כוכב שהעז

"העירו אותנו לפנות בוקר בדפיקות חזקות על דלת הבית בתל-נוף. היה עלי למהר לטייסת ועל המשפחה להתפנות מהבסיס. אשתי ארזה מכל הבא ליד, לקחה את הילדים ונסעה לבית הארחה ליד נתניה. אני רצתי לטייסת 'החרב המתהפכת' שם הודיעו לנו שבשעה רבע לשמונה יפתח חיל-האוויר במתקפה ומיד לאחר מכן יבין האויב שהתחילה המלחמה, לכן עלינו להסתלק מהבסיס כבר עכשיו. תוך זמן קצר פרסה הטייסת לאשקלון", משחזר סא"ל (מיל') כוכב הס את האירועים לפני 40 שנה עם פרוץ מלחמת ששת-הימים. באותה מלחמה חילץ סא"ל (מיל') הס, תחת אש, טייס שנטש בשטח ירדן. על החילוץ הזה הוענק לו עיטור העוז. שנתיים קודם לכן השתתף במבצע אחר שפרטיו חסויים עד היום. על השתתפותו במבצע קיבל את צל"ש הרמטכ"ל.

הפטנט לא עבד
"התכנון למלחמה היה שהטייסת, שהפעילה אז מסוקי 'סיקורסקי' -85S, תסייע לאוגדת הצנחנים בפיקודו של האלוף (מיל') אריאל שרון, שנערכה ליד ניצנה. במהלך היום הראשון למלחמה, ה-5 ביוני, חיכינו באשקלון, כאשר מדי פעם מוזנקים מסוקים מהטייסת לפינוי פצועים, הטסת מפקדים או חילוץ טייסים נוטשים. לפנות ערב עברנו לאזור ניצנה ושם התארגנו להטיס פלוגת צנחנים מחטיבה 80 אל החולות שמצפון למתחמי אבו-עגילה. הדוקטרינה בה נקט שרון היתה להנחית את הצנחנים בסמוך למוקדי ארטילריה מצרית כבדה, שחיפתה על המוצבים הקדמיים וכך הם ישמידו את הארטילריה באמצעות איגוף מאחור. יצאנו בלילה. אז לא היו לנו אמצעים לראיית לילה, פרט לעינינו ולמפה. קודם לכן, באותו יום, הנחית מסוק אחד מספר חוליות שנצנצו לנו בחשכה וסימנו את מקום הנחיתה המדויק. אחרי פרק זמן מסוים, זיהו אותנו המצרים והפנו את ירי הארטילריה לכיווננו. הפסקנו את הנחתת הכוחות וחזרנו לשדה הפריסה. לא כל המסוקים הגיעו ישירות, שכן חלקם הוזנקו. אני הוזנקתי לפינוי פצועים באל-עריש".
למסוק ה--85S הגיע סא"ל (מיל') הס במקרה. שבע שנים קודם לכן, הוא שאף להיות מכונאי בחיל-האוויר ולנצל את הידע שרכש בבית-הספר המקצועי בחיפה כבוגר מגמת מכונאות כלי-רכב. "חברים שאלו אותי האם אני מעדיף להתגייס לגולני או גבעתי, או לשרת במקצוע שלמדתי. אני העדפתי להמשיך את ההתמחות מהתיכון. שמעתי שיש פטנט: מתגייסים לקורס-טיס, מודחים והופכים להיות מכונאים. שנתיים לאחר מכן קיבלתי כנפיים במגמת קרב.

"את ארבעת החודשים של קורס האימון המבצעי (קא"ם) עשיתי על מטוס האוראגן. זו היתה הפעם הראשונה שהתאמנו בקרבות אוויר ותקיפות עם חימוש אמיתי וההתרגשות היתה גדולה. לאחר הקא"ם הוצבתי בטייסת 'העמק' ברמת-דוד, שהפעילה מטוסי 'מיסטר'. עד סוף תקופת החתימה הראשונה שלי, הספקתי להדריך בבית-הספר לטיסה במשך שלוש שנים".

הס החליט לחתום על תקופת קבע נוספת, אבל הציב תנאי, להפוך למסוקאי. "הרגשתי כי אינני טייס הקרב הטוב ביותר ולכן רציתי לבצע את ההסבה. שני טייסים אחרים ואני נשלחנו לארצות-הברית. ביקשו ממני להשאיר את אשתי ובני בארץ, מאחר שהצבא לא מימן נסיעת בני משפחה לתקופה בת שמונה חודשים בלבד, אך לא הסכמתי. לבסוף קיבלתי עזרה - ומזל, שכן לא היה לי אף גרוש מיותר. מטוס של חיל-האוויר הטיס אותנו עד פאריז ומשם סייעו לי במימון כרטיס טיסה לניו-יורק".

הפה יבש לגמרי
"אמרו לי שהפצועים בצומת אל-עריש מחכים מהצהריים, אבל לא יכולתי ליצור קשר עם הכוחות. למעשה, כלל לא ידעתי באילו כוחות מדובר", חוזר הס לליל ה-5 ביוני 1967. "כאשר הגעתי לאזור היה חשוך מאוד. זיהיתי את ואדי אל-עריש ואת העיר וחגתי מעל האזור, אך לא ראיתי את הכוח. לאחר זמן מה תהיתי אם מדובר בטעות. הודעתי לבקרה שאף אחד לא מסמן לנו ואולי כדאי שנפנה חזרה לכיוון עזה לחילוץ פצועים משם. פתאום הבחנתי במדורה נדלקת, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. כך הן סודרו בשתי שורות, כמו שמאירים מסלול. הבעיה היתה שזו אינה הצורה המוסכמת בצה"ל וחששתי שמא מדובר במצרים ששמעו מסוק ישראלי מתקרב וכעת הם מנסים להנחית אותו, או אולי הם סבורים שאנחנו מסוק שלהם. לבסוף החלטתי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, יכול להיות שאותו כוח צה"לי פשוט אינו מכיר את הסימן המוסכם. העדפתי להסתכן מלהשאיר פצועים בשטח. פחדתי, אבל במלחמה עושים מה שצריך ובאותם רגעים כולך מרוכז במשימה, כל מחשבה אחרת רק מפריעה ולכן לא מתעסקים בדבר פרט לסיטואציה הנוכחית.

"התחלתי להנמיך לקראת נחיתה והחלטתי שהסיכון להיפגע ממכשול, גדול יותר מהסיכוי להיתקל באויב בשטח. למעשה, אם אכן יש אויב, בשלב הזה אני במילא אבוד.
"ראיתי שאני בדרך לנחות על שני עצי דקל וקו מתח גבוה. מזל שהמסוק היה ריק והצלחתי לטפס לגובה בשניה האחרונה, לעקוף את המכשולים ולרדת לנחיתה. להפתעתי, אף אחד לא חיכה על הקרקע. מה המשמעות? האם מדובר בכוח מצרי שפוחד מאיתנו או אולי הוא מתכונן להסתער?

"בעודי מביט סביב ומחפש את הכוח, צועק לי פתאום המכונאי המוטס: 'תמריא מהר, זה מצרים'". אבל הס לא המריא. "'איך אתה יודע?', שאלתי אותו. הוא ענה שעל-פי הקסדות. ממתי הספיק זה להפוך למומחה קסדות? החלטתי שאם אני כבר כאן, אמתין עוד רגע לוודא שלא מדובר בכוחותינו". את רגעי ההמתנה הוא לא שכח וגם היום, הוא חי את אותם רגעים. "הפה שלי היה יבש לגמרי. לפתע התקרבו אלינו חיילים עם רובים מוכנים לירי. אנחת רווחה, זיהיתי את כוחותינו. הם נכנסו למסוק בישיבה, בשכיבה ובכל דרך אפשרית. היו שם פצועים קל וקשה. איכשהו הצלחתי להמריא משם".

לדחוף את המסוק למגבלות
כאשר הוא נשאל על הסולו הראשון, ענה הס שבזכרונו נחרטה דווקא הטיסה השלישית על מטוס ה"מיסטר". "ה'מיסטר' הוא מטוס חד-מושבי ולכן המדריך לא הצטרף לטיסה. בגיחה השלישית הורו לי לבצע טיסה בעמק יזרעאל. המראתי מרמת-דוד, הגעתי לקרית טבעון, חלפתי את הכביש למגידו וראיתי את העמק. לא כל-כך הכרתי את מהירויות המטוס אז הסתכלתי שוב החוצה, רק כדי לוודא שאני אכן מעל מגידו. מסתבר שחציתי כבר את הגבול לתחום ירדן.

"כשאתה מטפס לגובה במטוס, כל יום, כל שעה וכל מזג-אוויר יוצרים תמונה אחרת. אם יש שמש או צל, אם העננים גבוהים או נמוכים או אם היה גשם או אובך - בכל פעם נראה העולם שונה. לטיסה במסוק אופי אחר; הגובה שונה, היכולת לנחות בכל מקום והאפשרות לרחף ולמעשה 'לעמוד' באוויר. הקושי הגדול בכל כלי-טיס הוא להגיע למצב שאתה שולט בו כאשר אתה דוחף אותו למגבלות. צריך להכיר את אותן מגבלות ולמשוך את כלי-הטיס עד קצה גבול היכולת, אך לא מעבר לכך. אם המראת, למשל, כאשר בטן המסוק עמוסה בלוחמים ואינך בטוח שיהיה לך מספיק כוח לטפס לגובה ולעבור מעל ההר - גרמת יותר נזק מאשר תועלת".

כאשר סיים את ההסבה למסוקים בארצות-הברית, חזר הס לטייסת "החרב המתהפכת" ולאחר שנה הוכשר כקברניט. "שימשתי כמפקד גף בטייסת ועסקתי בהדרכה. אני זוכר כיצד בנינו תו"לים (תורות לחימה), כשהתחלנו מתרגיל של שני מסוקים, עברנו לארבעה ובסוף תכננו תרגיל של כל הטייסת. בשנת 1967 יצאתי לפו"ם (בית-הספר לפיקוד ומטה), אבל לאחר מספר חודשים פיזרו אותנו לטייסות והתחלנו בתכנונים למלחמה".

"פתאום פיצוץ אדיר"
"יומיים אחרי החילוץ מאל-עריש, ביום השלישי למלחמה, קרא לי מפקד הטייסת, אל"ם (מיל') אליעזר (צ'יטה) כהן והודיע לי שעלי להישאר בשדה תימן ולפקד על ששת המסוקים שנשארו שם, בעוד השאר פונים לסייע בכבוש שארם א-שייח'. צ'יטה הוסיף שכדאי שננוח, כי מחר אנחנו עולים לסייע בכבוש רמת הגולן. הוא לא הספיק להתרחק הרבה וכבר התחילו לבקש ממני מסוקים לפינוי, לחילוץ ולהטסות למיניהן. בבוקר ה-7 ביוני החלטתי כי למשימה הבאה שתתקבל - אני יוצא. מספר שעות לאחר מכן, הגיעה הזנקה.

"קיבלתי הוראה להמריא מבאר-שבע לכיוון צפון-מזרח. סא"ל (מיל') יעקב זיק נטש את האוראגן שלו באזור גשר אלנבי. כשעברתי מעל חברון הבחנתי בשיירות, אך לא זיהיתי האם מדובר בכוח ישראלי או ירדני. לפתע נפתחה לעברי אש מאזור קליה, בקצה הצפון-מערבי של ים המלח. שברתי מיד ימינה לכיוון מרכז ים המלח ומשם המשכתי צפונה. פתאום פיצוץ אדיר. הבנתי שפגז פגע במסוק". לאחר הנחיתה יסתבר שנפגע מצרור של מקלע 5.0.

"בדקתי שהמנוע עדיין עובד וההגאים מגיבים. הכל כשורה. אבל ברגע הזה צעק המכונאי המוטס: 'תנחת מהר, זורם דלק'! כל שחשבתי באותו רגע הוא שהטייס שמחכה לנו כנראה כבר לא רחוק מכאן. ידעתי גם שאין מסוק אחר שיוכל לחלץ אותו ולא הסכמתי להשאיר אותו בשטח. אם ניאלץ לבצע נחיתת אונס, לפחות נחכה איתו עד שיגיע מסוק חילוץ אחר. הבעיה היתה שלא ידעתי היכן הוא נמצא בדיוק. לשמחתי, עלו על הקשר שני מטוסי אוראגן, שהשתתפו עם זיק בתקיפה וכיוונו אותי: 'עוד קצת ישר, תמשיך בכיוון. עברת אותו, חזור אחורה'. כשהסתובבתי ראיתי אותו פתאום, מתכופף ואוחז בתרמיל. הוא טיפס לראש הר כדי לברוח מההמון שדלק אחריו ממחנה הפליטים כראמה. נחתתי על-ידו והוא קפץ פנימה כשמאחור עוזרים לו להיכנס למסוק. שניות ספורות לאחר שהמראנו, שמעתי שוב פיצוץ. שריונית ירדנית שהצטרפה למרדף אחרי זיק, החלה להפגיז. חמקנו ברגע האחרון.

"שני האוראגנים הודיעו לי שישמרו על המסוק מפני מטוסי יירוט ירדנים. טיפסתי לאלפי רגל, גבוה למדי בשביל מסוק וטסתי ללוד, שהיה בסיס האם של זיק. כשירדתי מהמסוק, ראיתי שמיכל הדלק, הלהב, בטן וגוף המסוק מחוררים. השארתי אותו שם וחזרתי לתל-נוף". באפריל 1973 הוענק להס עיטור העוז על חילוץ זה.

עיניים עצומות לרווחה
"חשבתי שסוף סוף אוכל לישון קצת, אבל הטיסו אותי לפיקוד צפון כדי לתכנן הנחתת כוחות ברמת הגולן. במשך כל אותו לילה ביקשו מאיתנו לבצע משימות בלתי אפשריות. הם רצו שננחית כוחות בחושך, בלב אזור מאוים. אמרתי לסגן מפקד החטיבה שאם הוא מוכן לרוץ אל הקיר הנגדי בעיניים עצומות ולנסות לעצור בזמן, גם אנחנו נעשה את זה. עלינו לדיון אצל רא"ל דוד אלעזר ז"ל, אז אלוף פיקוד הצפון. הסברתי לו שאם אקבל פקודה - אבצע אותה, אבל שעליו לקחת בחשבון שמתוך 18 מסוקים שיצאו למשימה הזו יחזרו אולי שניים. התכנון נגנז".

הס יודע על מה הוא מדבר. לאחר ששירת במספר תפקידים אחרים עבר למחלקת מבצעים במטה חיל-האוויר. "היתי יושב לילות כימים ומתכנן מבצעים. אמנם לכל פעילות יש תוכן שונה, אבל התהליך קבוע: תמיד מתחילים בהגדרת המטרה. אם רצינו, למשל, להפגיז מחנה בדרום מצרים, נזקקנו למספר מסוים של מרגמות. תוצאת החיבור של משקל המרגמות למשקל הצוותים שמפעילים אותן קובע שמספיק סופר-פרלון אחד. השלב הבא הוא גיבויים: ראשית, דרוש מסוק אחד בכוננות, במקרה שהמסוק המקורי מתקלקל בתחילת המשימה וכך לא נאלצים לבטל את המבצע כולו. בנוסף, יש להיערך לחילוץ. כעת, עלינו לקבוע האם המסוק שעומד כבר בכוננות יוכל גם לחלץ במקרה הצורך. אם דרוש מסוק נוסף, גם לו יש צורך בגיבוי. הגיבוי אכן הכרחי, אך אסור להקצות יותר מדי משאבים למשימה אחת, כי אז משימות אחרות נפגעות. חשוב לקבל את תמונת המצב המודיעינית: היכן מסתתרים כוחות אויב ותוך כמה זמן הם עלולים להגיע. כך ממשיכים לגלגל את התסריט".

הריגוש חסר
חזרה ליוני 1967. סופה של מלחמת ששת הימים כבר קרוב מאוד. "בשלב הזה המטרה היתה להנחית צנחנים בדרום רמת הגולן כדי לכבוש שטחים נוספים לפני הפסקת האש. המבצע האחרון היה אחד ממבצעי ההנחתה הגדולים להעברת כוחות שביצעה הטייסת במלחמה.

"לאחר ההנחתות האלו נשארתי באבו-עגילה כדי לפנות פצועים ולאתר טייסים נעדרים. בערב שבועות, ה-13 בחודש, הובלתי את האלוף שלמה גורן ז"ל, אז הרב הראשי לצה"ל ואת כתב קול ישראל ירון לונדון לפסגת הר סיני. כאשר הגענו, החל גורן לקרוא את עשרת הדברות ותקע בשופר".

הס השתחרר מחיל-האוויר בשנת 1970 והמשיך לשרת במילואים בתפקידי הדרכה. כאזרח, שימש כראש מחלקת חקירת תאונות במנהל התעופה האזרחית וכטייס בחברת תעופה קטנה. השנה, יקבל את כנפי הזהב.

"הטיסה עצמה לא חסרה לי כל-כך", מתוודה הס. "למעשה, זו לא חוכמה גדולה. כל מי שמסוגל לנהוג, יכול גם להטיס מטוס. השאלה היחידה היא כמה יש להשקיע בהכשרתו. האתגר מתחיל בביצוע המשימה, ממש כפי שאחרי מספר שיעורים מפסיקים להסתכל על תיבת ההילוכים ומתחילים להתרכז בנעשה בכביש. הדברים אליהם אני באמת מתגעגע, הן המשימות בחיל-האוויר. אין כמו הריגוש הזה".