התחלתי לצלם. לפתע זיהיתי "מיג" כ–1,500 מטר מאחוריי
|
גדעון שפר ב 2010
האלוף (מיל') גדעון שפר (סא"ל בארוע) חמק ממטוס אויב בעת גיחת צילום בעיראק ב–1982 - והוביל להתרסקותו # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד חיל האוויר
האלוף (מיל') גדעון שפר, לשעבר ראש אכ"א, שייך לדור שבו הישרדות הייתה הרבה יותר מתוכנית ריאליטי. הוא אמנם לא בילה שלושה חודשים על אי בודד ולא השתתף בקרבות מול דן מנו, אך הוא לקח חלק במשימה לא פחות קשה. כשהיה טייס פאנטום בדרגת סרן, שבועיים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, נאלץ שפר לנטוש את מטוסו מעל תעלת סואץ בגובה 48 אלף רגל - והיה לראשון ששרד תנאים כאלו. חברו לטיסה, הנווט סגן עופר צידון, נהרג.
"זו הייתה גיחת צילום ותימרנו כמיטב יכולתנו", נזכר הטייס הוותיק. "לפתע, בקר הטיסה פנה אליי. חלפו כמה רגעים והטילים התפוצצו קרוב מאוד. נשאלה השאלה האם להמשיך להילחם במאבק חסר סיכוי - או לנטוש בתנאים קיצוניים. החלטתי לנטוש. היו לי חמש דקות של נפילה חופשית - זמן אין–סופי. אתה רואה את הים, את אזור גוש דן, את קהיר. אחר–כך המצנח נפתח אוטומטית. מהרגע שהמצנח נפתח, היו לי עוד עשר דקות של נפילה אטית, כשאני תלוי רק ברוח. לקראת הנחיתה הבנתי פתאום שאני עומד ליפול בידי המצרים ולא יכול לעשות כלום בעניין. נפלתי בחולות והחיילים המקומיים שציפו לי, השתלחו בי והכניסו לי מכות קשות, שברו לי את הלסת והאף. חזרתי מהשבי אחרי שבועיים של חקירות, כשיד שמאל שלי משותקת ויד ימין משתפרת - ומיד ביקשתי לחזור לטוס".
בתום מסע שכנועים נרחב, מפקד חיל האוויר דאז, בני פלד, אישר לשפר לשוב לאחוז בסטיק - תחילה כטייס מסוקים ואחר–כך כטייס מטוסי קרב. החלטה זו השתלמה לצה"ל במהירות. ב–3 בינואר 1982, כחצי שנה לאחר מבצע "אופרה" לתקיפת הכור הגרעיני בעיראק, הוביל שפר, אז מפקד טייסת העטלף בדרגת סא"ל, שני מטוסי פאנטום לגיחת צילום מורכבת בעיראק. בתדריך שנערך לפני הגיחה, הדגיש מפקד חיל האוויר דאז, דוד עברי, כי גם אם יוזנקו לעבר הפאנטומים מטוסי אויב, עליהם להימנע מלהיכנס לקרב אוויר, כדי למנוע הסתבכות מדינית ועל מנת להימנע ממחסור בדלק שימנע מהם לשוב הביתה.
הפאנטומים השלימו את משימת הצילום, וניצלו את מהירותם הגבוהה כדי להתחמק. לאחר ששבו לארץ, התברר כי בעקבות המרדף התרסק מטוס האויב במדבר, עקב מחסור בדלק. התרסקותו נרשמה לזכות הטייסת כהפלה. על תפקודם בגיחה קיבלו הטייס שפר והנווט יובל נווה, ביחד עם צוות הפאנטום השני - הטייס רן גרנות והנווט דניאל גרוסמן - את צל"ש מפקד חיל האוויר.
בחליפת חלל
האגדה מספרת שבמהלך הסולו השלישי של שפר על מטוס ה"פוגה" בקורס הטיס, שכח הטייס הצעיר להוריד גלגלים, כי האזין באותו זמן לגלי צה"ל. כיוון שהיה כבר בגובה נמוך מדי, החליט לפתוח מנוע - ולנחות בלי גלגלים. הכול היה ערוך ומוכן להדחתו מהקורס, עד שמפקד בית–הספר לטיסה באותם ימים, דוד עברי, החליט לתת לפרח הטיס צ'אנס נוסף.
בפגישתם הבאה, כעבור 15 שנה, עברי כבר היה מפקד החיל, ואילו שפר פיקד על טייסת העטלף. השניים התכנסו לתדרוך אחרון לקראת משימה חשאית ונועזת: צילום יעדים אסטרטגיים בשטח מדינתו העוינת של סדאם חוסיין. לשם כך, הוחלט להשתמש במטוס פאנטום מסוג "קורנס" של חיל האוויר הישראלי, שנשא ציוד צילום מתקדם.
על מנת להשיג איכות צילום מיטבית, היה על המטוסים להרקיע לגובה של יותר מ–60 אלף רגל. הטייסים אף נדרשו ללבוש חליפות לחץ - כדי למנוע מדמם לרתוח וכדי שיוכלו לשרוד במקרה שינטשו את המטוס בגובה כה רב. החליפה הייתה דומה לזו שמשמשת אסטרונאוטים: היא הורכבה מארבע שכבות בד, מאריג סינתטי ומאריג חסין אש. משקלה עמד על 12 קילוגרם, ונדרשו 20 דקות כדי ללבוש אותה.
ההכנות היו, אם כן, לא פשוטות - אך בסופן יצאו הטייסים לדרך. "המשימה שלנו הייתה לצלם בעומק עיראק בגובה רב עם מצלמות בעלות אורך מוקד גדול מאוד, ולאחר מכן לצלם בגובה נמוך", מספר שפר. "לשם כך, יצאנו ארבעה מטוסים כשאני הייתי המוביל. טסנו דרומה, הנמכנו וחצינו את גבול סעודיה בגובה נמוך.
"המשכנו לטוס, נכנסנו לעיראק מדרום, וככל שהתקרבנו לאזור המטרה, התרבו העננים בשמים. באיזשהו שלב התעוררה בי הדילמה האם יש טעם בכלל למשוך לגובה של עשרה קילומטרים בשביל לצלם את הצילום האיכותי עם המצלמות הגדולות. אבל זו הייתה המשימה, ואותה היה צריך לבצע. משכנו למעלה. האזור כולו היה מכוסה בעננים עבים, שאי–אפשר היה לראות כלום דרכם. זאת אומרת שהמשימה העיקרית לא בוצעה.
"היו שם מיגים, אבל הם לא הצליחו להגיע איתנו למפגש, כי היינו עמוק בתוך העננים. הם לא ראו אותנו ואנחנו לא ראינו אותם. הנמכנו בחזרה, ירדנו מתחת לעננים, ובעצם ניתקנו מגע וחזרנו הביתה. לא רק שהמשימה לא בוצעה, אלא שהתברר שגם התגלנו בעת חציית הגבול לעיראק, ועכשיו הם ידעו בדיוק לאן אנחנו מתכננים להגיע. אבל את המשימה הזאת היה חשוב לבצע, ואחרי יומיים יצאנו לדרך מחדש".
להפיל בלי להפיל
הסקת המסקנות מהגיחה הראשונה כללה, בין היתר, צעדי הצטמצמות. במקום לצאת ברביעייה, הוחלט הפעם לשגר זוג מטוסים בלבד. רגע לפני ההמראה, ביקש מפקד חיל האוויר להבהיר נקודה קריטית, כדי לא לפגוע יתר על המידה ביציבות האזור. "דוד עברי ביקש שנצא משם בשלום ושלא נייצר קרבות אוויר, והדגיש שהוא לא רוצה שייפלו שם אווירונים. הוא קיווה שהאזור יירגע כמה שיותר מהר אחרי המבצע הזה. זו הייתה הרוח", משחזר שפר. "מפקד חיל האוויר ניגש אליי, ולמרות שבדרך כלל מפקד החיל לא קובע מי יהיה המוביל, הוא אמר שהוא רוצה שאני אוביל. הרכבתי את הצוות שלי: הנווט היה יובל נווה, מספר שתיים שלי היה רן גרנות והנווט שלו היה דני גרוסמן - נווט פאנטום אמריקאי שעשה עלייה.
"יצאנו לדרך וביצענו פחות או יותר את אותו דפוס פעולה: מגיעים לגבול סעודיה וממשיכים פנימה בגובה נמוך לתוך שטח עיראק. הגענו לאזור, והשמים פתוחים - אין אף ענן. עד פה הכול בסדר. המשכנו קדימה והגענו לנקודה שנדרשנו למשוך למעלה. הבעיה היא שהפאנטום הוא אווירון גדול, וברגע שהוא מושך, הוא ישר מתגלה במכ"ם. היה לנו ברור שנתגלה ושהעיראקים יזעיקו לנו מיגים.
"ובכל זאת, ניתקנו את מיכלי הדלק הנתיקים, משכנו לצילום גובה, זיהינו את אזור המטרה, ביצענו את משימת הצילום בהצלחה, והתחלנו להנמיך כדי לבצע את הצילומים בגובה הנמוך. השמים היו פתוחים, לא ראינו אף אחד ובינתיים הנמכנו. אבל היה לי ברור שיש מיגים שמחפשים אותנו.
"ירדנו נמוך מאוד, כמה שיותר מתחת לטווח המכ"ם, והתחלתי לצלם בגובה נמוך. תוך כדי צילום, הסתכלתי לאחור ולפתע זיהיתי מיג שיושב כ–1,500 מטר מאחוריי. ראיתי שהוא עוד לא עם האף שלו עליי, כנראה כי הוא עוד לא ראה אותי. אמרתי לנווט שלי: 'שים לב, יש מיג בשעה חמש', והודעתי למספר שתיים שלי: 'יש מיג מאחוריי, חפש את בן הזוג שלו'. המשכתי לצלם את היעד, אבל במקביל אמרתי לרן: 'כשנראה שהמיג שם עלינו אף, נחדד אליו, נחלוף מולו בזווית צידוד גדולה - ונבצע תרגיל התחמקות'.
"המשכנו עוד כמה דקות לצלם את היעד והמיג לא ראה אותנו - הוא פשוט המשיך לטוס באותו מקום. ראיתי שהוא כבר השליך את מיכלי הדלק הנתיקים שלו. עכשיו, מטוס פאנטום יודע לטוס מהר יותר בגובה נמוך ממטוס מיג, מה גם ששיערתי שהמיג הזה טס עם מבער כבר הרבה זמן והיה לי ברור שאין לו יותר מדי דלק כדי לרדוף אחרינו. מצד שני, גם הדלק שלנו התחיל להיגמר. התכנון היה שברגע שנראה את המיג מגיח, נפנה בפנייה חדה אליו, נחלוף מולו, ובבת–אחת נפתח מבערים. עד שהמיג יסתובב, אנחנו כבר נהיה במהירות 2-1 מאך והוא כבר לא יוכל להשיג אותנו. זה היה הקונספט.
"היה לי ברור שיש עוד מיגים בשמים, כי בדרך כלל מזניקים יותר מזוג אחד. בדיוק סיימתי לצלם, ולפתע המיג הגיח מאחורינו. מיד הסטנו את האף חזק ימינה וחלפנו על פניו בזווית גבוהה. היו לנו טילים מתקדמים שאפשר היה לירות עליו ולהפיל אותו בקלות, אבל המדיניות הייתה לא להפיל ולא להיכנס לקרבות אוויר–אוויר.
"איך שחלפנו על פני המיג, פתחנו מבערים בעוצמה מלאה והודעתי בקשר: 'אני אטפס מוקדם בירדן. תכינו לי תדלוק בדרך חזרה, ושהירדנים לא יפריעו לי לעבור. אם צריך, תכניסו מטוסי יירוט'. במהלך הדיווח הזה, כנראה שמישהו במטה פירש שהיה קרב אוויר. אבל לא היה שום דבר כזה. מפקד חיל האוויר אמר לנו בקשר: 'ברוכים השבים'. נחתנו בבסיס תל נוף בליווי מטוסי אף–15.
"מיד עשו לנו תחקיר שבו אמרתי שלהערכתי המיג הזה לא נחת. לא ידעתי מה קרה לו, אבל לפי כמות הזמן שראיתי שהוא טס עם מבערים, שיערתי שהוא לא שרד. כעבור יום כבר הגיעה הודעה רשמית שטייס מיג אחד נטש ומטוסו התרסק, ומיג אחר נחת במנחת עפר בגבול עיראק–ירדן. כך קרה שלטייסת נרשמה הפלה מבלי שהפלנו את המטוס פיזית.
"את הצל"ש קיבלנו כמבנה על התנהגות מבצעית נכונה ועל כך שלא התפתינו להיכנס לקרב אוויר. נכון, יכולנו בקלות להגיע להפלה, אבל אז היינו מסתכנים שיגיעו עוד מטוסי אויב - ואז כל העסק היה מסתבך. חוץ מזה, בסופו של דבר, אנחנו את ההפלה שלנו הרווחנו".