זוכה הצל"ש: "המשימה שלי היתה להציל חיים"

סיפורו של יהודה הוא רומן מתמשך של ציונות. הוא בכלל נולד בצרפת, גדל עם חלום להיות רופא, למד בפאריז, ולארץ – הגיע במקרה. "הציונות זרמה בדם המשפחה מזה דורות", הוא מספר לנו. "בקיץ 1973, טרם החלה מלחמת יום הכיפורים, הגעתי לראשונה לישראל. למדתי אז באוניברסיטה, ובמקביל הייתי חלק מנבחרת הכדורגל מטעמם. אני זוכר שזה היה קיץ של תחרויות בינלאומיות. התכוננו לטוס לברזיל ולהתמודד מול נבחרות חזקות במיוחד. אלא ששלושה ימים לפני הטיסה – חליתי. החום היה גבוה ונאלצתי לבטל את הטיסה. נותרתי בצרפת". מאותו רגע, מספר לנו יהודה דויד, הגורל הביא אותו לכאן. "אחד החברים הטובים שלי הציע לי לבקר בישראל. הגענו לארץ, למדנו אותה. לצערי, חזרתי לצרפת כיממה בלבד לפני פרוץ המלחמה. זה עורר בי רגשות אשמה עצומים. כל החברים שהכרתי היו עתה במלחמה, ואני נמצא בצרפת".
החזרה לישראל
 יהודה לא שכח. זה כבר היה עניין של זמן עד שיחזור לישראל. בראיון ל"אומדיה" הוא חוזר לתקופה ההיא ומספר בהתרגשות: "כעבור שנה קיבלנו את ערכי המוסר הבסיסיים של היהדות ושל הציונות הפוליטית והדתית. בילינו בישראל, למדנו את הבסיס לקיומה, וחזרנו כשליחים לארצות המוצא שלנו". המטרה, מספר יהודה דויד, הייתה להפיץ את המסר. את המסר של ישראל לעולם. בסוף השנה השישית ללימודי הרפואה, כבר הגיע יהודה לבית החולים תל השומר, הפעם - כסטאז'ר. שנתיים וחצי לאחר מכן, הוא מצא את אהבת חייו, "צברית אמיתית", כלשונו, והשתקע בישראל. הפעם לתמיד.

יושב על חוף הים 
 בקיץ 2006 בחר יהודה דויד לקחת את משפחתו לטיול ביוון. התוכנית הייתה לטייל גם מעט בקרואטיה ולאחר מכן לקפוץ לצרפת, לבקר את המשפחה הקרובה. סבא וסבתא חיכו לנכדים שלא ראו זה תקופה ארוכה. אלא שביום הראשון לטיול, בעוד היה יהודה על חוף הים עם ילדיו, נודע לו על פרוץ המלחמה. יהודה לא חשב פעמיים. "זה היה עניין של שניות", הוא מסביר. "זה לא היה קל, אבל קיבלנו החלטה מהירה. המשפחה שלי ערוכה לתרחישים כאלו. יש לנו כבר ניסיון, והיו כבר הרבה אירועים ביטחוניים בעבר שתפסו אותנו באמצע פעילות משפחתית".

יהודה, מי שהדליק את המשואה כנציג לוחמי המילואים ביום העצמאות האחרון, מספר כי לא היה מסוגל להמשיך בטיולו. "אנחנו לא יכולים לשמוע את קולות המלחמה, לראות דם ילדי ישראל נשפך, ולהישאר בחופש. על הים. זה פשוט בלתי אפשרי". המשפחה חזרה לישראל, ויהודה עשה את שלו: "חזרנו. מייד הרמתי טלפון לגורמים המוסמכים. ביקשתי להתגייס כמה שיותר מהר לאחת מיחידות השדה ולחיל הרגלים. הציעו לי להתגייס לנח"ל. החטיבה הייתה מאורגנת בצורה מדהימה. ההוראות היו ברורות. בעיקר במסגרת היחידה הרפואית שהשתייכתי אליה. נכנסו בקרב הראשון. החזקנו את כל הגזרה המזרחית".

תפקידו של יהודה דויד חשוב במיוחד. כרופא מומחה, הוא מתפקד כאיש ההחייאה הבכיר ביחידה. הפצועים, החיילים הגוססים, המונשמים, כולם עוברים דרכו. והוא – הוא נמצא קרוב אליהם. מטר מכל לוחם. נע איתם, נלחם עמם.

"ביום הראשון לפני שעליתי לחזית הלכתי לבקר את בני. הוא היה במחנה קיץ. יום שישי בלילה. אחרי כל האימונים, אחרי איפוס הנשק, התרגילים שניהלנו עם יחידת רפואה, קיבלתי טלפון מהבן שלי. ואנחנו עוד דתיים. זה הבהיל אותי, טלפון ביום שישי בערב. אני רואה את השם שלו על הצג. הוא אומר לי שנופלים עליהם טילים. אני בחזית והילד שלי בעורף והוא חוטף טילים. זו תחושה קשה מאוד. אבל מהר מאוד התארגנו".

יהודה דויד מספר כי אחרי ששמע את בנו, הוא הבין שעל כתפי החיילים מוטלת משימה: להגן על אלה היושבים במקלטים. "נכנסו עם כוחות הרפואה ללבנון והפצועים הראשונים היו חיילים שלקו בהלם קרב. כולם ספגו הפגזות וטילי נ"ט שנפלו עלינו בתוך הבתים. הרעש עצום. החיילים, רובם ככולם, לא מורגלים לסוג המלחמה הזו. הם היו עייפים".

מה שהופך חייל רגיל לגיבור מלחמה, זה אולי אותו רגע אחד שבו שיקול ההיגיון נדחק מפני דחף ההצלה. "זכור לי מקרה אחד", מספר לנו יהודה, "שבו ראיתי פצועים מרחוק. לא חשבתי פעמיים. נכנסתי לתוך אזור מוכה רימונים. סחבתי פצועים ממקום מחסה למקום מחסה. ירו עלינו. היו פצועים רבים. ניסינו להרגיע אותם. להביא אותם למקום בטוח. לתת להם טיפול ראשוני". יהודה מסביר כי באותה העת לא היו אלונקות. "היינו לבד. סחבתי על גבי פצוע הלם קרב. צריך היה להיות זהיר מאוד שלא לסכן את עצמ ואת חברי. אני ושלושה אנשים נוספים, הסתערנו בלב האש, והצלנו בין 40 ל-50 פצועים שהיו בשטח. סחבנו אחד אחד. מזיזים אותם מעץ לעץ. מבית לבית. ברקע נמשכות ההפגזות, לפעמים בדיוק באותו מקום שעזבנו לפני כמה שניות. כאילו אלוהים היה איתנו".

קשה לתאר מה עובר על חייל ברגעים כאלה, חושף בפנינו יהודה בקול נרגש. גם בגילו הלא צעיר, גם לאחר שחווה מלחמות ומבצעים, מספר זוכה הצל"ש על עוז הנפש. "אני רואה זרם של עשרות פצועים שעובר על פניי. נדרש מאמץ פיזי פשוט עילאי. לקחת אותם, להנשים אותם, להחיות אותם, להעביר אותם מבית לבית. מחדר לחדר. עד למפלט הביטחון האחרון. עד המקום שבו נוכל לשבת ולטפל. להציל".

ומה עם פחד, אני שואל אותו? יהודה מספר כי הוא לא מכיר מושג כזה. "אין שום פחד. אני לא יודע מה זה פחד. יש לי משימה, והיא - להציל כמה שיותר ילדים שמקריבים את נפשם למען מדינת ישראל. אני דואג יותר לאימהות שלהם מאשר לעצמי. הפחד לא קיים כשצריך לעשות עבודה. בשביל זה תודרכנו זה שנים רבות על ידי ראשי צה"ל וטובי הקצינים", הוא אומר בלויאליות עיקשת.

סוגר מעגל
יהודה דויד סוגר מעגל. כשהגיע לישראל, כשעלה לראשונה, הוא פגש אישית קצין שזכה בצל"ש. "הוא היה מפקד השייטת", הוא מספר. " כששמעתי על איזה רקע האיש הזה קיבל את הצל"ש חשבתי אז שזה בלתי ניתן להשגה. והנה, זה קורה גם לי", אומר לנו דויד בחיוך ונימת גאווה צנועה. "המשפחה מרגישה כבוד גדול", הוא מוסיף. "אנחנו ממתינים לטקס שיערך בירושלים".

רגע לפני שהוא עולה למטוס עם ילדיו לקראת צניחה חופשית, דויד מתעקש לשגר מסר ציוני נוסף: "אני נהנה להיות במדי צה"ל, בכל רגע, מתי שצריך". "כדאי מאוד שההורים ידעו שיקיריהם הנשלחים לפעילות מבצעית, מלווים על ידי מיטב רופאי ישראל. נוכחות הרופאים הקרביים, כמונו, כמו גם מומחים אחרים, היא מטר אחד מהלוחמים. אנחנו בשטח איתם. למענם. אנחנו נותנים להם את הטיפול המהיר ביותר. הפצוע, תוך פחות משעה, נמצא כבר בחדר הניתוחים בארץ".

משתמטים, לא אצלנו.
המושג השתמטות זר ליהודה דויד. מי שתמיד עוזב הכל כדי לשרת, כדי להתגייס, כדי להגן. בהתייחסו לשיח הציבורי על ציבור הצעירים שבורחים משירות, אומר יהודה בקול שקט: "מי שלא רוצה להתגייס לצה"ל, פשוט מפסיד את האוניברסיטה הכי טובה שבעולם. הוא מפסיד את ההוויה, את החוויה של כל איש יהודי בארצו".

מסר לנסראללה ולחאלד משעל
לקראת סיום, התעקש יהודה לשגר מסר נוסף. "הייתי רוצה להעביר מסר אישי, כרופא וכאדם, לחסן נסראללה ולח'אלד משעל: תהיו אסלאמיסטיים אמיתיים. איש האסלאם האמיתי אמור לאחוז במידת החסד". יהודה מבקש להזכיר: "כמו צאלח א-דין ששלח את רופאו האישי לטפל בריצ'ארד לב הארי, אויבו, כך אנו מצפים שתשחררו לנו את הפצועים השבויים. אני משוכנע שהעולם כולו וממשלת ישראל יידעו לתת לכם הכבוד הראוי על צעד אמיץ שכזה".

מקור הכתבה