הקשר מ"פ שאל אותי: 'מה? אתה חי?' עניתי לו: 'אני חי כמו מלך'

סא"ל (מיל') דן זיו הוא ללא ספק מהלוחמים הנועזים שקמו בחטיבת הצנחנים. כשבוחנים את קורותיו של הקצין בעל עיטור הגבורה, הנמנה עם הקבוצה היוקרתית המונה 40 לוחמים בלבד האוחזים בעיטור הגבורה, מגלים כי הוא העז היכן שאחרים מעדו בצעדיהם. לאורך הקריירה הצבאית רוויית הקרבות שלו, היה במקום ובזמן בו נכתבו פרקי ההיסטוריה: במבצע "קדש" היה מ"מ צעיר בגדוד 890, והשתתף בצניחה המבצעית במתלה; במלחמת ששת הימים, לחם כסמג"ד 71 מול הירדנים בקרבות שחרור ירושלים, ובמלחמת יום הכיפורים שימש מג"ד צנחנים במילואים ופיקד על הגדוד הראשון שחצה את תעלת סואץ במבצע "אבירי לב". היום, במלאות 53 שנה למבצע "קדש" ו–55 שנה מאז גיוסו לגדוד 890, ניתן לומר שהוא שייך לאותה קבוצה מובילה של לוחמים שמדינת ישראל חבה להם את קיומה.

"צה"ל של תחילת שנות ה–50 היה צבא שהתקשה לנצח את האויב", מבהיר זיו. "יחידות קיבלו משימות ולא ביצעו אותן, ותקריות גבול בדרך כלל לא הסתיימו בניצחון ברור. 'תירוצים', 'הסברים' ו'סיפורים' האפילו על המציאות הקשה בשטח. המחבלים חגגו והמצב הזה לא יכול היה להימשך לאורך זמן. בן–גוריון החליט להפסיק את הברדק ומינה לרמטכ"ל את משה דיין ז"ל. דיין הבין שצריך לשדרג את נורמות הלחימה, לקח סטודנט מהאוניברסיטה העברית בשם אריק שרון והורה לו להקים יחידת עילית שתיצור ותיישם בפועל את נורמות הלחימה הדרושות. ב–1953 הוקמה יחידה 101, שנבנתה על העיקרון שלא חוזרים בלי לבצע את המשימה, כל משימה.

"ב–1 בינואר 1954 אוחדה יחידה 101 עם גדוד 890 תחת פיקודו של אריק שרון, ותוך ביצוע פעולות התגמול ופעילויות בעורף האויב, שדרגה ויישמה בפועל את נורמות הלחימה של צה"ל, התקפות גם כיום", מסביר זיו. "בגדוד 890 של הצנחנים, אליו התגייסתי ב–1954, הייתה סלקציה רצינית מאוד: מי שלא עמד במבחני נורמות הלחימה הנדרשות, נזרק מידית מהגדוד. התוצאה: הגדוד הפך לנבחרת הקרבית של צה"ל וביצע בהצלחה את המשימות שהוטלו עליו. בין נורמות וערכי הלחימה ששודרגו ויושמו בגדוד 890 מוצאים דבקות בביצוע המשימה, מחויבות ואחריות אישית לביצועה בנחישות ובהתקפיות; אומץ לב, רוח לחימה, תעוזה ונכונות להקרבה אישית; מנהיגות מפקדים שמובילים בראש הכוח ומצויים באזור הקרב; פתרונות ממוקדים לתנאי הקרב הכוללים: פשטות, הפתעה, גמישות, יוזמה ויצירתיות, לצד מיומנות מקצועית וטקטית של הלוחם; גיבוש הצוות ולכידותו, קרי: לא משאירים נפגעים בשטח ודיווחי אמת".

בהתאם לכל אלה, במבצע "קדש", ב–1 בנובמבר 1956 התנדב זיו, אז סג"ם, לצאת לחילוץ פצועים. הוא נסע בזחל"ם ותחת אש מקלעים, בזוקות וררנ"טים, שנורתה עליו מטווח 50 מטר, ביצע את משימתו בשלמות לאור היום. לאחר מכן המשיך להוביל את יחידתו במשימות חילוץ פצועים עד תום הקרבות. על כך הוענק לו עיטור הגבורה.




הצנחנים מחופרים ליד מצרי המיתלה, צילום: אברהם ורד

וידוא הריגה כפול

מבצע "קדש" יצא לדרך ב–29 באוקטובר 1956. חטיבת הצנחנים פתחה את המבצע כאשר גדוד 890 צנח והשתלט על המעבר המזרחי של רכס הרי המתלה (צומת פארקר), ויתרת החטיבה חברה אליו לאחר כ–30 שעות, בבוקר ה–30 באוקטובר, בסיום הקרבות בכונתילה, נחל ותמד. "בצהרי ה–30 באוקטובר יצא צוות קרב מחטיבת הצנחנים למשימת השתלטות על המעבר המערבי של רכס הרי המתלה, שהיה במרחק של כ–25 קילומטר מהמעבר המזרחי", מספר זיו. "הצוות כלל שתי פלוגות מגדוד 50 בפיקוד המג"ד מוטה גור, פלוגה של הסיירת, פלוגת קורס מ"כים נח"ל בפיקוד המג"ד אהרון דוידי, שלושה טנקי איי–אם–איקס בפיקוד צביקה דהב, סוללת מרגמות 120 מ"מ ונספחים נוספים.

"לא המטכ"ל, לא אמ"ן ולא לוחמי הצנחנים ידעו שכחמישה קילומטרים מערבית לצומת פארקר היה מתחם מצרי שנחפר משני צדי הכביש שעבר דרך מיצר המתלה, ובו התמקם כוח מצרי בסד"כ של שני גדודים. תפקיד המצרים היה פשוט: מניעת מעבר צה"ל לכיוון תעלת סואץ. צוות הקרב של הצנחנים נע למשימתו על כביש המתלה, ונכנס למתחם המצרי בשעה 12:30 בצהריים. לא עברה רבע שעה, ובמקום התפתח קרב בין הכוח הישראלי למצרי. כתוצאה מכך נוצר המצב הבא: גדוד 50 והטנקים שלו עברו את המתחם המצרי וניתקו אותו מכוח–האם המצרי מכיוון מערב. תגבורת מצרית פוטנציאלית לא יכולה הייתה לזרום לנקודה, אך מצד שני, גדוד 50 והטנקים שלו נותקו מחטיבת הצנחנים.

"דוידי עצר לפני המתחם המצרי ובחן את ההתפתחויות. אריק שרון המח"ט, שהיה באזור מצבת פארקר, הטיל על דוידי את ניהול הקרב, ולבקשתו של דוידי, הגיע רפול, מג"ד 890, עם תגבורת של פלוגה א', בפיקוד עובד לדז'ינסקי ז"ל, כדי לסייע לכוחות הלוחמים. דוידי החל לנהל את קרב ההיתקלות כאשר אינו מכיר את השטח, ללא מפות וללא ידיעת מיקום האויב, עמדות האויב וגודלו. הוא ידע רק שהכוח של מוטה גור מנותק ושחייבים להתחבר אליו תוך השמדת הכוח המצרי. מצב שכזה הוא קשה ביותר עבור המפקד ודורש יכולות פיקוד ולחימה מהגבוהות ביותר. ואכן, בחטיבת הצנחנים נוצרו ויושמו היכולות האלה בשנות פעולות התגמול.

"ראשית, הוא שלח את הסיירת, בפיקוד מיכה קפוסטה, דרך הגבעות ממזרח למתחם המצרי כדי להתחבר לכוח של מוטה גור. במקביל, ביקש דוידי מתנדב שייסע על ציר הכביש שבמתחם המצרי, כדי שהם יפעילו לכיוונו אש וכך יתגלו עמדותיהם, מיקומם וגודל הכוח המצרי, מה שיאפשר לתכנן את המשך המשימה. יהודה קן–דרור, נהגו של דוידי שגם לו הוענק עיטור הגבורה, התנדב, עלה על הג'יפ ונסע. מיד נפתחה לעברו אש מצרית כבדה שנפסקה תוך דקות. הבנו שיהודה לא יוכל עוד לבצע את המשימה.

"אני ישבתי במרחק עשרה מטרים משם עם המחלקה שלי. דוידי הסתכל עליי ואמר לי: 'עכשיו אתה, תקשיב טוב מה אתה עושה: קח זחל"ם, קח חמישה חבר'ה מהמחלקה שלך. המשימה שלך היא לנסוע לאורך הכביש, לאתר את העמדות של המצרים ולהגיע לכוח של מוטה. ברגע שאתה מגיע למוטה, עליך לאסוף ממנו את הפצועים ולחזור בחזרה כדי לדווח לי'. מבחינתי, זה לא היה רק וידוא הריגה, אלא וידוא הריגה כפול. השעה הייתה 14:00 בצהריים ובחוץ היה אור מלא. אני זוכר שכדרכי בקודש, הרמתי את העיניים למעלה ואמרתי: 'כבוד השם, אנחנו נהיה שם. בבקשה תסתכל עלינו בעין הטובה שלך'".

מה אתה מציע?

וכך, בלי להסס, התייצב זיו לביצוע המשימה שהוטלה עליו. "יצאנו לדרך בזחל"ם", הוא משחזר. "שני הגדודים המצריים שישבו מצדי הכביש פתחו עלינו באש כבדה. הצלחנו להגיע לכוח של מוטה, בעוד שהמצרים לא מפסיקים לירות עלינו. זיהיתי בשטח אמבולנס גדול במרחק של כ–30 מטר מהכביש, וביחד עם הלוחמים שלי רצתי אליו תחת שריקות הכדורים. הוצאנו משם חמישה פצועים. כל אחד מאיתנו תפס פצוע על הגב ופרסנו אותם בזחל"ם. הכנו אותם לפינוי.

"הרמתי קשר למ"פ שלי, עובד לדז'ינסקי, ושאלתי אותו אם אפשר לחזור. בתגובה הוא שאל אותי בפליאה: 'מה? אתה חי?' עניתי לו: 'אני חי כמו מלך, מה זה חי'. אז הוא אמר לי 'קדימה'. נסענו כל הדרך חזרה תחת אש כבדה של המצרים. זה אמנם נשמע מטורף לעבור את זה פעמיים, אבל זו הייתה המשימה - ומשימה מבצעים. אנחנו נוסעים, הם יורים, ואני ממשיך לאתר את העמדות של המצרים. אף אחד לא יכול למצוא הסבר לשאלה איך יצאנו משם בחיים. הכדורים שרקו ופגזי בזוקה עפו לידנו ופספסו אותנו במטרים ספורים. אין ספק שכבוד השם שמר עלינו.

"הגענו בחזרה לכוחותינו. 30 מטר מימין לזחל"ם שלנו הייתה משאית שלנו שהייתה מלאה בפצצות 120 מ"מ. ירדתי מהזחל"ם ורצתי לדלת הנהג. איך שאמרתי לו: 'קח את הפצועים לתאג"ד', ירד מטוס מצרי ופוצץ את המשאית עם התחמושת. נשמע פיצוץ אדיר שכיסה את כולנו בעשן סמיך. המזל שלי היה שעמדתי מהצד של הנהג, משמאל לזחל"ם, והזחל"ם הפך למגן שלי והציל אותי.

"בלי להתעכב הגעתי לדוידי ולרפול, ודיווחתי על הממצאים. דוידי שאל אותי: 'מה אתה מציע לעשות?' ואני השבתי: 'ניתן להגיע למוטה דרך הגבעות ממזרח. אין טעם לנסות לתקוף מהכביש שעובר ישירות דרך המתחם המצרי'. דוידי אמר לי: 'קח פלוגה ולך לבצע. קח בחשבון שגם הסיירת נמצאת על הרכס ומצפון לה נמצאת פלוגת מ"כים נח"ל'. שאלתי את דוידי: 'מה פלוגה? אפילו אין לי ניסיון בלהיות מ"מ'. הצעתי לו שאהיה מ"מ מוביל ושהמ"פ שלי, עובד לדז'ינסקי, יבוא אחריי עם הפלוגה. דוידי אישר, רצתי למ"פ, הצגתי לו את התוכנית ויצאנו לדרך. רצתי קדימה עם המחלקה שלי, ועובד רץ אחריי עם שתי המחלקות האחרות. איך שהגענו לאוכף במעלה הגבעות, נעשה לי שחור בעיניים: בצד מערב ראיתי את המחלקה של הסיירת ובמזרח זיהיתי את הפלוגה של המ"כים נח"ל, שחשבו שהסיירת היא כוח מצרי והתכוננו להסתער עליה. כמעט והיה פה טבח דמים של כוחותינו בכוחותינו, וממש ברגע האחרון נכנסנו בין שני הכוחות.

"בשלב הזה, דוידי הורה לעצור ולהתארגן למתקפת לילה. הכוחות חזרו לאחור, ואיך שירד החושך, הפלוגה שלנו קיבלה משימה לתקוף ולטהר את הגזרה המערבית של מיצר המתלה, בעוד פלוגות אחרות קיבלו הוראה לתקוף את יתר חלקי המתחם המצרי. נכנסנו לתוך העמדות של המצרים והשמדנו אותן. בסיום הקרב היו לנו 38 הרוגים ולאויב בין 300 ל־400 הרוגים.

"כחודשיים לאחר מכן, הגיע ארצה הגנרל האמריקאי ג'ורג' מרשל, שבין היתר חקר את הקרבות של האמריקאים במלחמת קוריאה. הוא סיפר שאמנם היו מקרים בהם הסינים הכינו לאמריקאים מארבים כמו שהמצרים עשו לנו במתלה, אבל לא היה מקרה אחד שבו האמריקאים נתקלו במצב כזה והצליחו להפוך את הקערה על פיה. וזה בעצם כבר אומר את הכל.

"קרב המתלה נמשך יותר משמונה שעות והיה קשה ביותר. היו בו מקרי גבורה רבים של יחידים, ואפשר לומר שבקרב הזה באו לידי ביטוי כל אותן נורמות לחימה ששודרגו ויושמו בצנחנים בשנים 1953–1956. בעיניי, חשוב מאוד ללמוד ולהפיק לקחים מקרב זה כי הלקחים האלה יסייעו רבות לביטחונה של מדינת ישראל גם היום".