הקליע חדר את הקסדה

נחמן גלבוע אתר הגבורה, "הדף הירוק", 22.4.2004
הקליע חדר את הקסדה


דורון ספיר קיבל צל"ש על תפקודו בקרב במלחמת לבנון במהלכו נפגע בראשו מקליע שחדר לקסדה. "התנהגתי כמו שציפיתי מעצמי וכמו שהצבא ציפה ממנו", הוא אומר.



מדי שנה, כשהוא קורא את ה"יזכור" בטקס הנערך בערב יום הזיכרון בקיבוצו, חוזר
דורון ספיר, 46, מגזית, לאותם רגעים ביום חמישי ה-10.6.82 בהם כבר סיכם את חייו
והשלים עם מותו בתחילת מלחמת לבנון. זה היה בעיצומו של קרב שניהל כמ"מ בצנחנים כנגד
חיילי פלוגת קומנדו סורי, שבאותה עת חשב שהם מחבלים פלשתינאים. כדור רובה שנורה
לעברו חדר את קסדתו, עבר דרך חלקה העליון של גולגולתו ויצא מצדה השני של הקסדה.

"פתאום חטפתי חבטה עצומה בראש והרגשתי כאב חזק. היה לי חם מאוד בראש, וצפצוף
נוראי באוזניים. הרחתי ריח של פלסטיק שרף מהקסדה מעורב בריח של דם. הבנתי מייד במה
המדובר. שכבתי שם לבד ופשוט חיכיתי למותי. הרהרתי איך ייוודע הדבר בבית להורי
בקיבוץ יסעור, ועל הדברים שהספקתי ולא הספקתי לעשות בחיי הקצרים. אני זוכר שהצטערתי
שלא הספקתי להילחם מספיק, ושהכדור הזה בא מוקדם מדי. הרגשתי את הדם הקר יחסית לחום
שעלה מהקסדה, ניגר לאטו על החלק השמאלי של פני וסותם לי את עין שמאל. כל זה לקח כמה
שניות, עד שתפסתי שבעצם אני לא פצוע כל כך קשה. הזזתי את הידיים ואת הרגליים לראות
שהן מתפקדות. הזזתי את הראש לצדדים. גיליתי את הנשק שלי מחדש תלוי על הצוואר, ואז
הרמתי אותו והמשכתי לירות."

ביום שבת, ה-5 ביוני 82', הוזעק סגן דורון ספיר, מ"מ מחלקת צנחנים בסוף מסלול
הכשרתם בגדוד 202, מחופשת שבת ביסעור לבסיס הגדודי בבית ליד. בבסיס כבר חיכה מח"ט
הצנחנים באותה תקופה, יורם יאיר (יה יה), שתדרך את הקצינים לקראת המלחמה. ספיר זוכר
שאחת ההוראות הייתה לא להתעכב ליד פצועים, ולטפל בהם טיפול יסודי רק לאחר סיום
ההסתערות. ביום ראשון בבוקר כבר עלה הגדוד על נחתת בבסיס חיל הים בדרום, ושט לכיוון
היעד בשפך האוולי שמצפון לצידון. את היעד הראשון שנקרא הבוקסתא הם כבשו די בקלות.
לאחר מכן נעו צפונה על כביש החוף על גבי נגמ"שים, ועברו את דאמור שכבר נכבשה קודם
לכן. כדי לאפשר לכוחות רבים של צה"ל לנוע צפונה על כביש החוף, הוטל על גדוד 202
לסרוק ולטהר את הרכסים השולטים על הכביש ממזרח. הגדוד התארגן למשימה הרגלית
כשהפלוגות מחלקות ביניהן את תאי השטח, היעד הסופי היה גבעה ובה מספר מחפורות וחצר
גדולה שבה מתבצרים על פי הידוע להם מחבלים.

"השעה כבר הייתה 12 בצוהריים כשהתחלנו לנוע", משחזר ספיר, "כעבור זמן מה חלפו
מעלינו קטיושות, ופגעו בשיירת הנגמ"שים שהשארנו מאחורינו. איש החימוש של הגדוד נהרג
מהמטח הזה, והסמג"ד שלנו טיווח תוך כדי תנועה בשטח את הירי של הכוחות שנשארו מאחור.
הפגזים עברו מעלינו ושיתקו את הקטיושות. המשכנו בתנועה לעבר יעד קרוב של מחבלים.
ירינו לעברו ררנ"ט והסתערנו תוך כדי אש כמו בתרגולות. לא היה שם אף אחד. אם היו בו
מחבלים הם ברחו קודם. בהמשך היינו צריכים לרדת לנחל עמוק בשטח סלעי, ולעלות מייד
לאחר מכן לגבעה תלולה ממול. הטיפוס היה קשה מאוד, עם כל הציוד שהיה עלינו. הייתי
צריך לזרז את החיילים האחרונים מהמחלקה שלפני, ולעלות אחריהם בראש המחלקה שלי.
התנועה הייתה מתואמת בין הפלוגות על ידי הפיקוד של הגדוד."

כשהם מגיעים לנקודת התארגנות מחליט המ"פ שמחלקה 1 בפיקודו של רון הרגיל תטהר
מבנה ומספר מחפורות בדרך לחצר, ומחלקה 2 של ספיר תישאר בינתיים בהמתנה. חלק מחיילי
המחלקה עדיין מטפסים במעלה הגבעה, ואחריהם משתרכת מחלקה 3 במורד הנחל. תוך כדי
תחילת התנועה של מחלקה 1 ניתכת עליה לפתע אש תופת מנשק קל וכבד, וספיר מתלבט לרגע
האם להתקדם או להמתין לכל חייליו. תוך שניות הוא מחליט לסייע למחלקה 1 וקורא לחיילו
לשפר עמדות תוך כדי ירי, בהנחה שהחיילים הנוספים שיגיעו יצטרפו אליו.

ההתקדמות חושפת גם אותם לירי המסיבי, והם שוכבים מאחורי מחסות ומשיבים אש. בשלב
הזה מודיע לו המ"פ להישאר עם המחלקה ברתק, כששתי המחלקות האחרות יתקפו את המבנה
באיגוף מימין. ספיר רואה שהוא אינו יעיל ומחליט להתקדם תחת אש. כשהוא מוריד את
הפקודה להתקדם הוא רואה שהחיילים מהססים, ומבין שהוא צריך לשמש דוגמה אישית. הוא רץ
ומדלג תחת אש ממחסה למחסה, ורואה שהחיילים הקרובים אליו באים בעקבותיו.

לא משהו למורשת קרב
"הקשר שלי, קובי מרחבי, מנסה למצוא מקום נקי מקוצים כדי לשכב עליו", ממשיך ספיר,
"ובזמן שאני צועק לו לשכב מהר הוא חוטף כדור ברגל. אני נזכר בפקודה לא להתעכב בגלל
פצועים, אבל לא עוצר את שני החיילים שבאים לטפל בו. בהמשך גם נודע לי שחייל אחר
שלי, איציק כהן, התרומם לירות ררנ"ט ונהרג במקום. אני ממשיך להתקדם בלי מכשיר הקשר,
ופתאום אני רואה ארבעה חיילים בחלק השמאלי של החצר, מנפנפים לי בידיים בתנועות של
'חדל אש'. אני מתרומם על הברכיים ומסתכל דרך המשקפת, כשאני חושב שזה המ"פ שמסמן לי
להפסיק לירות, אבל לא מבין איך הוא הגיע לשם כל כך מהר. כעבור רגע החייל שלי,
נוריאל דניאל, נותן לי מכה על הכתף, ואומר לי שאלה מחבלים שכנראה נכנעים. אני נותן
פקודה חדשה לשפר עמדות ושוב החיילים מסתכלים עלי, ואז אני רץ קדימה במטרה למצוא
מחסה ולהתקרב לחצר. בעצם אני מיישר קו עם החצר כשרק שני חיילים שלי, גדי פחימה
ונוריאל, מדלגים אחרי, והחיילים האחרים נשארים מאחור."

בהמשך הקרב מוצא את עצמו ספיר יורה מטווח קצר על חיילי האויב, כשבכל פעם
מגיחות מולו דמויות חדשות והוא אינו יודע בוודאות כמה מהם נפגעו. באופן כללי חיילי
האויב נמצאים בנסיגה, אבל האש כלפי ספיר וחייליו לא נפסקת. הוא מגלה שחיילי המחלקה
שלו אינם מצטרפים אליו ואל שני החיילים שאתו, ולאחר מכן מספרים לו שחלקם התעכבו
סביב איציק ההרוג וחיילים נוספים שנפצעו וחלקם הסתערו עם המחלקות האחרות. כשהחייל
שלידו, גדי, משפר עמדה, גם הוא חוטף כדור שנכנס דרך היד, חולף דרך החזה שלו ויוצא
החוצה. גדי שוכב לידו מחרחר, וספיר ממשיך לירות. כעבור זמן מה הוא שומע את קולם של
חיילי הגדוד מתוך החצר, ושולח לשם את נוריאל בעיקוף אחורי כדי להזעיק עזרה. ספיר
שנותר לבדו ליד החייל הפצוע קשה, ממשיך כל הזמן להשיב אש עד שהוא נפגע בראשו.
ספיר: "אחרי שאני מבין שהכל בסדר אתי, אני מחליט שהכי חשוב להמשיך לירות ולחפות על
גדי ששוכב לידי. אני ממשיך לירות כשעין שמאל מכוסה בדם, ומכוון בעין ימין על
הדמויות שנראות לי מטושטשות. אחרי כמה דקות אני מרגיש מכה נוספת בקסדה, ומגלה שעוד
כדור חדר פנימה אבל למזלי עבר ברווח שבין הראש לקסדה. אני מחליט לנוע למקום אחר
וזוחל צמוד לקרקע לתפוס מחסה, ופתאום רואה מולי חייל כשהנשק שלו מכוון אלי. אני
יודע שמי שיורה יותר מהר נשאר בחיים. אני יורה עליו וליתר ביטחון זורק לכיוונו
שני רימונים. זמן קצר לאחר מכן מגיע נוריאל עם חייל נוסף, ושלושתנו מטפלים בגדי
ומכניסים אותו לחצר. באותו שלב משתרר שקט, והקרב בעצם נגמר."

על תפקודו ולחימתו בקרב הזה, שהתברר לאחר מכן שהתנהל כנגד פלוגת קומנדו סורית
שהייתה חלק מגדוד סורי ששלט באזור מכפר סיל, הוענק לספיר כעבור שנה צל"ש מטעמו של
מח"ט הצנחנים. סיפור הקרב מתואר גם בספרו של יורם יאיר, וספיר נדרש אליו גם כשנפרד
לאחרונה מגדוד המילואים שלו לאחר 25 שנות שירות.

"אני חושב שהשירות הצבאי שלי אופייני לרוב אנשי השמאל", הוא אומר. "כחניך ומדריך
בהשומר הצעיר הפגנתי כנגד ההתנחלות בסבסטיה, וכחייל ומפקד שמרתי לאחר מכן על
המתנחלים. לפני מלחמת לבנון תפסנו קו לאורך גבול הצפון, ואחרי זה ירדנו להקים
מחסומים נגד המתנחלים עם פינוי ימית. כאזרח יצאתי להפגנות שבהן קראו לי שמאלן
ותבוסתן, ולאחר מכן שוב שמרתי על המתנחלים במילואים."

"היה שם קרב פנים אל פנים, שבסופו של דבר, ניצחנו בו, אבל סיימנו אותו עם 3 חללים -
המ"מ רון הרגיל וחייל שלו והחייל שלי איציק כהן, ועוד כמה פצועים. אחר כך התברר
לנו שכל הכוח שחיכה על הכביש נסוג לדמור, ובעצם היו לנו תחושות מאוד קשות על נפילת
החיילים ועל זה שהקרב היה יכול להתנהל הרבה יותר טוב. הקרב הזה הוא לא משהו שמאוד
מתפארים בו והוא לא הפך לחלק ממורשת קרב, אבל אני יודע שעל מה שעשיתי קיבלתי את
הצל"ש הצנוע שלי ואני מאוד גאה בזה. התנהגתי כמו שציפיתי מעצמי, וכמו שהצבא ציפה
שאתנהג. אני מספר על הקרב הזה בימי זיכרון לתלמידים ולחיילים, ומקדיש את הסיפור
לשלושת החיילים שנפלו באותו קרב."

מדי שנה, כשהוא קורא את ה"יזכור" בטקס הנערך בערב יום הזיכרון בקיבוצו, חוזר
דורון ספיר, 46, מגזית, לאותם רגעים ביום חמישי ה-10.6.82 בהם כבר סיכם את חייו
והשלים עם מותו בתחילת מלחמת לבנון. זה היה בעיצומו של קרב שניהל כמ"מ בצנחנים כנגד
חיילי פלוגת קומנדו סורי, שבאותה עת חשב שהם מחבלים פלשתינאים. כדור רובה שנורה
לעברו חדר את קסדתו, עבר דרך חלקה העליון של גולגולתו ויצא מצדה השני של הקסדה.

"פתאום חטפתי חבטה עצומה בראש והרגשתי כאב חזק. היה לי חם מאוד בראש, וצפצוף
נוראי באוזניים. הרחתי ריח של פלסטיק שרף מהקסדה מעורב בריח של דם. הבנתי מייד במה
המדובר. שכבתי שם לבד ופשוט חיכיתי למותי. הרהרתי איך ייוודע הדבר בבית להורי
בקיבוץ יסעור, ועל הדברים שהספקתי ולא הספקתי לעשות בחיי הקצרים. אני זוכר שהצטערתי
שלא הספקתי להילחם מספיק, ושהכדור הזה בא מוקדם מדי. הרגשתי את הדם הקר יחסית לחום
שעלה מהקסדה, ניגר לאטו על החלק השמאלי של פני וסותם לי את עין שמאל. כל זה לקח כמה
שניות, עד שתפסתי שבעצם אני לא פצוע כל כך קשה. הזזתי את הידיים ואת הרגליים לראות
שהן מתפקדות. הזזתי את הראש לצדדים. גיליתי את הנשק שלי מחדש תלוי על הצוואר, ואז
הרמתי אותו והמשכתי לירות."

ביום שבת, ה-5 ביוני 82', הוזעק סגן דורון ספיר, מ"מ מחלקת צנחנים בסוף מסלול
הכשרתם בגדוד 202, מחופשת שבת ביסעור לבסיס הגדודי בבית ליד. בבסיס כבר חיכה מח"ט
הצנחנים באותה תקופה, יורם יאיר (יה יה), שתדרך את הקצינים לקראת המלחמה. ספיר זוכר
שאחת ההוראות הייתה לא להתעכב ליד פצועים, ולטפל בהם טיפול יסודי רק לאחר סיום
ההסתערות. ביום ראשון בבוקר כבר עלה הגדוד על נחתת בבסיס חיל הים בדרום, ושט לכיוון
היעד בשפך האוולי שמצפון לצידון. את היעד הראשון שנקרא הבוקסתא הם כבשו די בקלות.
לאחר מכן נעו צפונה על כביש החוף על גבי נגמ"שים, ועברו את דאמור שכבר נכבשה קודם
לכן. כדי לאפשר לכוחות רבים של צה"ל לנוע צפונה על כביש החוף, הוטל על גדוד 202
לסרוק ולטהר את הרכסים השולטים על הכביש ממזרח. הגדוד התארגן למשימה הרגלית
כשהפלוגות מחלקות ביניהן את תאי השטח, היעד הסופי היה גבעה ובה מספר מחפורות וחצר
גדולה שבה מתבצרים על פי הידוע להם מחבלים.

"השעה כבר הייתה 12 בצוהריים כשהתחלנו לנוע", משחזר ספיר, "כעבור זמן מה חלפו
מעלינו קטיושות, ופגעו בשיירת הנגמ"שים שהשארנו מאחורינו. איש החימוש של הגדוד נהרג
מהמטח הזה, והסמג"ד שלנו טיווח תוך כדי תנועה בשטח את הירי של הכוחות שנשארו מאחור.
הפגזים עברו מעלינו ושיתקו את הקטיושות. המשכנו בתנועה לעבר יעד קרוב של מחבלים.
ירינו לעברו ררנ"ט והסתערנו תוך כדי אש כמו בתרגולות. לא היה שם אף אחד. אם היו בו
מחבלים הם ברחו קודם. בהמשך היינו צריכים לרדת לנחל עמוק בשטח סלעי, ולעלות מייד
לאחר מכן לגבעה תלולה ממול. הטיפוס היה קשה מאוד, עם כל הציוד שהיה עלינו. הייתי
צריך לזרז את החיילים האחרונים מהמחלקה שלפני, ולעלות אחריהם בראש המחלקה שלי.
התנועה הייתה מתואמת בין הפלוגות על ידי הפיקוד של הגדוד."

כשהם מגיעים לנקודת התארגנות מחליט המ"פ שמחלקה 1 בפיקודו של רון הרגיל תטהר
מבנה ומספר מחפורות בדרך לחצר, ומחלקה 2 של ספיר תישאר בינתיים בהמתנה. חלק מחיילי
המחלקה עדיין מטפסים במעלה הגבעה, ואחריהם משתרכת מחלקה 3 במורד הנחל. תוך כדי
תחילת התנועה של מחלקה 1 ניתכת עליה לפתע אש תופת מנשק קל וכבד, וספיר מתלבט לרגע
האם להתקדם או להמתין לכל חייליו. תוך שניות הוא מחליט לסייע למחלקה 1 וקורא לחיילו
לשפר עמדות תוך כדי ירי, בהנחה שהחיילים הנוספים שיגיעו יצטרפו אליו.

ההתקדמות חושפת גם אותם לירי המסיבי, והם שוכבים מאחורי מחסות ומשיבים אש. בשלב
הזה מודיע לו המ"פ להישאר עם המחלקה ברתק, כששתי המחלקות האחרות יתקפו את המבנה
באיגוף מימין. ספיר רואה שהוא אינו יעיל ומחליט להתקדם תחת אש. כשהוא מוריד את
הפקודה להתקדם הוא רואה שהחיילים מהססים, ומבין שהוא צריך לשמש דוגמה אישית. הוא רץ
ומדלג תחת אש ממחסה למחסה, ורואה שהחיילים הקרובים אליו באים בעקבותיו.
 
 
לא משהו למורשת קרב  
 
"הקשר שלי, קובי מרחבי, מנסה למצוא מקום נקי מקוצים כדי לשכב עליו", ממשיך ספיר,
"ובזמן שאני צועק לו לשכב מהר הוא חוטף כדור ברגל. אני נזכר בפקודה לא להתעכב בגלל
פצועים, אבל לא עוצר את שני החיילים שבאים לטפל בו. בהמשך גם נודע לי שחייל אחר
שלי, איציק כהן, התרומם לירות ררנ"ט ונהרג במקום. אני ממשיך להתקדם בלי מכשיר הקשר,
ופתאום אני רואה ארבעה חיילים בחלק השמאלי של החצר, מנפנפים לי בידיים בתנועות של
'חדל אש'. אני מתרומם על הברכיים ומסתכל דרך המשקפת, כשאני חושב שזה המ"פ שמסמן לי
להפסיק לירות, אבל לא מבין איך הוא הגיע לשם כל כך מהר. כעבור רגע החייל שלי,
נוריאל דניאל, נותן לי מכה על הכתף, ואומר לי שאלה מחבלים שכנראה נכנעים. אני נותן
פקודה חדשה לשפר עמדות ושוב החיילים מסתכלים עלי, ואז אני רץ קדימה במטרה למצוא
מחסה ולהתקרב לחצר. בעצם אני מיישר קו עם החצר כשרק שני חיילים שלי, גדי פחימה
ונוריאל, מדלגים אחרי, והחיילים האחרים נשארים מאחור."

בהמשך הקרב מוצא את עצמו ספיר יורה מטווח קצר על חיילי האויב, כשבכל פעם
מגיחות מולו דמויות חדשות והוא אינו יודע בוודאות כמה מהם נפגעו. באופן כללי חיילי
האויב נמצאים בנסיגה, אבל האש כלפי ספיר וחייליו לא נפסקת. הוא מגלה שחיילי המחלקה
שלו אינם מצטרפים אליו ואל שני החיילים שאתו, ולאחר מכן מספרים לו שחלקם התעכבו
סביב איציק ההרוג וחיילים נוספים שנפצעו וחלקם הסתערו עם המחלקות האחרות. כשהחייל
שלידו, גדי, משפר עמדה, גם הוא חוטף כדור שנכנס דרך היד, חולף דרך החזה שלו ויוצא
החוצה. גדי שוכב לידו מחרחר, וספיר ממשיך לירות. כעבור זמן מה הוא שומע את קולם של
חיילי הגדוד מתוך החצר, ושולח לשם את נוריאל בעיקוף אחורי כדי להזעיק עזרה. ספיר
שנותר לבדו ליד החייל הפצוע קשה, ממשיך כל הזמן להשיב אש עד שהוא נפגע בראשו.
ספיר: "אחרי שאני מבין שהכל בסדר אתי, אני מחליט שהכי חשוב להמשיך לירות ולחפות על
גדי ששוכב לידי. אני ממשיך לירות כשעין שמאל מכוסה בדם, ומכוון בעין ימין על
הדמויות שנראות לי מטושטשות. אחרי כמה דקות אני מרגיש מכה נוספת בקסדה, ומגלה שעוד
כדור חדר פנימה אבל למזלי עבר ברווח שבין הראש לקסדה. אני מחליט לנוע למקום אחר
וזוחל צמוד לקרקע לתפוס מחסה, ופתאום רואה מולי חייל כשהנשק שלו מכוון אלי. אני
יודע שמי שיורה יותר מהר נשאר בחיים. אני יורה עליו וליתר ביטחון זורק לכיוונו
שני רימונים. זמן קצר לאחר מכן מגיע נוריאל עם חייל נוסף, ושלושתנו מטפלים בגדי
ומכניסים אותו לחצר. באותו שלב משתרר שקט, והקרב בעצם נגמר."

על תפקודו ולחימתו בקרב הזה, שהתברר לאחר מכן שהתנהל כנגד פלוגת קומנדו סורית
שהייתה חלק מגדוד סורי ששלט באזור מכפר סיל, הוענק לספיר כעבור שנה צל"ש מטעמו של
מח"ט הצנחנים. סיפור הקרב מתואר גם בספרו של יורם יאיר, וספיר נדרש אליו גם כשנפרד
לאחרונה מגדוד המילואים שלו לאחר 25 שנות שירות.

"אני חושב שהשירות הצבאי שלי אופייני לרוב אנשי השמאל", הוא אומר. "כחניך ומדריך
בהשומר הצעיר הפגנתי כנגד ההתנחלות בסבסטיה, וכחייל ומפקד שמרתי לאחר מכן על
המתנחלים. לפני מלחמת לבנון תפסנו קו לאורך גבול הצפון, ואחרי זה ירדנו להקים
מחסומים נגד המתנחלים עם פינוי ימית. כאזרח יצאתי להפגנות שבהן קראו לי שמאלן
ותבוסתן, ולאחר מכן שוב שמרתי על המתנחלים במילואים."

"היה שם קרב פנים אל פנים, שבסופו של דבר, ניצחנו בו, אבל סיימנו אותו עם 3 חללים -
המ"מ רון הרגיל וחייל שלו והחייל שלי איציק כהן, ועוד כמה פצועים. אחר כך התברר
לנו שכל הכוח שחיכה על הכביש נסוג לדמור, ובעצם היו לנו תחושות מאוד קשות על נפילת
החיילים ועל זה שהקרב היה יכול להתנהל הרבה יותר טוב. הקרב הזה הוא לא משהו שמאוד
מתפארים בו והוא לא הפך לחלק ממורשת קרב, אבל אני יודע שעל מה שעשיתי קיבלתי את
הצל"ש הצנוע שלי ואני מאוד גאה בזה. התנהגתי כמו שציפיתי מעצמי, וכמו שהצבא ציפה
שאתנהג. אני מספר על הקרב הזה בימי זיכרון לתלמידים ולחיילים, ומקדיש את הסיפור
לשלושת החיילים שנפלו באותו קרב."
 
 
מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה