הלילה החשוך הפך למואר מרוב טנקים שעלו בלהבות

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 8.1.10
נפתלי הדס 2010

נפתלי הדס 2010


סא"ל (מיל') ד"ר נפתלי הדס (סרן בעת הארוע) טיפל במלחמת יום הכיפורים ביותר מ–120 פצועים ואף השמיד חוליית קומנדו מצרית בסרפיאום, זמן קצר אחרי ששרד את הקרב ב"חווה הסינית" # הוא קיבל על כך את עיטור המופת.



שתי יממות בלבד חלפו מאז שככו הקרבות ב"חווה הסינית", וסא"ל (מיל') ד"ר נפתלי הדס כבר נדרש לשלוח את חייליו לעבר היעד המדמם הבא. כרופא גדס"ר הצנחנים במילואים, הוא שיגר אותם אל הכפר המצרי סרפיאום - שהקרב שהתחולל בו נחקק גם הוא בדברי הימים של מלחמת יום הכיפורים.

"בערך קילומטר אחד לפני סרפיאום הייתה גבעה שדרך עפר חצתה אותה, שם ניצב לו מוצב מצרי", מספר ד"ר הדס. "פרסנו את התאג"ד, ונפרסנו על הדרך כך שהמוצב שימש לנו מסתור. הלילה ירד. סידרתי את כולם לשמירה על הגבעה, וקבעתי שאני שומר ראשון ושמחליפים משמרות בכל עשר דקות. כשנגמרה המשמרת הראשונה, אני והחובש שלי, אילן ויינר, ירדנו להעיר את האחרים והלכנו לישון. כשהתעוררתי בבוקר, ראיתי שכולם מסביבי ישנים, כולל השומרים. עליתי על הגבעה ולחרדתי הרבה ראיתי 14 חיילי כוח קומנדו מצרי, חגורי חגורות אדומות עם סמלי 'השדים המעופפים', מטפסים עלינו.

"מיד הערתי את כולם בצרחות והתנפלנו על המצרים ממש ברגע האחרון. הם זרקו עלינו רימונים, אבל למרבה המזל הם פגעו בגבעה והתגלגלו אליהם בחזרה. עם הרימונים שלהם והיריות שלנו, רובם נהרגו. ואלה מביניהם שרק נפצעו, סירבו בתוקף לסחוב את עצמם לאחור, כי הם פחדו שנהרוג אותם ברגע שיפנו את הגב. דווקא ברגע ההוא חשבתי לעצמי: 'אלוהים, אני עושה מה שאני מבין ומה שאני רואה לנכון', ובלי להסס החלטתי שאני פותח את התאג"ד ומתחיל לטפל במצרים".

לאורך המלחמה, למעלה מ–120 נפגעים זכו לטיפול מידיו המסורות של ד"ר הדס, אז קצין בדרגת סרן. המצרים שבהם היו, כמובן, יוצאי דופן. יחידתו לחמה בדרום "החווה הסינית", במחנות "אבו–סולטן", בחיץ החקלאי ומדרום לאסמעיליה, והוא הפעיל את התאג"ד תחת אש כבדה. לא פעם, מצא את עצמו הדוקטור חשוף לאש שבקו הראשון, וחירף נפשו כדי להציל את חבריו ונפגעים מיחידות אחרות שלחמו בגזרתו. על כך, ועל השמדת חוליית הקומנדו שתקפה אותו ואת חבריו בסמוך לכפר סרפיאום, הוענק לד"ר הדס עיטור המופת.

 

סע בזיגזגים!

גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים במילואים 80, היה הראשון בצה"ל שכלל פלוגת סיור, פלוגת נ"ט ופלוגת הנדסה במעטפת פיקודית אחת. הוא הוקם ב–1970, תחת פיקודו של מיכה בן–ארי (קפוסטה), אך פורק כעבור שלוש שנים בלבד - חודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה, אוחד הגדס"ר במהירות, כאשר על שרביט המנצח הופקד נתן שונרי, ועל סכין המנתחים הושם ד"ר הדס.

"בהתחלה נשלחנו לצפון. כבשנו שם בלי קרב את קונטרה וחיכינו בבקעת החולה עד שהטנקים יגמרו להילחם ונוכל להשתתף בקרבות", משחזר הדס. "המפקדים שלנו חיפשו את המלחמה וטענו שלא ייתכן שנשב ולא נעשה דבר. אז הם הגיעו לאריק שרון, שפיקד אז על עוצבת אתגר. ירדנו דרומה והמשימה הראשונה שלנו הייתה לשמור על מיצרי המיתלה מפני מסוקים מצריים ואנשי קומנדו שניסו לתפוס את פסגותיהם. חיסלנו שם איזה שמונה מסוקים ובסביבות 150 אנשי קומנדו מצרי. לנו לא היה אף נפגע.

"מיד לאחר מכן צירפו אותנו לחטיבה 14 של אמנון רשף ונתנו לנו זחל"דים (זחל"מי דיזל). לא לכולם היו חגורים, לא לכולם היה נשק, אז שלחנו את כל מי שהיה צריך להשלים ציוד, לבית–חולים שדה ברפידים, כדי לקחת אותו מהפצועים. הם חזרו עם חגורים מלאי דם. בהתחלה נלחמנו עם עוזי, אבל בכל פעם שדפקנו איזה מצרי, לקחנו ממנו את הקלאצ'ניקוב שלו.

"הגדס"ר התפצל: פלוגת הסיור נשלחה להוביל את גשר הגלילים על ציר טרטור עד לנקודת הפריצה, ופלוגת הנ"ט התייצבה מול הארמייה השלישית המצרית כדי למנוע את סגירת הפער שנוצר בינה לבין הארמייה השנייה. ברווח הזה, אנחנו - התאג"ד - ופלוגת ההנדסה, התקדמנו עם שמונה זחל"דים ונ"נ לעבר 'החווה הסינית'. בכניסה לצומת טרטור נגלה לעינינו המחזה: הלילה החשוך הפך למואר מרוב טנקים שעלו בלהבות.

"כששאלתי: 'למה אתם עומדים ולא נכנסים פנימה?' חיילי ההנדסה שאליהם הצטרפתי אמרו לי שנתקענו בשדה מוקשים. הם התחילו לפנות לנו ציר, ובסביבות השעה 4:45 בבוקר ניתנה הפקודה להיכנס ל'חווה הסינית'. נכנסנו, וזה היה נורא: אתה מרגיש איך הכדורים דופקים על הדופן של הזחל, 'טאק, טאק, טאק'. אתה מרגיש איך הכדורים פוגעים בחול, ומחכה רק לדעת מתי יגיע הצרור בשבילך.

"אתה רואה שהחבר'ה כבר תופסים מחסות ושיש פצועים, ביניהם אחד החובשים שלי שנפצע ביד. לפתע, ראיתי טיל סאגר עף אליי. ראיתי את האש שלו ואמרתי לנהג: 'סע יותר מהר, סע בזיגזגים', אבל הוא צעק לי שהוא עם הרגל על הגז עד הסוף. לא יכולנו לברוח. הטיל נכנס לנו במיכלי הדלק, שעליהם נשען בני אברהם, דודו של החייל בני אברהם ז"ל שנחטף בשנת 2000. הוא נהרג במקום, ולא שמתי לב לזה. באותו רגע הייתי עסוק בלשרוד את הפגיעה ולקפוץ מהזחל לצד המצרי".

 

מה חשבנו לעצמנו?

לקלחת הרותחת שזימנה ה"חווה הסינית", איש לא ציפה. האש בערה משמאלם ומימינם של החיילים, בעוד טילי הסאגר טוו קשתות בליסטיות נפיצות על רקע השחר המאדים. בלב המאפליה, הבלבול תפס פיקוד. "אתה נמצא באמצע התופת, מנסה לתפוס מחסה, אבל מתבלבל בין הכיוונים. זה היה נורא", מספר ד"ר הדס. "ופתאום אתה רואה את המצרים יוצאים מהמחפורות שלהם וצועקים: 'עליהום, איטבח אל יהוד' ומתחילים לרוץ ולירות. כבר יותר מ־30 שנה שאני שומע בראש את הקולות האלה.

"פגז תותח פגע בזחל"ד הבוער שלנו, ואני וחייל נוסף, התחלנו לסחוב פצוע שנפגע בעמוד השדרה ונשאר משותק בחצי גוף. תפסתי אותו ביד אחת והחייל תפס ביד השנייה, ופשוט גררנו אותו. זה היה נורא קשה: הפצוע היה איזה שני מטר גובה, שקל לפחות 100 קילו והנעליים שלו עשו חריצים באדמה. איך שסובבנו אותו, הוא חטף בין שנינו כדור בראש, שהרג אותו במקום. החובש שלי, שנפצע ביד, החליט להסתער לבדו על המצרים. מזל שהחובש השני התנפל עליו, אחרת לא היה נשאר ממנו זכר. מה בכלל חשבנו לעצמנו? היינו בקושי 70 איש.

"הכוחות התחילו להתפנות לאחור, ורק אני והחובש אילן ויינר, נשארנו אחרונים כדי לסחוב עוד פצועים ולראות האם יש עוד מישהו שאפשר לטפל בו. עברנו פצוע–פצוע וטיפלנו בו, עד שכעבור רבע שעה בערך, לא נותר מלבדנו אף חייל ישראלי בשטח ה'חווה הסינית', מלבד שני חיילים הרוגים ופצוע אחד. פתאום המצרים החלו להסתער. ראינו אותם ממש מקרוב וכבר לא יכולנו לסגת.

"לפתע שמענו את שני הזחל"דים הראשונים בטור חוזרים אלינו. כנראה שהמצרים חשבו שהטנקים הישראליים הגיעו, כי הם ברחו בחזרה למחילות שלהם והפסיקו לרדוף אחרינו. זו הסיבה שבגללה אני ואילן נשארנו בחיים ולא נשחטנו על המקום. הזחל"מים נכנסו והתחילו לירות, אך גם הם נפגעו במהרה. ניתנה הוראה שכל זחל יתפנה לאחור, אבל כבר היו זחל"מים שלא נשאר מי שיתפנה מהם.

"אספנו את כל הפצועים שהיו שם ויצאנו לכיוון דרום–מזרח, לכיוון טסה, כדי להגיע לקווים. התחלנו לנוע בזחילה, וכשיצאנו מטווח האש, עברנו להליכה. בשלב מסוים הופיע היום והתברר לנו שאנחנו נמצאים בתוך מארב טילים מצרי. פתאום ראינו ממש מקרוב את התעלות של ה'חווה הסינית', תעלות ענקיות ורחבות שטנקים יכלו לנסוע בהן במהירות.

"בעודנו מתקדמים לתעלות, נעמד מולנו טנק מצרי. הוא ראה אותנו ונסע לקראתנו. חשבתי לעצמי: 'איך לעזאזל אני מסיט את תשומת לבו כדי שלא יפגע ביתר הפצועים?' הרהרתי אם להוריד את הדרגות כדי שאוכל לגשת לדבר איתו, ובינתיים החבר'ה יסתלקו, או להשאיר את הדרגות ובזמן שהוא ירצה לקחת אותי בשבי, החבר'ה יברחו. אמרתי לאילן: 'לך עם היתר, עזוב אותי', אך הוא לא היה מוכן בשום אופן לעזוב אותי.

"אנחנו הולכים מול הטנק ושומעים אותו מתקרב ומתקרב, ואני מבין שאני אבוד. ואז קרה נס: בבת–אחת ירד ערפל כבד על הבקעה, והטנק לא ראה אותנו יותר ואנחנו לא ראינו אותו. הוא ידע שאנחנו בקרבת מקום, אז הוא המשיך לנסוע והגיע בטעות לצומת טרטור שנשלט על–ידי השריון שלנו. בלי שהוא שם לב, הטנק המצרי נעמד ליד הטנקים שלנו. אחרי חצי שעה, הענן התפוגג והטנקים שלנו זיהו שעומד לידם טנק 'טי–54' מצרי. הם שיגרו אליו פגז מטווח אפס שהעיף למצרים את הצריח ביחד עם מפקד הטנק, ופצע כמה חיילים שלנו מריקושטים.

"התיישבנו בתעלה וכבר לא ידענו איך נצא משם. לפתע זיהינו את הגדוד של עמי מורג מתקדם לכיווננו, אך המארב שמעלינו התחיל לירות עליו. בינינו לבין עצמנו אמרנו שבטח עמי חושב שאנחנו אלה שיורים, ושבטעות הוא יסתער עלינו ויהרוג אותנו. לא היו לנו מכשירי קשר, לא היה ציוד תאג"ד, ובתוך התעלה שכבו פצועים עם בטן פתוחה וגפיים כרותות.

"אחד החבר'ה שלנו הוריד גופייה ורץ לעבר הטנקים בעודו מנופף להם בידו. הוא אמר להם שבתעלה שוכבים חבר'ה ישראלים, ורק מעלינו אלה המצרים. אז השריונרים הסתערו על משגרי הטילים המצריים ודפקו אותם. רק לאחר מכן התחיל הפינוי שלנו. מאז, בכל פעם שאני שומע ביום כיפור את המשפט 'וירד ה' בענן ויתייצב עמו שם', אני נזכר בענן שהציל את חיי מפני הטנק המצרי ההוא, ובאורח פלא מוצא את עצמי שוב נלחם מחדש ב'חווה הסינית'".



attachment 8.1.10-s.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה