החיילים היו אומרים לנו: 'מה, אתם משוגעים? תלכו מפה!'

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 29.10.10
דוד עבדי ב 2010

דוד עבדי ב 2010


הרס"ר, רנ"ג (מיל') 
דוד עבדי, לא הסתפק במלחמת יום הכיפורים בדאגה מרחוק ללוחמיו, והביא להם ציוד וחבילות תחת אש # הוא קיבל על כך את צל"ש הרמטכ"ל



רנ"ג (מיל') דוד עבדי מנהל בימים אלה מרכז חסד בעיר עכו. מדי בוקר הוא מגיע למבנה צנוע בכניסה לעיר, ודואג שגם היום יצליחו לספק שם ארוחות לכ–300 משפחות נזקקות באזור. "מפעל החסד מסייע לאנשים הזקוקים לעזרה הזאת", הוא אומר. "אנחנו נותנים אוכל לקשישים ולאנשים חולים המתגוררים בעיר. מטרה עיקרית נוספת שהצבנו לעצמו לאחרונה היא לספק כריכים למאות תלמידים בעכו מדי יום. בעיניי, רוח ההתנדבות היא לא דבר שקיים רק בי, היא באמת נמצאת בכל יהודי - רק צריך להעיר אותה".

רוח הנתינה אינה חדשה לעבדי. 38 שנים מחייו הקדיש לרווחת לובשי המדים תחת התואר המחייב "האבא של החיילים" - והפעילות הנוכחית נראית לו כהמשך טבעי לחלוטין. לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא אף קיבל על כך צל"ש.

במלחמת 1973 שימש עבדי כרס"ר גדוד 605 של ההנדסה הקרבית. הוא יכול היה להישאר בעורף ולדאוג לחיילים מרחוק, אך בחר לצאת אל אזורי הלחימה המסוכנים ביותר על מנת לוודא שלאף אחד מחייליו לא חסר דבר - החל משכפ"צים ומזון וכלה במכתבים מהמשפחה והחברים. על הדוגמה האישית ששימש בשליחותו תחת אש ועל אומץ הלב, המסירות ורוח ההתנדבות שהפגין הוענק לו באפריל 1976 צל"ש הרמטכ"ל.

אנחנו מילא, אבל אתם?

סיפור שירותו הצבאי של רנ"ג עבדי הוא בעצם סיפורו של גדוד 605. בשנת 1967, כשהיה בן 17, גויס עבדי לגדוד החדש, אשר הוקם במטרה לתת מענה למכשולי מים. סירות גומי, תמסחים אמפיביים ונגמ"שים המסוגלים לנוע גם ביבשה וגם בים - כולם נרכשו לגדוד במהירות, ומצאו עצמם בשימוש תדיר כבר בפעולת כראמה ב–1968 ובמניעת פעולות ההתשה שיזמו המצרים.

"בשנת 1967 הגדוד כלל חמישה אנשים בלבד, ובמרוצת הזמן התחיל לרקום עור וגידים", נזכר עבדי. "התחלתי בתור סמל פלוגה, ועם הזמן התקדמתי במעלה הדרך - עד ששנתיים לפני המלחמה מוניתי לרס"ר הגדוד. התפקיד הזה חייב שמירה על משמעת, סדר ודיסטנס בפלוגה.  אני לא יודע אם אהבתי אותו, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. מי שממלא את תפקיד הרס"ר לא מחפש גילויי חיבה: השאיפה העיקרית היא שהכול יתבצע באופן מסודר ושתהיה סביבה צבאית נוחה. הכול התנהל באופן יחסי על מי מנוחות, עד שפרצה המלחמה הנוראית.

"ביום שבת כל החיילים התבקשו לחזור באופן מידי לבסיס, כאשר לחלקם זה הרס את הנופש אליו הם יצאו ימים ספורים קודם לכן. כולם התרכזו ברחבת הדגל, וסמל בשם מיכה שולדנר הכריז בקול רם 'עלה קרב!' עם הקריאה הזו התחילה מלחמת יום הכיפורים עבורנו.

"הימים הראשונים היו בהחלט קשים, ובצה"ל הבינו שהדרך היחידה להכריע את המערכה בדרום תהיה על–ידי העברת כוחות רבים למצרים. באמצע חודש אוקטובר הגיעו הדוברות הראשונות ל'מצמד', אזור על יד התעלה שכונה ולא לשווא 'חצר המוות'. קשה לתאר במילים את הקושי העצום, הבלתי אפשרי, שנדרש מהשהייה שם - ההפגזות לא פסקו ונורו לעברנו טילי סאגר ללא הרף, אשר הבעירו כל דבר שנקרה בדרכם. החיילים באזורים הללו היו נתונים כל הזמן בפיקוח נפש.

"ה'חצר', המקום שבו בוצעה הצליחה עצמה, היא מילה שתמיד תזכיר לי דברים נוראים ואיומים - הרבה אנשים נכנסו לשם ולא חזרו בחיים. אני זוכר שהייתה חתיכת נסיעה בין המקום בו הוצבה המפקדה לאזור בו פעלו הלוחמים. ביקשו ממני להביא ללוחמים דואר, בגדים, שכפ"ץ ואוכל, והמוטו שהנחה אותי הוא שכל מה שצריך להגיע לחייל, יגיע אליו במהירות האפשרית.

"הנסיעות התפרסו על פני 15 שעות, לפעמים פעמיים ביום. הן התחילו להיות הרגל קבע, אבל אף פעם לא היו דומות זו לזו. בכל פעם צצו לנו אזהרות חדשות: 'אל תיסעו מפה, מכיוון שיש חשש לחוליית מחבלים' ו'תיזהרו, כי כל האזור מטווח בשעות האחרונות'. בנוסף לכל הצרות, ציר 'טרטור' תמיד היה עמוס, והנסיעה על קומנדקר שאין לו שום אמצעי מיגון הקשתה גם על מציאת נהג שיסכים לבצע את הנסיעות המסוכנות.

"בסוף היינו מצליחים להגיע ללוחמים והבאנו להם את הציוד שנשלח מהבית. החיילים שקיבלו את החבילות היו מאושרים מאוד מצד אחד, וניתן היה להבחין בזיו פניהם ובהתרגשות שאחזה בהם כשהם פתחו את החבילות, ומצד שני הם הפצירו בנו שהם לא רוצים שאנחנו, אנשי המנהלה, נסכן את עצמנו. חלק מהם כעסו עלינו שאנחנו מסתכנים וטענו שזה לא שווה את זה, והם היו אומרים לנו: 'מה, אתם משוגעים? תלכו מפה! אנחנו ממילא צריכים להיות פה, אבל אתם?"

בנות על השופל

הקומנדקר הפשוט של עבדי, ועליו ברזנטים רעועים, לא חדל מנסיעות ארוכות באזורי התופת, כשהדי הפיצוצים ברקע מלווים אותו במעין מארש מלחמה צורם במיוחד. "הנסיעה באזורי הקרבות והדמים, לא הייתה פשוטה בכלל. אבל כך חונכנו בצבא, והיינו מבצעים את זה בכל מקרה", הוא מסביר.

"עשינו את כל המוטל עלינו במשך כמה ימים טובים, בנסיעות שנדמו לפעמים כמו נצח. לדעתי, התפקיד של רס"ר גדוד הוא לדאוג לחיילים, גם כשהם מופגזים ונמצאים באזור סכנה. עצם זה שאתה מבקר אותם ורואה שהם בסדר, ושהם מקבלים את הדברים להם הם זקוקים, זה מעודד אותך להמשיך ולפעול בשיא המרץ למענם.

"היו חיילים שביצעו תפקידי מנהלה והעדיפו להישאר בעורף. אני לא רוצה לקרוא להם 'פחדנים' כי זו לא המילה המתאימה, ובאמת הפעולות שביצענו היו כרוכות בסיכון מטורף. אני לא רוצה להכליל ולשפוט אף אחד - כששומעים שחיילים נפצעים, ורואים חברים שחוזרים כגופות, אין ספק  שזה מדכא.

"קשה לי לחשוב על דברים משמחים או אנקדוטות משעשעות שקרו לנו בתקופה ההיא. לא צחקנו באותה עת - אלו היו ימים של צער ואובדן. כשאתה נוסע בציר 'טרטור' אתה לא יכול לצחוק, פשוט כי אין על מה. חיוך עולה על פניי בהקשר למלחמה הזו רק כאשר אני נזכר בסוף שלה, כאשר הקרבות כבר דעכו. מפקד הגדוד רצה לקיים ערב הווי ללוחמים, והוא ביקש שנביא את הבנות של הגדוד מהעורף לערב שיתקיים ב'חצר'. סוג של פרידה מהמקום הנוראי הזה. לא הצלחנו לקבל אישור להביא את החיילות ולא ידענו מה לעשות. בזמן שאנחנו תוהים איך להמשיך, פנה אלינו מפעיל צמ"ה בשם איתמר ואמר לי: 'אל תדאג, אני אביא את הבנות!' השובב הזה לקח שופל, שם את הבנות בכף, והרים אותה כאשר הוא הגיע למחסום כדי שלא יראו מה יש בתוכה. אחרי שהוא עבר את המחסום, הדרך לחבר'ה הייתה קצרה. הבנות של הגדוד באמת ישבו איתנו, צחקנו והייתה אווירה טובה. זה מעין סיפור קטן ומשמח בתוך הסיפור הגדול והעצוב של המלחמה.

"הצל"ש לא מגיע לי באופן אישי, הוא מגיע לכל החבורה שפעלה אז באזור הגשרים. בלשון המעטה, אגיד שזה לא היה פשוט לשבת שם. ההפגזות לא חדלו לרגע ואש הארטילריה הייתה נוראית - וכל מי שלחם באזור ונתן מעצמו הוא פשוט אדם משכמו ומעלה.

"גם היום אני אוהב להיפגש עם אנשים מהתקופה - עם אריה שדה, מיכה שולדנר וחבורתו, מוטי בירן וישי דותן. מדובר בבחורים יוצאי דופן עם עוז רוח אדיר. כל מי שהיה באותה תקופה במקומות שציינתי היה נתון לסכנה, וצריך לברך על כך שנותר בחיים. הלכו לנו שם הרבה חיילים ומפקדים מוכשרים.

"במבט לאחור, אין לי ספק שהמלחמה מסמלת עבורי את שיא השירות. אז הייתי רווק, ובאמת שאם הייתי נשוי איני יודע אם הייתי מסוגל לתפקד באותו אופן. המחשבות אולי היו אחרות והייתי צריך לחשוב לא רק על עצמי, אלא גם על האישה והילדים. בכל מקרה, בהמשך שירותי, ולמעשה עד עכשיו, השתדלתי להצטנע ולא לדבר על המלחמה והצל"ש, אבל רבים מהפקודים שלי ידעו על חלקי במלחמה. נוהגים להגיד שהלוחמים של היום הם כך וכך, ואני לא מסכים עם זה בכלל. כל הלוחמים בכל הזמנים הם לתפארת המדינה. כולם נתנו את הנשמה שלהם למענה".


attachment 29.10.10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה