נפטרה אסתר ארדיטי, "המלאך בלבן" של צה"ל

דוד ברון במחנה
נפטרה אסתר ארדיטי, "המלאך בלבן" של צה"ל


בעלת צל"ש הרמטכ"ל ואות המופת, הייתה אגדה בחייה * האשה הצנומה טיפלה בפצועים תחת אש וחילצה נווט וטייס ממטוס בוער * שלשום נפטרה בגיל 66. הערת תיקון של עורך האתר: בכתבה נכתב כי ארדיטי קבלה את עיטור המופת על התנדבותה בששת הימים וביום כיפור. כמובן שהעובדות שונות, ארדיטי קבלה את צל"ש הרמטכ"ל שהומר לעיטור המופת על פעולתה בשנת 1955 (ראה דף הצל"ש של ארדיטי).



הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין, ישב בלשכתו וחתם על מסמכים, כאשר נערה צנומה
במדי חיל האוויר נכנסה לחדר של מזכירתו. זו מיהרה לדווח לרמטכ"ל: "הצל"ש
הופיע". "אני מוכן", השיב והנערה הצנומה פנתה לעבר הלשכה כשהיא צועדת
בהיסוס, כמעט על קצות האצבעות. כשנכנסה לחדר היה דיין עסוק בהוספת חתימתו
למסמך האחרון שעל שולחנו, אבל הוא לא חש כלל בנוכחותה וקרא לעבר מזכירתו:
"נו, היכן היא?" "אני כאן, המפקד", אמרה הצעירה בלחש והזדקפה בכל 150
הסנטימטרים שלה. משה דיין הרים את ראשו וארשת תמיהה התפשטה על פניו: "מה,
זה הכל?" שאל. "כן, המפקד", השיבה והציגה את עצמה: טוראית אסתר ארדיטי.

זה קרה בבוקר של ה-2 בפברואר 1955, כפי שמספר מרדכי נאור בספרו "השבח
להם". כעבור שנים נזכרה אסתר ארדיטי, שהיתה החיילת הראשונה שקיבלה צל"ש,
בביקור הזה אצל הרמטכ"ל ואמרה בחיוך: "הוא הסתכל עלי מצדיעה בפינה, עם עין
אחת שהיתה כזו גדולה. כל כך נעלבתי כשהוא אמר: 'זה הכל?' הוא חשב לראות
איזו ז'לובית, הר אדם".

שלשום נפטרה ארדיטי, בת 66, מדום לב. האשה, שהעידה על עצמה כי תחביבה הוא
להציל אנשים וזכתה לכינויים "המלאך בלבן" ו"המל אכית של הצנחנים" , נאבקה
בתקופה האחרונה במחלת הסרטן. לפני כחודשיים נסעה נסיעה אחרונה לאיטליה לבקר
את קרוביה, אך שם הורע מצבה. אתמול היא הובאה למנוחות בליבורנו שבאיטליה.
אסתר ארדיטי הותירה אחריה בן, בת ושישה נכדים.

זינקה לתוך מטוס בוער
דורות של לוחמים גדלו על סיפור הגבורה שגילתה ארדיטי ב-1955. זה היה בלילה
חורפי סוער של אותה שנה, וארדיטי, ששירתה כחובשת, היתה תורנית במגדל הפיקוח
של שדה התעופה הצבאי בנגב. סופת ברקים גרמה לפגיעה במערכת החשמל בבסיס,
כולל תאורת מסלול הנחיתה. "פתאום, לפנינו ממש, צלל מטאור ענק, כדור אש
עצום. מיד הבחנו שזה מטוס בוער", סיפרה ארדיטי כמה שנים מאוחר יותר.

מכונית כיבוי וצוותי קרקע זינקו אל המטוס הבוער. ארדיטי התיישבה ליד הגה
של אמבולנס ודהרה גם היא לעבר המטוס. צוותי החילוץ לא העזו להתקרב למטוס,
שכן האש גרמה לירי לא מבוקר של כדורי מקלעים. תחת גשם כבד ובבוץ סמיך עמדו
המחלצים חסרי אונים.

לפתע נשמעה מהמטוס אנחה "אמא, אמא". בלי להסס או לחשוב על סכנה לחייה
זינקה אסתר ארדיטי אל המטוס, פרצה לתוך האש, התקדמה בכיוון הגניחות ומצאה
את הנווט, שלמה הרצמן, שנפצע ברגלו והיה בהכרה. לא ברור מניין מצאה כוחות,
אבל ארדיטי ששקלה באותו זמן רק 39 ק"ג, הצליחה לחלץ את הנווט.

מהר מאוד התברר שמשימתה לא הושלמה. בקדמת המטוס האש שכב הטייס שאיבד את
הכרתו ונפצע קשה מאוד. ארדיטי אזרה שוב את כוחותיה וגילגלה החוצה את הטייס,
יעקב שלמון. היא השכיבה את שני הפצועים בתעלה רדודה וחיפתה עליהם בגופה
הקטן. כעבור שניות אחדות התפוצץ המטוס. חייהם של אנשי הצוות ניצלו.

זמן מה לפני כן, ביומה הראשון בבסיס, ארדיטי כמעט נענשה על כך שלא הצדיעה
לרב-סרן, שנזף בה בעקבות כך. לקצין קראו יעקב שלמון.

"איבדתי אדם קרוב"
בעקבות החילוץ של שלמון והרצמן העניק לה הרמטכ"ל באותה עת, משה דיין, ציון
לשבח. את הצל"ש היא לא תלתה, מתוך צניעות. מאוחר יותר אף העידה ששכחה היכן
שמה אותו. יעקב שלמון, היום בן 78, נפגע בראשו בהתרסקות ההיא. הוא שב להכרה
כעבור עשרה ימים ולא זכר מה דבר ממה שקרה באותו לילה. אתמול הוא חלק את
תחושותיו: "אני מרגיש שאיבדתי אדם קרוב. אחרי התאונה התיידדתי איתה והיא
הפכה לבת בית אצל הורי, שגרו בשכונת סנהדריה בירושלים. היא היתה שם יותר
מאיתנו. אני לא פגשתי עוד אנשים כמוה. היא היתה משאירה את הילדים בבית
ונהגה לומר: הם יסתדרו, צריך לעזור לאחרים". בחתונתה של ארדיטי בשנת 1969,
היה שלמון אחד השושבינים. אסתר ארדיטי נולדה בבולגריה בשנת 1937, ובמלחמת
העולם השנייה גורשה משפחתה לאיטליה. אמה ואחיה נרצחו לנגד עיניה במלחמת
העולם. ב-1948, אשר היתה בת 11, היא שמעה על המאבק לכינון מדינה ליהודים
בארץ ישראל והוקסמה מהרעיון. היא שברה את קופת החסכונות, ברחה מהבית ועלתה
על רכבת לילית לנאפולי "כדי לתפוס את הספינה הראשונה שמפליגה לישראל".
בנמל היא התגנבה, בתמימותה, לספינה שעמדה לעזוב את הנמל, אבל מזלה בגד
בה, או אולי להפך, כאשר השוטרים האיטלקים תפסו אותה וחסכו ממנה ברגע
האחרון הפלגה בספינה שיעדה היה טוניס.

חלום העליה לישראל לא נזנח ועם תום לימודיה בתיכון, היא הגיעה לארץ
במסגרת גרעין של "החלוץ". במשך תקופה קצרה התגוררה בקיבוץ, אחר כך עברה
לתל אביב וכל אותה עת התעקשה להתגייס לצבא. בגיל 17 הצליחה להגשים את חלומה
כשלבשה את מדי חיל האוויר. בלשכת הגיוס ביקשה לקבוע לה שיבוץ לבית ספר
לאחיות, אך סורבה. במקום זאת, נשלחה לקורס חובשות ובתפקיד זה שימשה במהלך
שירותה הצבאי בחיל האוויר.

לאחר השחרור מצה"ל התחתנה, השלימה את לימודיה בבית ספר לאחיות בבית
החולים "כרמל" בחיפה, עבדה במגן דוד אדום בירושלים והתחילה קורס של מורי
דרך כשפרצה מלחמת ששת הימים. ביום שבו התקדמו הצנחנים לעבר העיר העתיקה,
היתה ארדיטי בתורנות במד"א. "לאן?" שאלה את הצנחנים. "לשחרר את בית המקדש",
ענה אחד מהם.

קצת ברומנטיות, שמזכירה את ימי הנמל בנאפולי, אך ללא ספק במסירות שכבר אז
איפיינה אותה, ארדיטי לא היססה. "נסעתי הביתה, סידרתי את הילדים במקום
בטוח, לקחתי את תיק העזרה הראשונה והצטרפתי עם האמבולנס שלי לחיילים
המתקדמים", סיפרה אסתר, אז כבר ארדיטי-בורנשטיין.

היא מצאה את עצמה בתחנת איסוף נפגעים ליד הגבול הירדני. "ההפגזות נמשכו
מכל עבר", סיפרה. "פצועים ששכבו על אלונקות, מוכנים לפינוי, נפגעו שוב.
המצב היה נורא. גם חלק מהצוות הרפואי נפגע". ארדיטי נשארה לטפל בפצועים
כל הלילה עד שרופא החטיבה, ד"ר קינגי, הבחין באחות הקטנה המתרוצצת במקום
במשך שעות. "לכי, כאן זה לא מקום לנשים", הוא אמר לה אבל היא התעקשה
להישאר. "אז לפחות לבשי קסדה", הורה לה. שנים רבות אחר כך היא הקפידה לשמור
את הקסדה הזו.

עם חטיבה 55 הגיעה גם לכותל המערבי. שמעון כהנר (קצ'ה), ששימש סמג"ד
בצנחנים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים: "פ גשתי אותה לאחר המלחמה",
הוא נזכר, "אבל שמעתי עליה עוד במהלכה. היא הגיעה לאזור הקרבות והיתה לעזר
רב. בהפגזות היו הרבה מאוד פצועים והכל התרחש בבת אחת, במיוחד בפריצה. בחצי
היום הראשון של המלחמה בירושלים היא הסתובבה בין הפצועים, אשה קטנה כזו,
ובנוכחות שלה, תחת אש, נתנה השראה של ביטחון ושל שקט ללוחמים הפצועים
ולמטפלים. גם החובשים היו בלחץ, הם לא עשו את זה יום יום, אבל הרוח,
הנכונות, התושיה והיוזמה שהיא גילתה תוך כדי טיפול נטעו בהם ביטחון. וכל זה
הרי לא היה תפקידה. הכל היה בהתנדבות. היא שמה את הכל על כף המאזניים
וסיכנה את חייה".

הסיפורים על מסירותה חרגו מהחוג הצבאי ואזרחים רבים העלו את פועלה על נס.
אורי סלע, עיתונאי ויוצר, כתב עליה אז את השיר "מלאך הצנחנים": "אסתר, כבר
הבוקר האיר/ ונדמו כל כלי הרצח / כבר חובק השלום את העיר / אבל אנו עלייך
נשיר / כי אותך לא נשכח עד נצח. / עלייך נספר / עוד אלף שנים. / נזכור
אותך, אסתר / מלאך הצנחנים".

קיבלה את אות המופת
זו לא היתה הפעם האחרונה שארדיטי נאלצה להפגין את רוח ההתנדבות והמסירות
שפיעמה בה. בשנת 1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים, שוב התנדבה לטפל בפצועים,
הפעם בבית חולים שדה ממערב לתעלת סואץ. על גילויי ההתנדבות שלה במלחמת ששת
הימים ויום הכיפורים העניק לה נשיא המדינה זלמן שז"ר, בשנת 1975, את אות
המופת.

ארדיטי גם היתה נהגת האמבולנס הראשונה בארץ. בעלה הראשון, צבי זלינגר,
היה נהג אגד, והיא הסתקרנה. "אם אני אשה זה לא אומר שאסור לי לעסוק
במקצוע כלשהו. טוב להיות עקרת בית, אך אין כל הרגשה של התקדמות". המשפט
הזה איפיין עוד תכונה שלה, להיות ראשונה בכל.

אלא שהיא החליטה להפסיק לעסוק בסיעוד והגשת עזרה רפואית. "ראיתי מספיק
דם", אמרה בראיון בתחילת שנות השמונים, "לא יכולתי להמשיך בדרכי כאחות".
וכך החלה לעסוק בהדרכת טיולים לקבוצות תיירים מאיטליה. "אני מרגישה שאני
יכולה לתרום הרבה מאוד לישראל בתחום ההסברה, וכולנו יודעים כמה ישראל זקוקה
להסברה הזו", אמרה.

"אסתר היתה טיפוס מלא מרץ, אבל גם לה לא היתה עבודה בשנתיים האחרונות,
באין תיירות. מספרת עליה צביה זלינגר, כלתה: "אסתר היתה מסוגלת לעשו ת
מבצעים, כמו לקחת את שני נכדיה לארצות הברית בהפתעה גמורה. פיזית, היא
היתה קטנה מאוד, אבל את כושר הרצון שלה קשה לתאר".


 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה