בהתחלה זה כמו משחק - אתה יורה לפה, יורה לשם, ולא נפגע

ביום הראשון של מלחמת לבנון השנייה, כשהוא שוכב פצוע בבית, שמע סמ"ר (מיל') אלקנה משומר, לוחם בפלוגת החוד של גדוד 890 בצנחנים, שחבריו מתארגנים לכניסה ללחימה. שניות ספורות מהרגע בו קיבל את השיחה, כבר עלה הצנחן על מדים ותפס טרמפ לשטח הכינוס. באותו הרגע עניין אותו רק דבר אחד - לקחת חלק בפעילות של הפלוגה.

כיוון שפספס את הכניסה הראשונה, נאלץ משומר להמתין מספר ימים בשטח הכינוס עד שחבריו יחזרו. רק כשבועיים אחרי תחילת הלחימה, הוא נקרא למשימה. בטיהור בית בפאתי העיירה בינת ג'בל, נקלעה החוליה של משומר אל לב לבה של האש. כשהכוח התכוון להיכנס לאחד הבתים, הם נקלעו למארב. משומר חיפה על המ"מ שלו, סגן אנטון סיומין, שעל פעילותו בקרב הוענק לו עיטור העוז, השתתף בחילופי אש מתוך הבית ומחוצה לו, ופינה את חברו, סמ"ר מלקו אמבאו ז"ל, אל מחוץ לטווח האש. משומר סחב את אמבאו בריצה לאורך מאה מטר, תחת מטח יריות כבד.

גם אחרי הקרב, כשחבריו הפצועים פונו לקבלת טיפול רפואי, הוא המשיך להילחם עם הפלוגה המסייעת במשך יומיים נוספים. על הפגנת אומץ לב, תושייה ואחריות תוך כדי סיכון חיים ממשי, הוענק לו צל"ש מפקד חטיבת הצנחנים.

"ראיתי את הכול קורה במאיות שנייה - תק תק תק", מתאר משומר. "כולנו היינו לגמרי בהלם, אף אחד לא יכול לתפקד כרגיל בסיטואציה כזאת. חבר שלך נהרג ויורים עליך מכל מקום - זאת ממש לא שגרה".

קוראים לנו לבוא

ביום שבת, 12 ביולי 2006, צלצל הטלפון הנייד של סמ"ר (מיל') אלקנה משומר, קשר מ"מ בפלחו"ד גדוד 890. חבריו לנשק עדכנו אותו בהתרגשות שהם מתארגנים בבא"פ אליקים לקראת כניסה ללבנון. למרות המהירות בה הופיע בנקודת הכינוס הסמוכה לגבול, הוא נאלץ לשבת שם ולחכות במשך זמן רב. "שהינו שם כמה ימים עד שהחבר'ה חזרו", מספר משומר. "הם שיתפו אותנו בחוויות ותיארו לנו קרבות עם חיזבאללה. זה הרעיל אותנו ממש. מדובר במצבים שכל לוחם שואף להשתתף בהם ומחכה להם לאורך כל השירות שלו.

"ב–4 באוגוסט אמרו לנו שאנחנו נכנסים. הפלוגה שלי התקדמה בהליכה לכפר עייתא א–שעב, ושם התמקמנו בבית סמוך לבית בו ישבה הפלוגה המבצעית. בערך 200 מטר מאיתנו ישבה המסייעת. הבתים שלנו חטפו בלי הפסקה מנק"ל ומטילי נ"ט. ההתקפות החזקות ביותר היו על הבית של המבצעית, ושם נהרג מיכאל (מייקל) לוין ז"ל, שעלה לארץ מארצות הברית כדי להתגייס לקרבי.

"עד שנהרגים חברים שלך, אתה נמצא במעין אופוריה - חושב שאתה בתוך משחק מחשב. אתה יורה לפה, יורה לשם, ולא נפגע. אבל כשחבר שלך נופל, אתה מתחיל לעכל ולהבין בדיוק איפה אתה נמצא. לרוב החבר'ה זה הכניס יותר מוטיבציה, מין רצון עז להיכנס במחבלים כמה שיותר חזק.

"שהינו בעייתא א–שעב יום נוסף, עשינו לילה בכפר דבל, ואז קיבלנו הוראה לצאת לכיוון בינת ג'בל. בפאתי העיירה לחמנו לצד חבר'ה מהמסייעת, שהספיקו לאגף את הבניינים ששוכנים לצד הכביש הראשי. אנחנו, חוליית החוד של הפלחו"ד, קיבלנו הוראה להתקדם, לתפוס שני בתים קטנים ולטהר אותם כדי שנוכל לשהות בהם במשך היום. ירינו, זרקנו רימונים והטיהור הושלם. אבל אז הבחנו שהבית לא נותן לנו מספיק הגנה. היו בו הרבה פתחים והיה מסוכן לאכלס בתוכו לוחמים רבים למשך שעות ארוכות. החלטנו לעבור לבית השכן, ומכיוון שלאחד הלוחמים בחוליה שלי היה מעצור בנשק, המ"מ שלי ביקש מחליף.

"תוך שניות התנדב למשימה מלקו אמבאו, שפיקד על כיתה בפלוגה. התקדמנו לכיוון הבית, וקיבלנו הוראה מהמג"ד לטהר אותו על יבש, כי השחר עלה. זה סיכון הרבה יותר גדול ללוחמים, אבל זה שיקול של מג"ד, שבוחן את הסיטואציה בעין יותר רחבה מאיתנו.

"כבר כשהתקרבנו לבית, הבחנו במשהו חשוד. במרבית הבתים הדלת הייתה נעולה והתריסים מוגפים. הפעם הדלת הייתה פתוחה לרווחה וגם התריסים לא הוגפו. תחושת הבטן של כולנו הייתה מוזרה שחבל על הזמן, כאילו קוראים לנו לבוא. אנטון המ"מ עלה שוב בקשר וביקש מהמג"ד אישור לכניסה רטובה - אך גם הפעם היא לא אושרה".

איבדנו את מלקו

הלוחמים נכנסו דרך הדלת באטיות. סגן סיומין ביקש מאמבאו לפתוח איתו זיג, כדי לטהר את המסדרון בקומה הראשונה. הצעד הראשון של השניים עבר בשלום, בשני התחיל הקרב. "הם עושים עוד צעד ופתאום נורה לעברם בבת אחת צרור מטורף", משחזר משומר. "במקביל, התחילו לירות עלינו גם מחוץ לבית והבנו שאנחנו במארב. דילגנו אחורה במהירות ואז חטפנו את ההלם הראשוני.

"אנטון הבחין מיד שמלקו חסר. הסתכלנו אל תוך המסדרון וראינו אותו שכוב על הרצפה. אנטון ביקש ממני לחפות עליו ויצא לפעולת חילוץ. יריתי לכיוון הפתח והוא זחל, עד שהגיע למלקו ומשך אותו אלינו. נגביסט הכוח נפצע מרסיס ברגל, אבל המשיך לתפקד כאילו לא נפצע. הודענו בקשר שיש לנו פצוע, למרות שכבר אז היינו די בטוחים שאיבדנו את מלקו.

"כל הזמן הזה ירו עלינו מכיוון גבעה שהייתה מאחורי הבית. מכת האש הייתה טוטאלית - מתוך הבית ומבחוץ. אנטון החליט לפתוח לבד זיג לחדר, שהכניסה אליו הייתה צרה מאוד, כי זו הייתה משימה רק לאדם אחד. כשהוא נכנס לחדר, הוא נתקל במחבל. שניהם הביטו אחד על השני ופתחו בירי באותו הזמן. המחבל נהרג, ואנטון נפצע בכתף וחטף רסיסים בפנים.

"הייתי חצי מטר ממנו וראיתי איך הכול קורה. הוא יצא והמשיך לפקד עלינו, למרות הפציעה הקשה. התחלנו לסגת לכיוון החניה תוך כדי ירי, ושם חיכה לנו הסמ"פ. לקחתי על עצמי את הפינוי של מלקו, וסחבתי אותו על הכתפיים. התחלנו לרוץ מהחניה אל הבית של המסייעת, כשהמרחק בין הבתים הוא בערך 100 מטרים, ותוך כדי יורים עלינו מהגבעה.

"הצוות הרפואי טיפל במלקו ובשאר הפצועים. אחרי שתי דקות כבר שמעתי שהוא נפטר. גם אז, הלחימה לא נפסקה אפילו לרגע. עדיין היינו תחת אש, שאפילו גברה אחרי הפינוי. החלפתי את אחד הקלעים של המסייעת, שנפצע, זיהינו מחבל בבית שבו היינו קודם והרגנו אותו. פתאום שמנו לב ששכחנו בבית ההוא את הנשק של מלקו, אז ירינו פצצות תאורה והעלינו את המקום באש. בלילה פינינו את הפצועים ורק אחרי יומיים יצאנו סופית מהשטח.

"כשנה אחרי סיום המלחמה, המג"ד שלי סיפר לי על הצל"ש ולאנטון אמרו שהוא מקבל את עיטור העוז. לא שמחתי כשהודיעו לי. מבחינתי, עשיתי מה שכל לוחם היה עושה - חילצתי את חבר שלי ונלחמתי. אני לא בן–אדם שמחצין רגשות ואוהב לדבר על מה שהוא מרגיש. חוץ מזה, הסיפור הזה לא קל בכלל, לכל המעורבים בו. באופן אישי, זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במחבלים. מצד שני, אני גר בשומרון, והמוות לא זר לי - חברים ומורים שלי נהרגו. הדרך להתמודד איתו, מבחינתי, היא בעזרת אמונה חזקה ובהבנה שזה רצון הקב"ה".