עלילת דם

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 1.10.10
עלילת דם


לוחמי חטיבת המילואים 5 היו הגיבורים הטרגיים של מבצע "חומת מגן": 13 מהם נהרגו בתוך יום אחד במחנה הפליטים בג'נין # עוד בטרם הספיקו להתאושש, הם נאלצו להתגייס למערכה חדשה - נגד במאי הסרט "ג'נין ג'נין", שהציג אותם כפושעי מלחמה # מתש"ח לתש"ע - כתבה שישית בסדרה



בסוף חודש אפריל 2002 הסתנן לג'נין קולנוען. צה"ל אמנם אסר אז על כניסת עיתונאים ופעילי זכויות אדם לתחומי העיר, אך היוצר לא התרשם. הוא הגיע לעיר מצויד במצלמה ובאידאולוגיה, והתחיל לצלם עדויות של תושבים פלסטינים על המבצע הגדול שערך שם הצבא רק חודש לפני כן - "חומת מגן". לקולנוען הזה קוראים מוחמד בכרי. לסרט קוראים "ג'נין, ג'נין". ולמה שהוא עשה לצה"ל קוראים הוצאת דיבה.

כשהסרט עלה לראשונה למסכים בירושלים ובתל אביב, הצליחה הגרסה הערוכה של חלק מצומצם מן העדויות לעורר לא מעט רעש בציבור הישראלי. עד אז נפוצו ברחבי העולם שמועות על פשעי מלחמה שמבצע צה"ל במסגרת המבצע לחיסול תשתיות הטרור באיו"ש, אולם מרגע שיצא הסרט, הוצגו לראשונה עדויות המאמתות לכאורה את השמועות (עדויות שהופרכו לחלוטין בהמשך). בכרי אף הגדיר את מעשי צה"ל כרצח עם.

המילואימניקים של חטיבה 5, אשר לחמו ב"חומת מגן" ברחובותיה הצפופים של ג'נין, ראו את האצבע המאשימה המכוונת נגדם והתקשו להאמין. פתאום, מלוחמים שצלחו בגבורה קרב עקוב מדם ואיבדו 13 מחבריהם, הם הפכו לפושעי מלחמה. נסערים וזועמים, החליטו חיילי המילואים לשלוח לעצמם צו 8 דמיוני ולצאת לקרב חדש - לטיהור שמם.

לוחמי חטיבה 5 פנו למקום שבו מנהלים קרבות שאינם נגמרים במוות - בית־המשפט. עם מורשת שתחילתה במלחמת העצמאות, הם לא התכוונו לאפשר לאף אחד להכפיש את שמם הטוב. החיילים תבעו את בכרי על לשון הרע, וב–2008 בית–המשפט פסק לטובתם. "הבעיה שלנו לא הייתה בעצם ההקרנה של הסרט, כמו בשקרים שהוא מכיל", מצהיר רס"ן (מיל') ד"ר דוד צנגן, הרופא החטיבתי. "בסרט יש שקרים עובדתיים, כשהבן–אדם ידע מראש שהוא משקר".

גבעתי 5.0

שורשיה של חטיבה 5 נטועים בחטיבת גבעתי, גרסת הפלמ"ח. לצד חמש חטיבות נוספות, אליהן נוספו בהמשך לא פחות משש חטיבות, לחמה גבעתי במלחמת העצמאות תחת פיקודו של שמעון אבידן. תחילה פעלו גדודי החטיבה ביפו ובדרום, ובהמשך השתתפו במבצעים "נחשון" ו"חמץ", בכיבוש האזור בין רחובות לבאר טוביה, ובסיוע לשיירות לירושלים.

בדומה לגורלן של מרבית חטיבות תש"ח, ב–1956 הוחלט על פירוק חטיבת גבעתי הסדירה. לאחר שלושה חודשים הוקמה שנית, כחטיבת מילואים, תחת השם חטיבה 17. מאוחר יותר היא חזרה למספרה המקורי ולזכותה נרשמו פעולות בכל מלחמות ישראל.

אחד מסיפורי מורשת הקרב הידועים של החטיבה התרחש במהלך ההכנות לקראת מבצע "קדש". כוח מובחר שלה נקרא אז לסייר בעומק שטח האויב המצרי, במסגרת מבצע "ירקון". שישה לוחמים מגדוד 52 של החטיבה, בפיקודו של סא"ל אשר לוי, סיירו מעבר לקווים במשך שלושה ימים, כדי לבחון את תדירות חליפת כלי הרכב לאורך קטע דרך שבין דהב לעין אל–פורגתה - וקיבלו לאחר מכן צל"ש במסיבה שנערכה בביתו של הרמטכ"ל משה דיין. המבצע בו השתתפו היה הראשון שכלל שיתוף פעולה בין כוח חי"ר, כוחות אוויר וים.

במלחמת ששת הימים כבשה החטיבה בהצלחה את קלקיליה, טול כרם ושכם, ובמלחמת יום הכיפורים עברה החטיבה הסבה לשריון, והחזיקה את קו המים באזור העיר סואץ. במלחמת שלום הגליל תפסו לוחמי החטיבה את הקווים הקדמיים ביותר בלבנון, וישבו במבואות ביירות ובנקודות השולטות על כביש צור–צידון.

בעקבות סוגיות תקציביות, שקל הרמטכ"ל דן שומרון ב–1988, לפרק את החטיבה, אך ההחלטה בוטלה. במקום זאת, החליט שומרון להסב את החטיבה ליחידת חיר"ם (חיל רגלים מעולה), המתמחה בפעולות מורכבות. משמעות ההחלטה הייתה קליטת מפקדים מוכשרים ולוחמים מנוסים.

כמעט 15 שנה חלפו מרגע שחוו החיילים לחימה אמיתית בפעם האחרונה - ואז הגיע ערב פסח 2002. בשיאה של השנה המדממת ביותר בתקופת אינתיפאדת אל–אקצה, חדר מחבל מתאבד לחדר האוכל במלון "פארק" בנתניה ופוצץ עצמו בין הסועדים. בתגובה, החליטה הממשלה לפתוח במבצע צבאי נרחב לחיסול תשתית הטרור באיו"ש. גם הפעם נקראו לוחמי חטיבה 5 לדגל. גם הפעם הם התייצבו. רק שהפעם זה נגמר בצורה הרבה פחות אופטימית - וסרטו של בכרי שימש ככתוביות שחורות שמגיעות אחרי סוף רע.

מלכודת מוות במחנה

שיעור ההתייצבות של חיילי המילואים בחטיבה 5 למבצע "חומת מגן" עמד על יותר ממאה אחוזים. לשטחי הכינוס הגיעו גם אנשים שקיבלו כבר פטור משירות מילואים והתחננו להיכנס עם הכוחות. קובי אזולאי ז"ל הגיע בלבוש אזרחי לצומת מגידו, שם התארגנו הכוחות, והתעקש להצטרף לחבריו. "אמרו לאנשים האלו: 'חבר'ה, תלכו הביתה', אבל הוא קפץ על אחד הטנקים ואמר: 'אני בא אתכם'", משחזר רס"ר (מיל') יונתן ואן קספל, לוחם בגדוד נחשון של החטיבה.

המשימה שהוגדרה ללוחמים הייתה ברורה: כיבוש מחנה הפליטים ג'נין. בתחילת שנות ה–2000 תושבים רבים מהעיר, שהשתייכו לארגוני הטרור, הוציאו לפועל סדרה ארוכה של פיגועים קטלניים. "צריך לזכור שג'נין לפני 'חומת מגן' הייתה במשך שבע וחצי שנים שטח איי, בשליטה פלסטינית בלעדית", מסביר צנגן. "לפי דוח שפרסם האו"ם, במבצע התגלו שם 3.5 טונות של אמצעי לחימה. כלומר, התושבים השקיעו את כל מה שיש להם בהכנת פצצות. חומרי הנפץ האלו הם שהרסו להם את הבתים, הם שגרמו להם לפצועים ולהרוגים".

"מה שייחד את זירת הלחימה של מחנה הפליטים ג'נין היה צפיפות הבתים וריכוז של גורמים עוינים לצד אוכלוסייה אזרחית", מוסיף מג"ד נחשון בעת האינתיפאדה השנייה, סא"ל (מיל') יורם לביא. "מבחינת ההיערכות של המחבלים, מה שאפיין את השטח זה המון מכשולים ומלכודות שנתקלנו בהם, ממש עם הכניסה לתוך המחנה".

לוחמי חטיבה 5 מגדירים את מה שחיכה להם בג'נין כמלכודת אש. "כל הבתים והרחובות היו ממוטענים ומוכנים להרוג כמה שיותר חיילים", אומר ואן קספל. "לא ידענו את זה מראש. איפה שלא היית מסתכל, היית רואה מטענים. אתה נכנס לבית ובכניסה אליו כבר יש מטענים: בגינה, בדלתות, בתקרה, מאחורי הספות. הכול היה ממולכד".

הלחימה במחנה הפליטים בג'נין נמשכה עשרה ימים אינטנסיביים, בהם ישנו החיילים שעות ספורות ונדרשו תמיד להיות ערניים עקב השהייה בשטח עוין. בניגוד למלחמות קודמות, הם לא זכו ולו להפוגה אחת. מבין 29 לוחמי צה"ל שנהרגו במהלך "חומת מגן", 13 השתייכו לפלוגה המסייעת של גדוד נחשון בחטיבה. כולם נהרגו בתוך יום אחד - ביום האחרון ללחימה.

ואן קספל זוכר היטב את הרגע שבו הבין שקובי אזולאי, המילואימניק שהתנדב להגיע למבצע, נהרג. "קובי הצטרף אלינו וקיבל פיקוד על כיתת הפינוי, שזה לכאורה המקום הכי בטוח", הוא מספר. "זו היחידה האחרונה שנכנסת למקום. הוא נכנס לשטח, עבר לידי ושאל אותי: 'איפה הפצועים? מה קורה פה?' אחרי זה הוא נכנס והיה החייל הראשון שיצא משם על אלונקה, מת. קשה לדמיין אנשים כאלו, שיודעים לאן הם נכנסים. זה אדם שעשה את הכול כדי להציל חברים, שאת חלקם הוא בכלל לא הכיר".

"ביומיים הראשונים במחנה הפליטים היינו מתוחים יותר מהימים האחרונים", מעיד לביא. "עם הזמן, סף הביטחון עלה כל–כך, שגם זה היה במידה מסוימת בעוכרינו. יש הרבה סיבות לנפילת הלוחמים. אחד הגורמים יכול להיות תוצאה של לחימה ממושכת, אטית מאוד. זה קורה כי בהתחלה אתה נכנס עם סף מתח בדרגה גבוהה, וכעבור כמה זמן זה הולך ופוחת. עשרה ימי לחימה במתאר כזה הם לא פיקניק. מלחמה ענקית כמו ששת הימים נמשכה פחות זמן, וגם בתוך שישה הימים האלו היו כל מיני הפוגות. במחנה הפליטים זה היה מאוד אינטנסיבי".

סיבה אחרת שמציינים החיילים כגורם לאבידות הרבות היא שיטת הפעולה שבחר צה"ל. כוונתם היא ללחימה שמתבצעת תוך התחשבות בעין הבין–לאומית, שבוחנת בדקדוק כל כדור שנורה. "אין ספק שכל שימוש בירי ארטילרי או בירי מהאוויר, כמו שעשו האמריקאים באפגניסטן, היה גורם גם לפגיעה באזרחים שנשארו שם שלא מרצונם", אומר צנגן. "אבל לא רצינו לפגוע בחפים מפשע, ולכן הלחימה נעשתה מאוד באטיות, בזהירות ובלי שימוש בארטילריה".

"אין ספק שהמורכבות הזאת סיבכה מאוד את הפעולה", מצטרף לביא. "לא הייתה לנו אפשרות לירות לתוך בית כדי להקטין את הסיכון ממנו, וזה מסובך מאוד. אתה מגיע למבנה - ולא יכול להקדים תרופה למכה".

שייכנס לפשיטת רגל

עם יציאתו של "ג'נין, ג'נין", קיבלו לוחמי חטיבה 5 סטירה מצלצלת. אחרי שלחמו, כפי שהם מעידים, תוך שמירה מרבית על חייהם של האזרחים התמימים שנקלעו לקו האש, גילו הלוחמים שמודבקים להם תארים כמו בוזזים, אנסים ורוצחים.

תחילה זכו הלוחמים לרוח גבית, כאשר המועצה לביקורת סרטים פסלה את יציאת הסרט לבתי–הקולנוע. המועצה נימקה זאת בכך שהסרט מציג את האירועים באופן מסולף, פוגע קשות ברגשות של ציבור ומייצר דה–לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל.

אך בהמשך, עם הגעת המקרה לבג"ץ, נפרץ מבחינתם הסכר. בכרי עתר לבית–המשפט העליון ביחד עם פורום היוצרים הדוקומנטריים, בדרישה לבטל את ההחלטה - וקיבל את מבוקשו. שופטי בית–המשפט העליון טענו כי במקרה זה לא קיימת סכנה ודאית לפגיעה בסדר הציבורי, ולכן התירו להקרין את הסרט ברחבי הארץ.

הסינמטקים הזדרזו להעלות את הסרט לאקרנים בשם חופש הביטוי, אבל הלוחמים מיהרו להוריד עליו את המסך, באמצעות תביעת דיבה שהגישו נגדם ונגד בכרי. בעלי הסינמטקים הגיעו עם התובעים להסכם פיצויים, שבעקבותיו שולמו למילואימניקים 40 אלף שקל בתמורה למחיקת התביעה. בכרי, לעומתם, בחר שלא להיכנע, והפסיד.

בהכרעת הדין, שניתנה לפני שנתיים, קבע בית–המשפט המחוזי כי הבמאי שיקר, וכי בסרט יש משום לשון הרע על חיילי צה"ל. עם זאת, ציינו השופטים כי הדיבה מופנית כלפי ציבור שלם, ולא כלפי פרטים, ולכן אין לחמשת התובעים זכות לקבל פיצויים.

זמן קצר לאחר מתן פסק הדין, החליטו הלוחמים לערער עליו לבית–המשפט העליון, בבקשה שיקבע שעליו לשלם להם כספי פיצויים. בג"ץ טרם הכריע בנושא.

חיילי חטיבה 5 מסבירים כי התביעה אינה נובעת מתאוות בצע, אלא מרצון לפגוע בכיסו של בכרי לצורך הרתעה. "בן–אדם צריך לדעת שאם הוא משקר במצח נחושה, הוא ייתבע ואפילו ייכנס לפשיטת רגל ויסבול כל החיים", אומר צנגן. "בכרי באופן אישי לא כל־כך מעניין אותי ולא מטריד אותי, מה שמטריד אותי זו העובדה שהוא ידע שהוא מעליל עלילת דם. המאבק של חיילי החטיבה צריך לאפיין כל חייל, ובעיקר כל מפקד, שיוצא לקרב ואחרי זה משחירים את שמו ואת פקודיו. הרי ההשחרה הזאת היא כלי נשק במאבק נגד מדינת ישראל".

מח"ט 5, אל"ם עודד ראור, שהגיע לחטיבה לאחר שירות ביחידות מובחרות, מספר כי הוא עומד מאחורי מאבק הלוחמים. כמו בשדה הקרב, גם כאן הוא מתייצב לצדם. "אני מזדהה בלבי עם החיילים שהגישו את התביעה", הוא אומר. "אני לחלוטין מגבה אותם. אני מתוודע להיסטוריה של החטיבה ומבין שהלוחמים בחטיבה עברו אירועים מאוד לא קלים. מצד שני, אלו חוויות מעצבות שבנו פה חטיבה חזקה מאוד עם אנשים מיוחדים בעלי מוטיבציה גבוהה מאוד לתרום. האירועים נלמדים כסיפורי מורשת קרב ותורמים לאהבת הארץ ולחיזוק הלוחמים. עכשיו, אנו צועדים קדימה". 0

 

ואלה תולדות

ציוני דרך מרכזיים בהיסטוריה של חטיבה 5

30 בנובמבר 1947: יום לאחר החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, מוקמת חטיבה 5 תחת השם "גבעתי", כחטיבת החי"ש (חיל שדה) של חזית המרכז. החטיבה נוסדת על בסיס יחידות שלחמו במרחב תל אביב והדרום, כוחות מח"ל וגדוד אצ"ל. למפקד החטיבה ממונה שמעון קוך–אבידן, שכינויו המחתרתי היה "גבעתי".

מארס 1948: כוחות מהחטיבה נוטלים חלק במבצעים להבקעת הדרך לירושלים, בהם מבצע "נחשון". ערב ההפוגה השנייה, כובשים לוחמי החטיבה את משלט עיבדיס ומגנים עליו מפני התקפות האויב. לאחר מכן, יחידת הג'יפים של החטיבה, "שועלי שמשון", כובשת את גבעה 105 ומונעת בכך את ניתוקו של קיבוץ נגבה.

13 בספטמבר 1948: מסדר חגיגי של החטיבה נערך בעיר רחובות, בהשתתפות אלפי חיילים על נשקם וכלי רכבם. על כתף שמאל של כל חייל מתנוסס, לראשונה, תג היחידה של גבעתי - חרב ומשני צדיה עלי צבר.

9 ביוני 1955: שישה לוחמים מובחרים מגבעתי משתתפים במבצע "ירקון" לסריקת קטע מהדרך לשארם א–שיח', כהכנה למבצע "קדש". הסיירים נוחתים מהים באזור דהב, מסיירים באזור ומפונים משם כעבור יומיים על–ידי שישה מטוסי פייפר של חיל האוויר.

11 בדצמבר 1955: לוחמי החטיבה משתתפים לצד הצנחנים במבצע "עלי זית", פעולת תגמול צבאית נגד מוצבי צבא סוריים באזור הכנרת.

קיץ 1956: עם הרחבתה של יחידת הצנחנים לחטיבה, מפרק צה"ל את גבעתי והופך אותה לחטיבת מילואים בפיקוד המרכז. גדוד 51 שבפיקודה מועבר לחטיבת גולני, גדוד 52 לחטיבה 7, ושאר יחידותיה - למערך המילואים. לאחר שלושה חודשים מוקמת החטיבה בשנית כחטיבת מילואים ומקבלת את המספר 17, אך לאחר תקופה קצרה חוזרת למספרה המקורי - 5.

1967 - מלחמת ששת הימים: לוחמי החטיבה כובשים בהצלחה את טול כרם, שכם וקלקיליה.

1973 - מלחמת יום הכיפורים: החטיבה עוברת הסבה ליחידת חיל רגלים משוריין. לוחמיה מחזיקים בהצלחה את קו המים באזור העיר סואץ.

1982 - מלחמת שלום הגליל: החטיבה תופסת את הקווים הקדמיים בלבנון ומגיעה עד למבואות ביירות ולאזור כביש צור–צידון.

אפריל 1989: לאחר דחיית הרעיון לפרק לחלוטין את החטיבה, מחליט הרמטכ"ל דן שומרון להסב אותה לחטיבת חי"ר מעולה (חיר"ם).

אפריל 2002: החטיבה כובשת את מחנה הפליטים ג'נין במחיר כבד. בבוקר 9 באפריל 2002 נקלע כוח מהפלוגה המסייעת של גדוד נחשון בחטיבה לקרב בו נופלים 13 מלוחמיו.

12 ביולי 2006: שניים מחיילי החטיבה, רס"ר אהוד גולדווסר ורס"ל אלדד רגב, נחטפים על–ידי ארגון חיזבאללה. האירוע מוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, שגם בה בלטו לוחמי החטיבה. ב–2008 מחזיר חיזבאללה את גופותיהם של החטופים, כחלק מעסקת חילופי שבויים בין ישראל לארגון.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה