קפצתי מהר מהדי–9. בתוך דקות הוא נפל לתהום

לעתים, החלטות רגעיות עשויות לשנות את מסלול חייו של אדם. רנ"ג (מיל') מאיר אזולאי היה מפעיל די–9 מן המניין, שלא שיער שארבעת חודשי הקבע עליהם חתם זמן קצר לפני השחרור, יגררו אותו לרומן מר–מתוק בן 18 שנה עם ארץ הארזים - תחילה בתפקיד אליו הוכשר ובהמשך ביחידת הקישור ללבנון.

עם פרוץ מלחמת שלום הגליל, פרץ אזולאי את גדר המערכת בהר דב. הוא התקדם עם הכוחות לכיוון כפר שבעא, תוך שהוא פותח באמצעות הדי–9 את צירי התנועה. בכך, סלל את הדרך לטנקים, לנגמ"שים ולכוחות שנעו מאחוריו. זו הייתה רק הפעולה הראשונה בסדרת פעולות בהן גילה קור רוח, תושייה ודבקות במטרה, והובילו אותו לקבל את צל"ש מפקד פיקוד הצפון.

"שיבולת" בשדה

ב–1982, בעת שחצו כוחות צה"ל את גדר הגבול בין ישראל ללבנון, זכה צירוף המילים "או"ם–שמום" לעדנה. "חצי קילומטר אחרי הגדר הייתה נקודה של האו"ם, והחיילים שישבו שם יצאו אלינו עם רובים ואיימו עלינו שלא נעז לעבור", מספר אזולאי. "המג"ד שלי, אברהם בכר, נתן לי סימן, ואז סובבתי את כף הדי–9 ימינה והעפתי להם בבת–אחת את הבוטקה. כשהם ראו את הגג עף באוויר, הם ברחו משם. הם לא היו צדיקים בכלל: על סמך שנים רבות ששירתתי במקום, אני בטוח שחיילי האו"ם סייעו למחבלים".

אחרי שהאיום הלא ממש מטריד מצד אנשי האו"ם נפסק, המשיכו הלוחמים להתקדם לכיוון הכפר שבעא. הכביש המוביל לשם היה בנוי מבטון שהונח על טרסות בגובה של 150–100 מטר, כאשר הבתים באזור היו ממוקמים בתוך הוואדי ונדמו כאילו הם תלויים על בלימה. "הגענו למקום בו הרגשתי שכל הבתים עומדים בכל רגע להתפורר", מספר אזולאי. "פניתי לקצין ההנדסה האוגדתי ואמרתי לו שהכול עתיד להתמוטט בקרוב. הוא אמר לי: 'מה פתאום! על פי המודיעין שקיבלנו, הכול בסדר, אז תמשיך'. נסעתי מרחק של כעשרה מטרים ואבנים החלו לצאת מהטרסה אחת אחרי השנייה בקצב מבהיל.

"בזכות אינסטינקט טוב, קפצתי מהר מהכלי, ובתוך דקות ספורות הדי–9 נפל לתהום של 250 מטר. קצינים אמרו לי אחרי זה שהיה אמנם חשש שתתרחש התמוטטות, אבל שהם העדיפו לסכן בן–אדם אחד ולא טנק עם כל אנשי הצוות. לאחר זמן קצר קיבלתי כלי חדש, ביצעתי איגוף מימין ושוב הובלתי את הכוחות.

"כל התדריכים שקיבלנו טרם היציאה למלחמה התייחסו לעימות מול כוחות סורים. גם כאשר הגענו לנקודת היעד בקרבת אזור חצביה, נעצרו וחיכו למהלך מצד הצבא מצפון. ההוראה שהוצבה לנו הייתה שאם הסורים פותחים עלינו באש, אנחנו מתחילים להילחם. אם לא, אנחנו נשארים במקום. פתחו עלינו באש והתחלנו לנוע לעבר חצביה. עבדנו כל הלילה, ולפנות בוקר התחילה עלינו הפגזה כבדה - ונעצרנו. הכוחות הסוריים היו מוכנים עם טילי נ"ט, שדות מוקשים ונקודות השמדה, וברגע שהם זיהו אותנו, מיד התחילו ארטילריה במטרה להשמיד אותנו.

"לפנות בוקר צעדתי מאחורי איזו גבעה קטנה, ופתאום, כמו בהזיה, ראיתי מסוק על הקרקע בלי אף אחד. כנראה שנגמר לו הדלק וכולם נטשו אותו. הבאנו דלק וטייסים מהארץ, והם הנחיתו אותו בישראל. שעה וחצי אחרי זה שוב התחילו להפציץ אותנו, וקיבלנו הוראה לנטרל את תעלות הנ"ט ולהגיע למגע עם הסורים.

"פרצתי מכשולים עם הדי–9 במלוא המרץ, ובזמן ההפגזה נפצע הסמג"ד שלי. הוא היה בתוך נגמ"ש, ופצצות נפלו לידו. בקושי התחלתי לעבוד בעצמי, וגם אני קיבלתי טיל סאגר ישירות לתוך הכלי, אבל היה לי מזל. סידרו לי כלי נוסף והתחלתי, תוך כדי חילופי אש בלתי פוסקים, לפרוץ את שדות המוקשים ותעלות הנ"ט. בשדות המוקשים עבדתי בשיטת 'שיבולת' שהמצאתי, ונהוגה עד היום בפינוי שדות מוקשים באמצעות הדי–9. הרעיון שלה הוא שהיא מאפשרת מעבר מהיר ובטוח, בלי חשש לדרוך על מוקשים.

"כשהגעתי לאחת מתעלות הנ"ט, עליתי על שני מוקשים בעת שחפרתי. באירוע הזה נפצעתי מרסיסים פציעה קלה. הייתה התלבטות אם לפנות או לא לפנות אותי, אבל המילואימניקים, שהיו אמורים להוות תגבורת, סירבו להחליף אותי, והבנתי שעליי להמשיך להוביל. חבשו אותי והמשכתי לעבוד. אחרי זה תפסתי שני חיילים סורים והם נפלו לידינו בשבי. זה היה השלב הראשון של המלחמה".

הכל בוער בתוכך

בדרך כלל, אזכור השם סולטן יעקוב מעורר תחושת נכאים. הקרב הקשה שאירע שם במלחמת שלום הגליל גבה 20 הרוגים ושלושה נעדרים. מבחינת אזולאי, הוא סימל את תחילתו של השלב השני בלחימה. דחפוריו התקדמו באותה עת לעבר האזור אך נפגעו, והוא עצמו עבר לפעול בזירה אחרת - ולא פחות מסוכנת.

"ביום השישי למלחמה הייתי צריך לפרוץ לאזור שכונה 'המיוערת הגדולה' בכיוון ג'בל ברוך", הוא מספר. "כשניקיתי מהדרך עצים, התחילה ארטילריה שכתשה אותנו. הודיעו לנו מהדרג המדיני שעד שעה 14:00 עלינו לפעול במרץ, ואחר–כך תחל הפסקת האש. מה שנספיק - נספיק. לאיפה שנגיע - שם נעצר. התחלנו לחפור במהירות, כשהמטרה העיקרית הייתה להשתלט על סולטן יעקוב, משום שמדובר באזור גבוה וחשוב מבחינה אסטרטגית. במהלך הפעולה השמידו לנו מספר טנקים ונאלצתי לגרור אותם מחוץ לטווח האש.

"בתום המלחמה המליצו עליי הרבה אנשים לקבלת צל"ש, ובהם מח"ט 7 שאמר: 'אם למישהו מגיע צל"ש במלחמה הזאת, זה לבחור שהיה על הדחפור'. היחס כלפיי אחרי שקיבלתי את הצל"ש היה כמו לפני המלחמה - יחס חם ומעולה.

"גם לאחר קבלת הצל"ש, המשכתי לשרת בלבנון. שירתתי ביק"ל במשך 18 שנה. יום אחד שנצרב בזכרוני יותר מכולם היה ה–30 במאי 1996. באותו יום נאמר לי שאירעה תקרית עם פצועים באזור מארג' עיון. הסעתי לשם חבר'ה, כדי שיטפלו בנפגעים, ואז המחבלים הפעילו עליהם עוד מטען. נהרגו לנו שם ארבעה: סא"ל יורם דהאן, סרן משה הרוש, סגן יצחק מזרחי וסמ"ר יצחק שפירא. שלושה נוספים נפצעו. רא"ל גבי אשכנזי, שהיה אז מפקד יחידת הקישור ללבנון קרא לי ואמר לי: 'מספיק, עבדת קשה, הסתכנת, עשית בלי סוף, לך לבית הלל ותהיה מפקד הבסיס. מגיע לך קצת שקט. כשהיינו רווקים מילא, אבל עכשיו אתה כבר צריך לחשוב על המשפחה שלך'.

"היום אני יושב הרבה פעמים עם עצמי ולא יודע אם הייתי חוזר על כל מה שעשיתי. המלחמות כבר לא שוות את זה. כל פעם שקורה משהו זה מחזיר אותך אחורה והכול בוער בתוכך".