במצבים כאלה, זאת משוואה פשוטה: כשיורים עליך - תברח

את מורשתה מנוקדת הצללים הטביעה שייטת 13, הלא היא "הקומנדו הימי", תחת התואר הרטוב "אנשי הצפרדע". אך בהישטף האבק מעל אחד ממבצעיה הישישים, נדמה כי במקרה אחד היה נכון יותר לכנותם דווקא "אנשי הברווז". כך אירע ב–14 ביולי 1967, כאשר הוטל על רס"ל (מיל') אורי בארי ועל רס"ל חיים שטורמן ז"ל, שניהם בדרגת סמ"ר באותה העת, להשיט סירת גומי במימי תעלת סואץ באזור איסמעיליה. ובמילים פשוטות: לשמש ברווזים במטווח.

תוך כדי ביצוע המשימה, נורתה על השניים אש ממרחק קצר ביותר. אף על פי כן, בידיעה ברורה שהם חשופים לירי האויב, ובלי יכולת להתגונן מפניו, הם חזרו לבצע את משימתם עד שקיבלו פקודה לצאת מהמים. מאש זו נפצע בארי. על ביצוע המשימה, הוענק לבארי ולשטורמן ז"ל - שנהרג כעבור שנתיים בפשיטה על האי גרין - עיטור המופת.

היום, למעלה מ–42 שנה אחרי אותה משימה, בארי אנו נוטר טינה למפקדיו. "אין מה להתנצל ואין מה להסביר", הוא מבהיר. "כולנו ידענו מראש שאנחנו מתנדבים ליחידה שמסוכן לשרת בה, שכולם מגיעים אליה מרצונם האישי. וזה מה יש. עשינו את מה שצריך. בדיעבד, זה גם לא היה הדבר הכי מסוכן שעשינו בשירות".

פספסנו את המלחמה

סיפורנו נפתח במלחמת ששת הימים - המלחמה התמציתית שבסופה צה"ל נחל נחלות רבות. לעומת האופוריה בצבא, הרי שבשייטת הוענק למלחמה הכינוי "חורבן 67'" - רמז לכך שבמהלכה לא הצליחה היחידה להשלים ולו מבצע אחד.

"המלחמה תפסה אותי בים, בכוננות לאיזשהו מבצע סודי של היחידה בסוריה, שבוטל תוך זמן קצר", נזכר בארי. "אני זוכר שבשלב מסוים קיבלנו פקודה לחזור ומיד לאחר מכן שלחו אותנו לכבוש את רמת הגולן. צה"ל התקדם ברמת הגולן בשלושה כיוונים בו־זמנית: חיילי גולני התקדמו בצפון הרמה, בתל פאחר ובתל עזזיאת; הצנחנים התקדמו בדרום הרמה וטיפסו לעבר המוצבים 'כורסי' ו'נוקייב'; וכוחות מיוחדים, בהם השייטת, הונחתו על גב ההר כדי לצוד את כל הסורים שברחו מהצנחנים. בדיעבד, הסתבר שברגע שתל פאחר ותל עזזיאת נתפסו על–ידי סיירת גולני, הסורים הבינו שצה"ל קרוב לדמשק, ושאם הם לא ייקחו את הרגליים ויברחו, הם ייפלו בשבי הישראלי. בסוף, לא נשאר שם אף אחד חוץ מאיזו משאית אחת.

"צוותים מהשייטת הוטסו לאזור בכמה מסוקים. אני הייתי במסוק השני. לאחר שההליקופטר הראשון נחת, הכוח הקים מארב באזור, זיהה את המשאית והחליט לעצור אותה. בחור אחד, נדמה לי מהצנחנים, נשלח קדימה לעצור את הסורים, אבל הם ירו בו. אז המארב תקף את המשאית והשמיד אותה. בזה בעצם נגמרה המלחמה.

"בפועל, אנחנו הגענו עם המסוק השני, שמענו את הפיצוצים במרחק 200- 100 מטר מאיתנו. ההליקופטר זרק אותנו מהר וברח. נשארנו שם כל הלילה כדי לראות מה הנזק, אבל למעשה כבר לא ירינו שום ירייה. הצוות במסוק הראשון ירה את הירייה האחרונה במלחמת ששת הימים, ובזה בעצם פספסנו את המלחמה. זה היה קצת מתסכל, אבל צריך להיות ריאלים: מה, אני אשב ואבכה שנגמרה לי המלחמה?

"חודש אחרי המלחמה, שר הביטחון דאז, משה דיין, וראשי הצמרת המדינית נתקלו בסימן שאלה לגבי גורלה של תעלת סואץ: מצדה האחד ישבה ישראל, מהצד השני מצרים, וביניהן נשארה החידה: מה מתכוונים לעשות איתה? האם התעלה תישאר פתוחה? אם כן, הרי שכולם רשאים לשוט בה - גם ישראל, גם מצרים וגם כל העולם. האם היא תיסגר? האם המצרים יטילו מגבלות על השיט והאם הן יהיו תקפות לגבי כולם?

"ואיך מבררים את דעת המצרים בעניין? פשוט הולכים ומבקשים כמה מתנדבים מהקומנדו הימי שינסו לשוט לאור יום עם סירת גומי בתוך התעלה, ויראו אם המצרים פותחים עליהם באש. כנראה שהיינו אז מספיק צעירים וגם, בוא נאמר, שלא ממש נתנו לנו את האופציה לא להתנדב - אז הלכנו".

חשבנו שנתגבר

בארי ושטורמן קיבלו את גזרת איסמעיליה, בעוד שזוגות אחרים קיבלו חמישה יעדים נוספים לאורך תעלת סואץ. המיקום האסטרטגי היה שונה, אולם משותף לכל סירות הגומי (ס"גים) היה דגל ישראל אדיר המימדים שהתנופף בירכתיהן.

"ירדנו עם משאיות עד לתעלה ושם ירדנו עם הסירה לתוך המים, כמו שיורדים לשיט בירקון", מתאר בארי. "אני וחיים התיישבנו בתוך הסירה. היה שם גשר שנתמך במצופים גדולים, שאפשר היה לפתוח ולסגור כדי להעביר אוניות, ולידו ירדנו למים. התמקמנו מתחתיו וסידרנו לנו מחסה כדי שאם יפתחו עלינו באש, נוכל להתחבא מתחת לגשר. המתנו שם וחיכינו לפקודה להתחיל לשוט. ירדנו בשעות הערב, ומכיוון שהכוונה הייתה שהמצרים יראו אותנו בבירור, המתנו עד אור יום.

"בשלב מסוים הגיעה ההוראה ויצאנו לדרך. שטנו ממש במרכז התעלה, שהרוחב שלה באותה נקודה היה משהו כמו 60 מטר. כך נוצר מצב ש–30 מטר מאיתנו שכבה פלוגה מצרית שאותה יכולנו לראות טוב–טוב. ראינו אפילו איך המ"פ שלהם עובר ביניהם בריצה ומחלק להם כדורים ואספקה. הם שכבו במארב ואנחנו שטנו.

"מאוד נחמד לראות את האויב מתוח אבל לא עושה כלום, בזמן שאתה משייט באדישות. בשלב ראשון הם נתנו לנו לשוט, וככה שטנו הלוך–חזור כמעט שעה. אני מניח שזה הרגיז אותם מאוד, ושהם נמנעו מלפתוח באש כיוון שהם חיכו לפקודה מגבוה. כעבור שעה שבה שטנו ולא ננקט שום צעד מצד המצרים, לפתע הם משום מקום פתחו עלינו באש. פשוט, בבת־אחת התחילו לירות עלינו. למרבה המזל, הם לא היו חכמים מדי ותפסו אותנו כשהיינו בדרך חזור, עם הפנים לכיוון הגשר, מוכנים למילוט. טסנו בכל המהירות אל הגשר, עקפנו את המצופים ונכנסנו למחסה. כיוון שסירת גומי נוסעת מהר וקופצת גבוה, קשה לפגוע בה. ובאמת, במטח הראשון אף כדור לא פגע בנו.

"במכשיר הקשר ביקשו מאיתנו להמתין זמן מסוים ולתת למצרים להתארגן. בדיעבד, אני מבין שבעצם נתנו להם זמן לגבש עמדה סופית - לבדוק האם הם בטוחים שהם רוצים לסגור את התעלה. לפני שמקבלים החלטה סופית כזאת צריך לוודא שזה לא היה המ"פ בשטח שהחליט לפתוח באש על דעת עצמו, או שזה איזה מטורף ששכב שם ולחץ על ההדק. אז אמרו: 'בואו נעשה עוד סיבוב ונראה'. אמרו לנו: 'חכו שעה', ואחרי שעה אמרו לנו: 'אם אתם יכולים, צאו'.

"לא חשבנו לסרב פקודה: ידענו מה המגבלות של הסירה ומה המגבלות שלנו. ידענו היטב מי אנחנו ומה אנחנו, ובאופן כללי, היינו צעירים וחשבנו שנוכל להתגבר על כל דבר. אז כשאמרו לנו שצריך לבצע הכול מההתחלה, הגבנו לזה שׂשׂי קרב. לא היינו אכולי הרהורים אם לעשות או לא, אם לסרב או לא לסרב. להפך: החלטנו שאם צריך לעשות, אז נעשה. היחיד שבאמת היה לחוץ וחשש לגורלנו היה המפקד שלנו על היבשה, שלמרות שהוא היה בחור קשוח מאוד, הוא כבר עמד שם עם דמעות כי הוא פחד פחד מוות שיקרה לנו משהו.

"בפעם הראשונה, היינו צריכים לעקוף את המצופים כדי להיכנס מתחת לגשר. מכך למדנו שכשיורים עליך, אין לך זמן להתעסק בעיקופים. אז הפעם סידרנו את הגשר כך שנוכל להיכנס בטיסה ולא להתברבר. הזזנו את אחד המצופים. אלה היו מצופים גדולים, שנקשרו ביניהם עם כבלים עבים, ופשוט הרמנו אותם כדי שנוכל לעבור מתחתיהם. ואז לקחנו נשימה עמוקה ושוב יצאנו לדרך.

"עוד פעם שטנו בשקט, והמצרים שכבו מולנו במרחק 30 מטר. ראינו את הפרצופים ואת קני הרובים שלהם היטב. שוב ראינו איך המ"פ עובר מאחד לאחד ומחלק תחמושת. אז עשינו להם יפה 'שלום', וברור שהייתה גאווה גדולה - זה היה שיט עם דגל ישראל מעלינו. גם היו חיוכים וצחוקים, ונופפנו להם בידיים.

"אז כן, באיזשהו מקום הייתה פה התגרות, אבל לא באמת חשבנו שהם יעזו לפתוח עלינו באש. בסך הכול, הם היו אחרי תבוסה מוחצת במלחמת ששת הימים, וחשבנו שזה לא בדיוק הזמן הקלאסי מבחינתם להרים את הראש. מה גם שצה"ל והפיקוד הבטיחו לנו שהטנקים עומדים בהיכון מאחורי הסוללה של התעלה, ושאם תיפתח אש מצרית, הטנקים יעלו מיד על הסוללות ויסגרו עניין. אבל בפועל, בזמן שאנחנו היינו שם, הטנקים לא זזו ממקומם, כנראה כי לא רצו לחמם את הגזרה בשלב כה מוקדם - ורצו להיות בטוחים שהגישה העוינת של המצרים היא סופית. מדינת ישראל לא רצתה להיות זאת שסוגרת את התעלה על דעת עצמה. היא נתנה למצרים להחליט.

"בינתיים, המצרים לאט–לאט נתנו לנו לתפוס מרחק ביטחון. אך כעבור חצי שעה בערך הם שוב התחילו לירות עלינו. זה קרה בדיוק כמו בסיטואציה הקודמת, כשכבר היינו בדרך חזרה. רק שהפעם היה לנו אפילו קל יותר להתחמק, בגלל שכבר פתחנו את הגשר משני הצדדים ולא נדרשנו לעשות מעקפים. עם זאת, במהלך המנוסה שלנו הסירה נפגעה ואני חטפתי כדור ביד ימין. למרבה המזל, זו הייתה פציעה קלה יחסית, כך שהצלחתי להמשיך לנווט את הסירה לגשר. פשוט פתחתי מנוע עד הסוף וטסתי משם הכי מהר שיכולתי לתפוס מחסה.

"הגענו מתחת לגשר, קשרנו את הסירה כדי שלא תשקע, ואני וחיים קיבלנו הוראה להתפנות. עלינו על הקרקע והתחלנו לרוץ. אף אחד לא חבש אותי, כי כש–60 מטר ממך שוכב מארב מצרי, אתה תעשה להם טובה אפילו אם תעצור רק לשנייה אחת. הדבר האחרון שאתה חושב עליו הוא על לחבוש את היד. במצבים כאלה, אין אפילו זמן להתפלל בלב. זו משוואה פשוטה מאוד: כשיורים עליך - מומלץ לברוח".