מושג מה זה המקום הזה, אבל ידענו שאנחנו הולכים להפגיז. נסענו על הכביש, עם פלוגת החרמ"ש באגף, ותוך כדי התנועה ליעד סטינו מהדרך, שלא כמתוכנן. ירדנו מהכביש, נכנסנו לדיונות - ואז חטפתי את הפגז הראשון. הפגז פגע בשרשרת, קרע אותה ונשארתי תקוע. ואז - בדיוק כמו באימונים האין–סופיים של בריל - נתתי תרגולת של 'צוות, היכון לפעולה רגלית 30 מטר שמאלה', אבל רק הטען–קשר שמע את הפקודה.

ירדתי למטה, נצמדתי לטנק ותפסתי את הטען–קשר, שהיה קצת בהלם, כי פגז עבר לו ממש ליד הראש. ירו מסביבנו כמו משוגעים. כשטנק המ"מ עבר לידי, שאלתי אותו מה לעשות, והוא אמר לי 'תברח', אבל לא היה לאן. חזרתי לטנק, נתתי שוב את הפקודה לפעולה רגלית, והפעם כולם שמעו. יצאנו עם מקלע ה–0.3 מ"מ, וייצבנו אותו על חצובה. הפכנו לחוליה רגלית: ירינו לכיוון היעד עם המקלעים כדי לעזור לכוחות ולחפות עליהם. במקביל, חזרתי שוב לטנק והפכתי לטען–קשר ומפקד: גם טענתי את הפגזים וגם פקדתי על התותחן לירות. יריתי באופן הזה 48 פגזים על היעד, בזמן שהטנק פגוע ומשותק בלי שרשרת.

"בינתיים, טנק המ"מ עם הצוות המקורי שלי התקדם, וחטף פגז במקלע ה–0.5 מ"מ. תומס, שהיה עם חצי גוף בחוץ, נפגע. הצוות המקורי שלי הגיע אליי, והתותחן ניגש רועד ומגמגם. נתתי לו סטירת לחי כדי להוציא אותו מההלם, והוא גילה לי שהמ"מ נהרג.

"השתלטתי על המצב. לקחתי את הטנק של המ"מ, ושמתי אותו מול זה שלי כדי שישמש מגן מפני פגזים. בנוסף, שלחתי חלק מהצוות המקורי שלי לתגבר חוליה רגלית, וחלק אחר לתקן את שרשרת הטנק שלי. תוך 20 דקות בערך מיקמנו את השרשרת, ובקשר כבר שמענו את בריל מבשר 'היעד בידי'. למעשה, בקרב הזה הפכנו לפלוגה ששינתה לנצח את היסטוריית השריון הישראלי: עד אז דיברו רק על צנחנים ועל גולני, והשריון נתפס ככלי מסייע, מסכן ועלוב. אחרי הקרב ההירואי הזה, התמונה התהפכה לחלוטין, ופתאום גילו כולם את העוצמה של השריון".

 

1958: צעידה ללא הפסקה

הצל"ש השני של ארבלי הוענק לו בשנת 1958 על–ידי מפקד גיסות השריון והרמטכ"ל לימים, חיים בר–לב, בנסיבות שונות לגמרי מאלו של הראשון. הוא לא קיבל אותו בעקבות מלחמה, אלא בשל מוטיבציה, כוח סבל ונחישות שגילה בעת צעדה צבאית. ארבלי, אז קצין בדרגת סגן, הצעיד את יחידתו כ–160 קילומטר עם נקע ברגלו, למקום הראשון בצעדת "ארבעת הימים". "זו הייתה צעדה שנתית שכל צה"ל השתתף בה", הוא מספר. "בכל יום הלכו 40 קילומטר ומדי שנה המסלול השתנה לאזורים שונים בארץ. בעיניי, זה היה הדבר היפה ביותר במדינה.

"יום בהיר אחד בשנת 1958, כשהייתי מ"מ בגדוד השריון 9, ניגש אליי המג"ד, ישראל גרנית, ושאל אותי: 'מה דעתך להקים קבוצה לצעדה?' שאלתי אותו את מי לגייס לקבוצה - והוא ענה לי 'תסתדר'. אז הסתובבתי בגדוד ופשוט בחרתי - טנקיסטים, טבחים ואפסנאים, והתחלנו להתאמן ביחד. באיזשהו שלב, עיקמתי את הרגל באימונים ונקעתי אותה, אבל לא אמרתי שום דבר לאף אחד. לאט–לאט הרגל שלי התנפחה והפכה להיות ענקית כמו של איזה 'ביגפוט', אבל המשכתי באימונים כאילו כלום לא קרה.

"כשהגיע היום, התחלנו לצעוד לכיוון ירושלים. כל הצעדה הלכתי פצוע לגמרי. למעשה, בכל הצעדה הלכתי עם נעל אחת במידה 42 ונעל שנייה במידה 44, שלתוכה דחפתי קרטון כדי שיחזיק לי את הרגל הכואבת. הכאב היה איום ונורא בקילומטרים הראשונים, לכן העדפתי שלא לנוח בכלל. אם הייתי נח, היה לוקח שניים–שלושה קילומטרים נוספים כדי להתרגל בחזרה להליכה ולהתגבר על הכאב.

"אני הייתי מפקד הקבוצה והכתבתי את הקצב. צעדנו כמו בתס"ח, בקצב אחיד, עם שירה ומורל, ולא נתתי לחבר'ה להביט הצדה, אפילו לא כדי לראות את הנוף. בתום ארבעה ימים מתישים, סיימתי עם הקבוצה שלי במקום הראשון.

"בסיום הצעדה, שלחו את הטובים מהארץ לצעדה בהולנד. גם שם הלכתי עם אותה רגל במשך ארבעה ימים נוספים. ב–20 הקילומטרים האחרונים הורדתי את הנעליים ושמתי את הרגליים על גלגל של קומנדקר כדי לנוח קצת. במקרה, שני רופאים הולנדים הבחינו ברגל שלי ונבהלו. הם לקחו אותי בדחיפות למרפאה. החבר'ה מהקבוצה שלי התחילו לחפש אותי ולצעוק: 'איפה ארבלי, לאן הוא נעלם?'

"הם מצאו אותי במרפאה, אבל הרופאים ההולנדים לא נתנו לי להמשיך לצעוד. הבטחתי להם שאני לא מתכוון ללכת, ונעלתי את הנעליים בחזרה. כמובן שאיך שיצאתי המשכתי לצעוד, וביחד עם הקבוצה סיימתי את הצעדה בכבוד. ההולנדים כל–כך התרשמו מאיתנו, שהם ממש ראו בנו את מלאכי השלום הצועדים ברחובותיהם".

 

1966: חילוץ כמעט מושלם

הצל"ש השלישי בטרילוגיית הגבורה, הוענק לארבלי מידיו של מפקד גיסות השריון, האלוף ישראל טל, בעקבות אירוע שהתרחש במאי 1966. ארבלי, שהיה אז כבר בדרגת רס"ן, חילץ כוח הנדסה שספג מטחי אש ממוצב ירדני עוין.

"הייתי באותה תקופה קצין האג"ם של חטיבה 200, ובאחת השבתות בהן שימשתי מפקד תורן, קיבלתי טלפון בהול מטליק, שהיה אז מפקד הגיס. הוא אמר לי: 'ארבלי, בח'ירבת–מרסין, ליד אמציה, יש פצועים והרוגים. קח מהר זחל"ם וחיילים ותבצע חילוץ'. בלי לחשוב פעמיים, עניתי לו מיד: 'מרים דגל, המפקד ומבצע. סוף'.

"ארגנתי כמה אנשים שמצאתי בחוץ - את מי כבר אפשר למצוא ביום שבת בצהריים בחטיבת מילואים? לקחתי זחל"ם מהחירום, שמתי על עצמי עוזי עם כמה מחסניות, והתחלתי לנסוע מפלוגות לכיוון אמציה. בדרך עברנו דרך שטחים שנדלקו ובין שריפות גדולות, והגענו לנקודה בשעת חושך.

"הזחל"ם עמד בלב שטח ירדני בשקט מוחלט. אני והחיילים נכנסנו לעומק השטח כדי לחפש את הפצועים וההרוגים ולחלץ אותם משם. תוך כדי ההליכה פנימה, נתפסה בזחל"ם הצפצפה, והתחילה לצפור כמו משוגעת. היינו בלב ירדן ואסור היה שיידעו על קיומנו, ופתאום זה קורה. מה עושים באותו רגע? ישר עזבתי הכל ורצתי לזחל"ם לחפש איך מנתקים את הרעש האיום הזה. קרעתי איזה חוט - אני לא יודע איזה - והצפצפה השתתקה. למזלי, הזחל"ם התניע אחרי זה.

"ביצענו את החילוץ, והיו שם שני הרוגים ושלושה פצועים. את ההרוגים שמתי על הזחל"ם, ועליהם העמסתי את הפצועים - ונסענו חזרה. בעיניי, מלבד אירוע הצפצפה, המהלך היה מושלם: נכנסנו, חילצנו ויצאנו. ממש כמו בספר".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה